תולדות: בבואו מאדום

במחצית הראשונה של המאה השביעית לפנה"ס שלט בארץ יהודה גדול מלכיה – מהבחינה הפוליטית – הלא הוא מנשה. חמישים וחמש שנה שלט מנשה בארץ ביד ברזל, דיכא בדם את מתנגדיו הפוליטיים, ונודע בספרי הנבואה בני זמנו כרשע שבמלכים; אולם עיתונאי שהיה חי באותה התקופה היה ודאי טורח לציין שמנשה קיבל מאביו, חזקיהו, אדמה חרוכה לאחר מרד כושל נגד אשור האדירה, ארץ חרבה שאותה היטיב לתאר ישעיהו: "כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.  מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן.  אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים." ירושלים עצמה אמנם נותרה לפליטה "כסוכה בכרם", אבל כל תשתיות הארץ חרבו, וכלכלתה ניצבה על סף חורבן גמור. הכרח היה בידו לייצב את ברית הוסאלים שכרת אביו, חזקיהו, עם אשור לאחר המרד, לחזק את מעמדו כעבד המלך האשורי, ולדכא כל נטיות מרדניות שעלולות היו להפריע למאמצי השיקום. אכן, המשימה עלתה בידו: הארץ פרחה ושגשגה על פי כל מדד ארכיאולוגי, יישובים חדשים נבנו וישנים הורחבו, המסחר פרח, ורמת החיים עלתה.

לעלייה הזו היה כמובן מחיר: אימוץ ביד רחבה של מושגי תרבות זרה ואלילית, ואפילו אלילות בוטה, בדמות עבודת האשרה, שפרצה ופשתה בארץ, וכאמור שפך דם נקי רב; על פי ספר מלכים, וכך גם אמר ירמיהו, נחתם החורבן על חטאי מנשה.

אבל התשתיות שבנה מנשה שימשו גם את נכדו הגדול, יאשיהו, בבנייתה מחדש של הממלכה לאחר נפילת אשור, והן שסייעו לו לערוך את תיקוני הדת, שהביאו לו את תמיכתו של המקרא ונביאיו; בעיני בני תקופתו היה יאשיהו התקווה הגדולה להחזרת העטרה ליושנה.

*

חלק חשוב ממערך הבנייה של מנשה היה שרשרת מצודות, שנבנתה בעיקר בדרום הארץ. החפירות העלו מצודות קטנות וגדולות, פרושות בבקעת באר שבע – ערד, ומגלות שבעיני מנשה נחשב גבול הדרום כגבול בעייתי. המצודות האלה המשיכו לתפקד גם בימי יאשיהו וגם בימי יורשיו, יהויקים וצדקיהו, עד נפילת הממלכה.

ערד היתה אחת מהמצודות האלה. מצודה זו דווקא נבנתה דורות רבים קודם לאירועים שעליהם סופר כאן, אבל בתקופה הזו היא הופכת להיות כמין מפקדה איזורית, שממנה יוצאת אספקה סדירה למצודות קטנות יותר הפרושות בסביבתה, והיא אחראית גם על פריסת כוח האדם בגיזרה ועל חלוקתו לפי הצורך, ממש כמפקדות פלוגתיות או גדודיות של ימינו. חפירות שהתנהלו באתר בשנות הששים, בראשותו של יוחנן אהרוני, העלו מן העפר עשרות חרסים כתובים בדיו, בכתב העברי העתיק של ימי הבית הראשון, בכתב סופר רהוט ומהיר ומקצועי, ובהן הוראות אספקה, תעודות משלוח, ואף מסמכים צבאיים, שבהן ניתנות הוראות להזזת כוחות מבסיס לבסיס:

מערד ... ומקינ(ה ...)ה.ושלחתם.אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור.והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר.ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי.להעיד בכם.הים.האנשם.את.אלישע.פן.תבא.אדם.שמה.

ובהעתקה לכתיבה עברית מודרנית:

מערד (X חיילים) ומקינה (עוד מספר) ושלחתם אותם לרמת נגב, ביד מלכיהו בן קרבאור; והפקידם אצל אלישע בן ירמיהו ברמת נגב, פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנפשכם, הנה שלחתי להעיד בכם: האנשים את אלישע! פן תבוא אדום שמה.

חרס זה, בצד חרסים נוספים המזכירים את אדום ואת "הרעה אשר אדום עשתה" (שכמובן איננה ידועה לנו היום), מלמד שתפקידו של מערך המצודות הזה, הפרוש בגבולה הדרומי של הממלכה, נועד בעיקר כדי להגן מפני הסכנה האדומית. ככל הנראה זו היתה סכנה מוחשית – אדומים פשטו על ערי הנגב ומצודותיו, וככל הנראה אף הצליחו בפשיטותיהם מפעם לפעם. בשנים שבהם היה גבולה של יהודה פחות או יותר שקט, היתה אדום אויבת של ממש.

הדעת נותנת, וכך אומרות גם העדויות בשטח, שמשאבים רבים הופנו נגד הסכנה האדומית. מערך המצודות הצריך תקציבים וכוח אדם, וחליפות המכתבים שהשתמרו בערד ובלכיש מעידים על החשיבות שייחסה הממלכה בדרגיה הגבוהים לקו הגבול הזה. מערך שלם של מצודות קטנות, כגון חורבת עוזא או חורבת רדום או תל משוש, שימש כקו ההגנה הקדמי, ועליו פיקדו מצודות המחוז, וכולן מכוונות לאיום האדומי. אבל הסכנה האמיתית לממלכה היתה, כמובן, ההתעצמות הבבלית, והיא שהביאה על הממלכה את סופה. האם אכן השקיעה הממלכה את משאביה כנגד סכנה שבסופו של דבר התבררה כשולית, בעוד שכנגד מסע המלחמה הבבלי לא התכוננה כיאות? האם האמינה בכישוריה הדיפלומטיים המופלאים, או בבריתה עם מצרים, שתעמוד מול בבל, ועל כן התירה לעצמה לעסוק באינטנסיביות בעיקר באדומים?

איננו יכולים כמובן לדעת, למרות שגם בעידנים מאוחרים יותר נראה שוב השקעה באפיקים הלא נכונים, בעוד הסכנה האמיתית ברורה ומוחשית. טעויות היסטוריות נוטות לחזור על עצמן. כך או כך, דימויה של אדום כאויבת מרה עולה בתקופה זו, ובתקופה הבאה, שיבת ציון, כשמוצאים השבים את האדומים יושבים בהרי חברון, מתחזק הדימוי הזה ומתקבע. אדום היא אויבתה בנפש של ישראל ויהודה, ודבר כבר לא יהיה בכוחו להפיג את האיבה הזו.

ברבות הימים יגוירו האדומים בגיור כפוי על ידי יוחנן הורקנוס הראשון, ובסופו של דבר ישתלטו על הממלכה, כשהורדוס יתפוס את מקומו של מנשה כחוטא הגדול, מקים מקדשי העבודה הזרה, ובעיקר זה אשר מילא שוב את ירושלים דם נקי מפה לפה. מעגל הדמים האדומי נסגר באירוניה היסטורית.

אבל מכאן והלאה הופכת אדום לסמל הרע בעולם בכלל, הרע הקוסמי בכבודו ובעצמו. בהטית אותיות קלה הופכת רומא, מלכות הרשעה, גם היא לאדום; ואיבת העולם הולכת ומתגברת.

*

"בבואו מאדום חמוץ בגדים

זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים

ויז נצחם מלבושיו להאדים

ובכחו הגדול יבצור רוח נגידים

הגה ברוחו הקשה ביום קדים"

קטע הפיוט הזה, בית מתוך "ברוך ה' יום יום" שהוא חלק מזמירות השבת ברוב סידורי התפילה האשכנזיים, הוא פרפראזה על נבואתו הקשה של ישעיהו: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה... פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי". הנבואה מדמה את הקב"ה לדורך בגת, ובגדיו האדומים של דורך היין הופכים לבגדים מגואלים בדם האויב, ומשתלבים באויב הנצחי, שגם שמו הוא "אדום". זוהי אחת מנבואות הנקמה הקשות ביותר במקרא; הנקמה באדום היא ההקדמה לגאולה השלמה, שכן אדום היא המלכות הרביעית, המשעבדת האחרונה של ישראל, והקשה מכולם.

אבל האם באמת יכול ר' שמעון בר יצחק, הוא ר' שמעון הגדול מחבר הפיוט, איש סוד ולימוד תורה, חברו של רבנו גרשום מאור הגולה, להישאר בתחום נבואת הזעם הלוחמנית ומלאת הדם הזו? האם זהו אופיים של יושבי בתי המדרש במגנצא של המאה האחת עשרה?

ובאחת, הופכת נבואת הנקמה ללמדנות תלמודית, החוקרת ומבררת את זכותו של שרו של אדום, המלאך של עשו הזכור מפרשת "וישלח", להימלט ולהינצל מרוע הגזרה:

"ראותו כי כן אדומי העוצר

יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר

ומלאך כאדם בתוכה יינצר

ומזיד כשוגג במקלט ייעצר

אהבו את ה' כל חסידיו, אמונים נוצר".

המלאך ("אדומי העוצר") מנסה לברוח לבצרה עירו, במחשבה שהיא עיר מקלט ובה ימצא מחסה מגואל דמם של ישראל, הלא הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל המלאך הזה לא למד ולא שנה, ועל כן איננו יודע שעיר המקלט היא בצר ולא בצרה; ואין היא קולטת מלאכים אלא רק בני אדם; ואין היא קולטת מזידים כעשו, אלא רק שוגגים, ולפיכך אין למלאך זכות להימלט אליה...

מה עלה בסופו של המלאך איננו יודעים, והשיר ממשיך הלאה אל גאולתם של ישראל, שעניינה את ר' שמעון הגדול הרבה יותר מגורלו של אדום או של שרו. את הנקמה האדומה מהדם האדומי משאירים ישראל לאלוהים. הם, כוחם בלימודם, ובכוח תורתם ינצחו את המלאך ויביאו את הגאולה.

*

בקישור: הפיוט "בבואו מאדום", כפי שהושר בביתנו, בנוסח חסידי סיגט, בדיסק משפחתי שהופק לאחרונה. את הסרטון מלווים נופי הקרפטים, ותמונות מעיירת הולדתו של אבינו, רוסקובה, על נהר רוסקובה, ששרדו את המלחמה בעליית הגג של ביתם:

http://youtu.be/Khn-mxtIRDg