ויגש: ממה מורכבת זהות, וסיפור על עיירה וניגון

בין מלכויות ישראל ויהודה היתה מלחמת זהויות. פילוג הממלכה אמנם בא על רקע של דרישות כלכליות-חברתיות של הפחתת מיסים, אבל קו השבר נפער לאורך גבולות השבטים; מצד אחד – יהודה, בנימין ושמעון, ומצד שני אפרים, נפתלי וזבולון, יששכר ואשר וחצי המנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הלכו פורמלית עם ירבעם, אבל בפועל הקשר ביניהם לא היה חזק, וכלפי חוץ אולי אף לא היה מורגש כלל).

נתוני הבסיס של שתי הממלכות היו שונים למדי. בצפון ביתרו דרכי האורך המרכזיות של המזרח התיכון את הממלכה דרך עמק יזרעאל בואכה חצור, ואף גוש ההרים המרכזי שלה, הרי השומרון, נחצה בערוצי נחלים ודרכים; ממלכת הדרום, לעומתה, אין בה צמתים מרכזיים בינלאומיים, והריה הרבה פחות נגישים. מהבחינה הדמוגרפית התרכזה רוב האוכלוסיה בצפון, אבל היתה פחות הומוגנית.

בעקבות זאת, בכמה וכמה פרמטרים היו הממלכות שונות זו מזו:

האחד, העניין הפוליטי. בדרום עמד במרכז הממלכה גוש גדול ודומיננטי, הוא שבט יהודה, שמעולם לא היה ערעור על מרכזיותו ושלטונו באיזור זה. שבט שמעון אף לא היה מזוהה כשבט בעל טריטוריה, אלא כמשפחות נודדים בתחומי יהודה, ובנימין היה שבט קטן ומוחלש דמוגרפית, שחסה בצל אחיו הגדול. לעומתם, בצפון, אמנם הצליח שבט אפרים לרכז סביבו פרישה ופילוג מהממלכה, אבל השושלת המייסדת לא החזיקה מעמד אפילו עד דור שלישי. בן המייסד נרצח ותחתיו עלתה שושלת משבט יששכר, שאף לא חי במרכז הארץ, ועד אז לא מילא תפקיד משמעותי מאד בחיי העם.

בעקבות החילופים האלה בין שליטים ושבטים, אף עיר הבירה התחלפה מדי פעם. ירבעם לבדו משל בשלוש ערי בירה שונות – שכם, פנואל ותרצה; בית עמרי עבר מתרצה לשומרון, ואף יזרעאל זכתה למעמד ממלכתי. ביהודה, לעומת זאת, ירושלים היתה בירת הנצח.

השני, ריכוז הפולחן. בדרום תפסה ירושלים מקום בראש, כמרכז הממלכה הפוליטי והדתי כאחד; ואף אם כל "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", מקדש המלך המרכזי היה ללא עוררין צמוד לארמון המלך, על הר הבית. מעולם לא עורערה מרכזיותו (שאין לערבב אותה עם בלעדיותו), וככל שחלף הזמן אף התקדש המקום יותר ויותר. בצפון מעולם לא הגיע שום מקום לדרגה כזו. ההיפך הוא הנכון, מלכתחילה העדיף השלטון לפצל את מרכזי הפולחן לשניים. ניתן לראות בזה שתי גישות שונות לשאלת היחס בין השלטון לכהונה – בדרום הם צמודים זה לזה, אולי כתוצאה מרצונו של דוד לא ליצור מוקד כוח נוסף, ובעתיד אף יתפתחו ביניהם עימותים (יהוידע מול עתליה, זכריה מול יואש, עזריה מול עוזיה); ירבעם הלך בדרך הפוכה, ואולי כדי לבזר את הכוח הכוהני העדיף לפצלו. מכל מקום, מעולם לא היווה מוסד הפולחן הצפוני תחרות מכל סוג שהיא לשלטון.

השלישי, הפולחן עצמו. מקדש וארון וכרובים כאן, עגלי זהב כאן. הדברים האלה ידועים מכל, והיוו פצע פתוח בליבו של התנ"ך כל ימי קיומה של ממלכת ישראל. ביטוי מפורש ומליצי נותן לדבר נאומו של אביה בהר צמרים, טרם מלחמתו בירבעם, על פי גירסת ספר דברי הימים:

וְאַתֶּם - הָמוֹן רָב, וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים. הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת-כֹּהֲנֵי ה', אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם, וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כָּל-הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה, וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.

 וַאֲנַחְנוּ - ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ; וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת, וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב-בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת-סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל-הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר, וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב, כִּי-שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ. (דהי"ב י"ג)

הרביעי, מדיניות החוץ. שתי הממלכות כרתו בריתות ועירבו מדינות זרות בענייניהן, אולם דומה שממלכת הצפון הגדילה לעשות. בריתות עם צידון או עם ארם והתחברות לקואליציות היו קו מנחה במדיניות מלכי הצפון, בעוד שמלכי הדרום עשו כך רק לעתים רחוקות ובחוסר ברירה. גרם לכך מן הסתם מיקומן של שתי הממלכות – זו על צמתי הדרכים המרכזיות של המזרח הקדום, וזו ספונה בהרריה וסגורה מפני סוחרי העולם העתיק וצבאותיהם. אמנם, עם בוא עידן האימפריות (בעיקר מסוף המאה התשיעית לפנה"ס) היו הכל חייבים לנקוט עמדה, אולם כאן כבר לא היה להם מעמד של בוחרים שווי ערך, אלא רק בחירה בין אדונים – למי להשתעבד כווסאל.

החמישי, והוא נגזר מכל הגורמים שנמנו עד כאן, הוא העניין התרבותי. ממלכת ישראל הצפונית היתה פתוחה לעולם ולתרבויותיו. אלי פיניקיה וארם לא היו זרים לרחובותיה, נשות ארמון המלוכה היו ילידות חוץ, ולצד עדות המקרא הרושפת בזעם על היבוא האלילי מספרת גם הארכיאולוגיה על עושר רב יותר ועל ארכיטקטורה מרשימה יותר, עדות לקשרי תרבות וידע עם מדינות האיזור. מצד שני כמעט ולא התפתחה בה תופעת נביאי הכתב האופיינית לדרום; דומה שרוב נביאיה פעלו במקדש וסביבו, ואליהו ואלישע נראים כחריגים בנוף הנבואה הצפונית; אבל גם אליהו שולח את ידו בפולחן ומקריב קרבנות, כמסורת הנבואה הקדומה מימי שמואל (שגדל, כזכור, במשכן שילה שבתחום אפרים). בדרום, החל מן המאה השמינית, היו הנביאים עצמאים יותר, וברוח דבריו של עמוס "לא נביא אנוכי ולא בן נביא" הם גם לא צמחו בחבורות בני הנביאים, כתלמידיהם של אליהו ואלישע. מסורת הנבואה היתה שונה ביהודה.

*

אבל אל לנו לתת לנקודות הפילוג האלה לבלבל אותנו. מכמה וכמה פנים, ברור שהממלכות היו אחיות:

האחד, הזכרון הלאומי. למרות השוני בסיפורים ובפרטיהם, זכר היציאה ממצרים והנדודים במדבר פעמו בשתי הממלכות. קריאת הקרב של ירבעם היתה "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; וגם אם בני הדרום ראו בסיסמה הזו את התגלמות חטא העגל בזמן שירבעם ראה בה לגיטימציה לאותו עגל עצמו, הסיפור נותר זהה. החג ש"בדא ירבעם מליבו" (מל"א י"ב) הוא הוא חג הסוכות, ורק את מועדו משנה ירבעם, כנראה על ידי עיבור חודש בחודש, כנהוג גם בדרום. ממלכת יהודה ראתה את שבטי הצפון כאחיה; הסוררים והפורשים אמנם, אבל אחיה, ומעולם לא ויתרה על השאיפה לחזור ולראות אותן תחת כתר אחד, אם כי מאז ימי אביה בן רחבעם לא נעשו כל מאמצים בכיוון הזה. ברגע שהתאפשר, עם ירידת האימפריה האשורית, שבו מלכי יהודה ושפכו את שלטונם על כל מקום שיכלו להגיע אליו גם בצפון. גם החלוקה לבני לאה ולבני רחל לא פילגה ביניהם, ובדרום ישבו זה בצד זה יהודה ובנימין עד הסוף המר, כשם שבצפון קיבלו שאר בני לאה – חוץ מיהודה – את שלטונו של יוסף, לפחות בהתחלה.

השני, עניין השפה והכתב. מן המסמכים והתעודות שהשתמרו משתי הממלכות עולה עברית זהה. היו הבדלים מזעריים בין ארחות הדיבור שלהן, מעט בתחום ההגייה, ואולי – על פי שרידים מלשון הצפון במקרא – גם משהו בתחביר ובאוצר המילים; ההבדל הזה קטן הרבה יותר מההבדל שבין העברית הצפונית לבין הפיניקית או הארמית, שכנותיה ושותפותיה-יריבותיה.  הכתב של שתי הממלכות שווה היה. בנוהג שבעולם שממלכות ומדינות אינן ממציאות לעצמן כתב חדש, אלא ממשיכות להשתמש בנהוג ובמקובל באיזור; הכתב מתפתח בדרכו שלו, גם כתוצאה משינויים פוליטיים, אולם רק לאחר זמן מהשינוי. אילו היו הממלכות מלכתחילה זרות זו לזו, פרי התאגדויות עצמאיות, זו צפונית וזו דרומית, זו בהשראת פיניקיה וארם וזו כתגובה מאוחרת, היה כתבה של הצפונית דומה לכתב הנהוג בארם ובפיניקיה (שחלקו כתב משותף במאה התשיעית), וזה של הדרום היה מתפתח בדרכו שלו. אבל עד לסוף ימיהן כממלכות נפרדות לא ניכר הבדל כלשהוא בין כתביהן. שרשיהן של שתי הממלכות בתרבות אחת ואחידה, בכתב אחד, במסורת מינהל אחת.

והרי לפנינו שאלה שנוקבת עד התהום. מה חזק יותר? מה קובע את הזהות? האם האידיאולוגיות והמעשים והמדיניות והדעות, או דברים בסיסיים כמו שפה, צליליה וצורתה, זכרונות וסיפורים? יהודי בן ימינו, העולה למשל מארצות הברית ומזדהה בכל עם מדיניותה ואורח חייה ודעותיה של קבוצה מסויימת, אבל ילדיו אינם מכירים את סיפורי ושירי גן הילדים, האם ייחשב כזר לה או כבשר מבשרה? דומה שהתשובה ברורה.

בשל הקירבה הבסיסית הזו, הפכה מלחמת הזהויות לקשה יותר. הלא כך היא המידה בכל מקום ובכל זמן: סכסוכי אחים הם המרים מכל. אפילו הנביאים לא קראו מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות, לא ביהודה ולא בישראל. הדיבורים הראשונים על איחוד תחת כתר אחד באים מפי נביאים רק כשאין כבר את מי לאחד.

*

העולם העתיק לא בחר את שליטיו לפי מדיניותם. לא היה בכך כל צורך וטעם. בן המזרח הקדום הכיר בכך שאין מדיניות יכולה להיגזר מאידיאולוגיה - ודאי לא מדיניות של מדינה קטנה על צומת דרכים נחשק ופרוץ לכל רוח - אלא משיקולים פרגמטיים; אבל הוא כן ציפה שהפרגמטיות הזו, שאפשר גם בה לבחור בין אלטרנטיבות, תשקף את זהותו שלו. מפני כך, בדרך כלל שליטים לא עלו לשלטון על כנפי אידיאולוגיה, אלא על גבי גב שבטי. שאול, המלך הראשון, נתמך בתחילת דרכו על ידי שמואל, תושב הרמה שבאפרים, ומשם בא כוחו הפוליטי; משניטלה התמיכה, לא הספיק הגב של שבט בנימין להחזיק את השלטון בידו, מפני ששבט בנימין היה שבט קטן וחלש, שנלחץ בין השבטים הגדולים שמדרומו ומצפונו. דוד עלה לשלטון בתמיכה של זקני יהודה, השבט הגדול והחזק בארץ, ואף ירבעם עלה לשלטון על כנפי הגב הפוליטי האפרתי. לא תכניותיהם המדיניות או הכלכליות הביאו להם את התמיכה, אלא היותם מייצגי זהות.

שתי מהפכות בתולדות שתי הממלכות בכל זאת פרצו על רקע אידיאולוגי. יהוא מרד בבית עמרי כנציג הנביאים. אולם דרכו המדינית ואף הדתית לא תאמה את הנחיותיהם בשום צורה (מלבד השמדת מקדשי הבעל, כחלק מהשמדת בית עמרי כולו), וקשה לדעת האם תמיכת הנביאים הביאה לו גם את תמיכת הצבא. התבטאות הקצינים, שותפיו למרד, מעידות על הערכת הלגיטימציה הנבואית, אבל גם על זלזול בה. נראה שלא התייחסו אליה כיותר מאשר צבירת פופולאריות. מנגד, מרד יהוידע נגד עתליה היה בודאי מרד זהות – עתליה, בת שושלת עמרי הצפונית, הישראלית ואף הפיניקית, היתה זרה, וכנגדה הועמד יואש, היורש הלגיטימי, ובודאי לא בשל קוי מדיניות שהציג (הוא היה בן שבע בלבד כשהומלך). ליהוידע אפשר שהיתה אידיאולוגיה; אבל העם לא תמך בו, אלא בבית דוד, מפני שיואש הילד היה מייצג הזהות האותנטי שלו.

לכל הדעות כמעט לא פרצו מרידות על רקע קוי מדיניות שונים, תפיסות כלכליות שונות או נטיות פוליטיות שונות. אם הוחלף מלך בישראל על רקע החלפת מדיניות, ההחלפה הזו באה מידי מלך מבחוץ שכבש את הארץ ושלט בממשלתה. כאמור, ברובם המוחלט של המקרים העולם העתיק בחר את שליטיו על פי זהותם.

בכך הובעה האמונה, שמדיניות היא דבר יציב הרבה פחות מזהות. איש לא ציפה ששליט יתמיד כל ימיו במדיניות פוליטית אחת, מפני שהתנאים בארץ הזו, הקטנה והמרכזית והחשובה והמשוסעת, משתנים כל העת, ומאזן הכוחות העולמי משתנה כל העת גם הוא. אבל בהחלט היתה ציפיה שהזהות תתמיד, ושהשלטון יהיה מייצגה.  

ולא אמרנו כאן מילה על אקטואליה.

*

היה היתה עיירה בערי הקרפטים, ובה קהילה יהודית...

סיפור קטן אחד מאותה העיירה, שהלכה לבחור לה רב, שמענו מאבינו, ציוני דתי מודרני בכל רמ"ח אבריו; על עיירה, שאף שהיתה רובה מורכבת מחסידי ויז'ניץ, בחרה לה בכל זאת רב מחסידי סאטמר; ואותו רב, אף שכיהן כרב חשוב ונודע בקהילה סאטמרית בבני ברק, התייחס לאבינו, תלמידו המשכיל הציוני, בכבוד רב. נער צעיר הייתי כשהלכתי עם אבא להלווייתו, כיפות סרוגות בודדות בתוך ים של בגדים שחורים ביום קיץ חם. כל הזהויות התבשלו שם יחד, תחת שמי בני ברק.

סיפור על רב, "דער ריסקעווער רב", וסיפור על בחירת הנהגה, וסיפור על ניגון, בקישור שלפניכם:

http://youtu.be/870iyHMDLAo

ויגש: על ההיסטוריות של סיפורי המקרא

טענה נפוצה במחקר המקרא רואה בסיפורי הראשית של עם ישראל היסטוריה משוכתבת, סיפורים שנועדו להשליך לאחור את מציאותה המאוחרת של ממלכת יהודה או ישראל, או סיפורים שנועדו להצדיק מגמה פוליטית זו או אחרת על ידי עיגונה במסורת כביכול קדומה. הדרמה האנושית, המסופרת בסיפורי יוסף ואחיו, כל כולם לא באו, להשקפה זו, אלא כדי להצדיק את שלטונו של יוסף, כלומר את בכורתה של ממלכת הצפון.

הקורא המאמין במסורת המקרא, שלא לדבר על המאמין בקדושתו, עלול בשל השקפות כאלה לדחות את כל העיסוק בנושא ההיסטורי או הארכיאולוגי, ולפתח רתיעה מכל מבט מחקרי על הטקסט המקראי. הקורא הזה, המודע בכל זאת לקשר הברור בין פרשיות סוף ספר בראשית לתולדות שתי הממלכות, ילך בדרך ההפוכה – של "מעשה אבות סימן לבנים", של מציאת נקודות אופי בשני האחים שיתבטאו בדרכי הנהגתן הפוליטית והדתית. למותר לציין ששכרו יוצא בהפסדו: דרכי הניתוח הביקורתיות, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה היסטורית, מפותחות בהרבה משהיו בימים עברו, וכל מי שאינו מוכן לעשות בהן שימוש חוטא להבנת המקרא, לאמת ההיסטורית, ועל כן גם לאמת הספרותית והערכית של המקרא, ולמעלה מזה – גם לאמת הדתית שבו.

הצד השני של המטבע הוא כמובן איבוד האמון בדברי המקרא, ולפיכך גם בערכיו, ובסופו של דבר במחוייבות להנחיותיו. העוסק והשומע והלומד את המוסכמות המחקריות מוצא את עצמו פעמים רבות, גם מבלי משים, גם לאחר שנות חינוך דתי ארוכות ומשמעותיות, והנה הוא עומד בפני בור ריק, ונפשו יבשה אין כל, ובורא עולם כבר אינו מציץ עליו מבין חרכי התורה, שכבר הפכה עבורו מ"תורה" ל"טקסט מקראי". את התפקיד המערער והמנתץ שמילאו פעם מדעי הטבע עושים היום מדעי הספרות, ובהצלחה לא פחותה.

עבור האדם שהאמונה בשבילו היא דרך חיים, השילוב בין המבט המחקרי לבין האמונה בסיפור, הוא דבר מוכרח, ואפשר לומר שזו שאלת השאלות העומדת היום בפני המאמין המתוודע לעולם המחקר האקדמי.

בשורות הבאות אנסה להציע מבט משלב מעין זה לגבי סיפורי האחים. אפשר שניתן לקרוא לגישה הזו "גישה אפולוגטית". אולם דומה שבסופו של דבר, טיעוניה טיעוני אמת הם, ותועלתם להבנת הסיפור עצמו, ללא תלות בשאלת קיומו או אי קיומו של בורא לעולם, גדולה כשלעצמה.

כאמור, רבים רואים בסיפורי יוסף מול יהודה הד מאוחר לעימות העתידי בין ממלכות הדרום והצפון, עימות שליווה את כל תקופת הבית הראשון והביא בסופו של דבר לאבדן רובו של עם ישראל באירועי הימים הסוערים של המאה השמינית לפנה"ס. אבל בטענה זו יש למעשה היפוך ראיה, והנחת המבוקש, והתעלמות מההיסטוריה עצמה. אמת היא שהמקרא משקיע אמצעים ונפח בסיפור לידתם של פרץ וזרח, ולא בסיפור לידתם של מופים, חופים וחושם, למשל, מפני שיש להם משמעות בהמשך. אבל אין ביכולת המספר להמציא דברים שלא היו. והנה מספר דוגמאות:

1.  יוסף עצמו, העומד ללא ספק במרכז הסיפור, מעולם לא תפקד כשבט. מאז ומעולם –ככל שמדובר על ההיסטוריה של ישראל בארצו - עמד אפרים, ולא יוסף, מול יהודה. בודאי שכך הוא המצב ככל שמאחרים בזמן, עד למאה השמינית והשביעית, שאז אמור המקרא להיכתב לדברי האסכולות המאחרות. ירמיהו מנבא על אפרים, הושע מדבר על אפרים, ואיש אינו מדבר על יוסף - למעשה עד לימי יחזקאל, המפטיר לפרשתנו (והפסוק הבודד על ירבעם שהיה ממונה על סבל בית יוסף מעיד על הכלל. הלא ירבעם מורד כאפרתי, לא כיוספי). אין שום סיבה למחברי היסטוריה בימי המלוכה לדבר על יוסף.
2. למעלה מזה: גם מנשה לא תפקד מעולם כשבט אחד, וכבר מתחילת ימי ההתנחלות מדובר לפחות על שני שבטים. דבורה אף לא מכירה שבט בשם זה, ומבין עשרת השבטים שהיא מונה (נעדרים שם שמעון, לוי, יהודה וגד) היא נוקבת בשמם של מכיר וגלעד, ולא מנשה.
3. ומדוע לעשות מאפרים ומנשה אחים? הלא היו ביניהם מלחמות בימי יפתח וכמעט בימי גדעון.
4. ומדוע לצרף את בנימין לבני רחל, כשכל ימיו הלך עם יהודה? לשם מה להמציא סיפור מסובך על שבט מבני רחל שיהודה הגן עליו?
5. אילו אנו היינו כותבים היסטוריה לאחור בימי המלוכה, היינו מקדישים מקום רב ליששכר, שממנו בא בעשא, וכנראה גם בית עמרי. אבל לא הוקדש לו שום מקום מיוחד, לא לחיוב ולא לשלילה.

בקצרה, הסופר המקראי לא היה יכול לעבוד עם חומר שלא היה לו. והחומר שהיה לו אמר שיוסף הוא אביהם הקדמון של אפרים ומנשה גם יחד, והוא השבט המקורי, למרות שבימיו המאוחרים כבר לא היתה לזה שום רלוונטיות. זהו מקרה קלאסי של טעות אופטית: אפשר להסביר את תקופת המלוכה לאור סיפורי השבטים, אבל אי אפשר להסביר את סיפורי השבטים לאור תקופת המלוכה ואף לא לאור תקופת ההתנחלות או השופטים (יש לזכור שעל פי המבט המקראי זהו למעשה הזמן שבו מועלית התורה על הכתב – עם תחילת ימי הכיבוש, בימיו של יהושע. כך גם עולה מפורשות מהגמרא במס' בבא בתרא, דף י"ד). סיפורי השבטים עצמם הם סיפורים עצמאיים.

ובכן כך: ההיסטוריה מספרת סיפור משלה, והמקרא - על אותם נתונים - מספר סיפור משלו. וכך יש לראות את הדברים: אין המקרא מספר דברים כהווייתם, אלא משמיט פרטים ומסדר פרטים ובונה אוירה ובסופו של דבר יוצר סיפור מעשה. סיפור המעשה נבנה על בסיס עובדתי, ואמיתותן של העובדות ניכרת מתוכם – במיוחד בזה שאין להן הסבר מתוך מבט מציאות מאוחרת יותר (והדברים נכונים גם לגבי פרטי ריאליה רבים, בעיקר אלה הקשורים לממלכת מצרים של אותה תקופה, אלא שאין כאן המקום להאריך).

 סיפורים רבים סופרו בימי קדם, ומה שנשאר בידינו, המקרא, הוא התמצית המזוקקת, המעט שבמעט, המיטב שבמיטב, וזיקוק זה – הוא הוא רוח הקודש ומשמעות עומק הביטוי "תורה משמים" – הוא שהפך את המקרא לטקסט שמצד אחד הוא שווה לכל נפש, ומצד שני עומקיו הנפשיים, הסיפוריים ואף ההיסטוריים לעולם אינם מאבדים את הרלוונטיות שלהם. השאלה המרכזית, שאותה שואל המקרא, איננה "מה אירע". לצורך זה חוזר ספר מלכים, לדוגמה, ושולח אותנו פעם אחר פעם אל ספרי דברי הימים למלכי יהודה וישראל ואף אל ספרים אחרים. השאלה המרכזית, שאותה שואל המקרא את הקורא, היא זו: אחרי שתקרא, איזה אדם תהיה? אתה, המכיר את ההיסטוריה (ככל שמדובר בקורא בן תקופות קדומות יותר, אמירה זו ודאי נכונה יותר), דוקא אתה, הקורא היודע לכאורה את העובדות ולעתים מכלי ראשון, ומשוכנע שהבנת את הכוחות המעצבים אותן, דוקא לך חשוב לדעת כיצד מעצב המקרא שנית את המציאות, כך שהאמת העל זמנית תבצבץ מתוכה. איפה אתה עומד עכשיו, משסופר לך הסיפור כאמיתו? משנוכחת בפער שבין המציאות לבין האמת, מי אתה עכשיו?

ומשום כך דוקא חייב אדם בימינו, הרחוק מרחק אלפי שנים מאותם אירועים, וכבר אינו יודע באמת את שאירע, לנסות ולשחזר את ההיסטוריה ואת הארכיאולוגיה ההיא. ועל כל מה שיחסר לו בהבנת ההיסטוריה והעובדות, יחסרו לו עשר ידות בהבנת המקרא, ובהבנת אמונתו שלו, ועיקר ידמה עליו כטפל וטפל ידמה עליו כעיקר, וקרוב יהיה לגילוי פנים במקרא שלא כהלכה.

מפני שהמקרא איננו מבקש לעצב היסטוריה. הוא מבקש לעצב קורא.

ויגש: שאלה של אלף-בית

עמידתם של יוסף ויהודה זה מול זה בארמון המלוכה המצרי נתפסה בכל הדורות כסמל לעמידתם של שני השבטים, או למעשה שתי הממלכות, זו מול זו בהמשך ההיסטוריה. יוסף המצליחן, מנהל הארץ ומניע תושביה ממקום למקום, שפסגות גורדי השחקים הם האויר לנשימתו, מול יהודה רועה הצאן, אבי המשפחה הסמכותי, שאף כשהוא עצמו כבר סב לנכדים עדיין רואה עצמו מחוייב ליטול רשות מאביו לכל צעד; יוסף איש העולם הגדול, ויהודה שעודנו נטוע בהווייה השבטית. כך ממש תעמודנה בעתיד שתי הממלכות זו מול זו: האחת היושבת על דרכי הארץ הבינלאומיות, סוחרת עם ממלכות רחוקות, ומביאה משם נשים למלכיה, מייבאת מתרבות עמי הקדם אל תוך היכליה, ומעורבת בפוליטיקה הבינלאומית עד צוואר; והשניה מסוגרת בהרריה, ונשארת רוב הזמן בשולי המהלכים ההיסטוריים העוברים על האיזור.

דברים רבים הפרידו בין שתי הממלכות האלה: הצפונית היתה מורכבת משבטים רבים, בעוד הדרומית נשלטה כל הזמן על ידי שבט דומיננטי אחד. הצפונית החליפה מספר ערי בירה בכמאתים שנות קיומה, בעוד הדרומית נשארה נאמנה לירושלים. בזו היו שני מרכזי פולחן ממלכתיים, בעוד באחותה היה רק מרכז ממלכתי אחד. הדבר המפתיע, אולי, יותר מכל, הוא כי אף אחד מנביאי ישראל לאורך מאות השנים האלה לא קרא מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות. מלבד הזיכרון ההיסטורי של ימי דוד ושלמה, לא היו ימי הממלכה המאוחדת משאת נפש נוכחת בתקופת קיומן המקבילה.

למעשה, הצופה מן הצד יכול להתרשם כי מדובר בשתי ממלכות זרות, שהמשותף ביניהן אינו עולה על המשותף בינן לממלכות אחרות באיזור. הדת ממילא לא היתה זהה בממלכות המרחב, ועם זאת היו קווים משותפים רבים ביניהם ואף בינן לבין ממלכות ישראל, שגם בהן רווחה עבודת האלילים. השפה העברית היתה משותפת גם למואב ועמון; וכמוהן, לכל ממלכה היה ניב מיוחד וניכר משלה. הדיאלקט של אפרים הלך בכיוון משלו עוד לפני ימי הממלכה, ונבדל מבחינה פונטית אפילו מהדיאלקט שהיה נהוג במנשה, אחיו הקרוב, בכך שלא יכול היה לבטא את האות שי"ן כאחרים ובמקומה אמר "סיבולת". מימים מאוחרים יותר יש לנו עדות של חרסים שנמצאו בחפירות העיר שומרון, מן המאה השמינית לפנה"ס. על פיהם צמחו בינתים הבדלים נוספים, ועיקרם כיווץ הדו-תנועות, כלומר במקום המילה "בית" אמרו "בת", במקום "יין" "ין" וכן הלאה. אפילו השמות הפרטיים התכווצו בצורה דומה, ובמקום "גדיהו" נכתב "גדיו". למעשה ניתן למצוא הבדל כזה כבר דורות קודם, בלוח גזר מן המאה העשירית, שם נזכר "ירח קץ" במקום "ירח קיץ".

(מסתבר שהבדל לשוני זה עמד ביסוד אחת מנבואותיו של עמוס הנביא. כך נאמר שם בפרק ח': "כה הראני ה' אלוהים, והנה כלוב קיץ. ויאמר מה אתה רואה, ואומר כלוב קיץ. ויאמר ה' אלי בא הקץ אל עמי ישראל". משחק המילים בין "קיץ" ל"קץ" מתבאר היטב על רקע התכווצות התנועות.)

כאמור, הבדלים מעין אלה היו גם בין השפה המדוברת בישראל לבין השפות המדוברות בעמון ומואב. הצופה מן הצד עשוי למצוא יותר מן המשותף בין ישראל לשכנותיה הפניקיות, מאשר בינה לבין יהודה, במיוחד על רקע עבודת הבעל הפיניקי שרווחה בשומרון לפחות בימי בית עמרי. לא בכדי נשמעים היום במחקר קולות הטוענים כי למעשה שתי הממלכות היו נפרדות מתחילת דרכן, ויש אף המרחיקים לכת וטוענים שהצפונית קדמה לדרומית.

אולם בחינת כתבן של שתי הממלכות מראָה דברים אחרים. בצור וצידון, שכנותיה הבולטות של ישראל מצפון, נהג כתב שונה בכמה תכונות מהעברי, דומה יותר לכתב הארמי. לכאורה צפוי היה שממלכה בצפון ארץ כנען תשתייך לחוג התרבות הפיניקי-ארמי מבחינת כתבה, אולם הממצא מראֶה כי לא כך הדבר. לכל אורך תולדותיה כותבת ממלכת ישראל בכתב זהה לזה של אחותה הדרומית יהודה, ודבר אינו מפריד ביניהן. "הכתב העברי" הוא המונח במחקר המייחד את כתב שתי הממלכות האלה בלבד, ואולי גם את כתבן של עמון ומואב ואדום בימיהן הראשונים, תחת שלטון ממלכות ישראל ויהודה – כתב שהשתנה בעקבות השתלטות ארם דמשק על עבר הירדן המזרחי מאוחר יותר. למרות הבדלי האמונה והפולחן שהתגלעו ביניהן במשך הדורות, מגלה הכתב את מורשתן המשותפת. ובכך, פעם נוספת, מתברר כי הכתב אינו אמצעי תקשורת בלבד, אלא סממן זהות של ממש.

ולמרות שנביאי ישראל בימי קיומן של הממלכות הנפרדות לא קראו מעולם לאיחוד שתי הממלכות, יחזקאל הנביא, שחי אחרי חורבנן, מנבא על איחודן מחדש. במעשה סמלי הוא נוטל שני עצים, וכותב עליהם את שמות שתי הממלכות. את שני העצים הוא מקרב, "והיו לאחדים בידך". שוב הופך הכתב להיות הדבר שמחבר מחדש את שתי הממלכות, "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".

וכך, דוקא הנביא הרועם והדרמטי הזה, שאיננו יכול לומר דברי נחמה ללא הטחת אמירות כגון "ונקוטותם בפניכם", שאין אצלו סליחה ומחילה מלאות, שאף על הגאולה הוא מנבא שתבוא בחימה שפוכה, מצביע בעצים המונפים בידיו מהו  העיקר ומהו הטפל. למרות עבודת הבעל (בשתי הממלכות), למרות המלחמות ביניהן, למרות הערכים השונים והשאיפות השונות, למרות ההיסטוריה. למרות ששום דבר לכאורה כבר לא משותף ביניהן. לעתים מספיק שהאלף-בית יהיה זהה: האיחוד מחדש אפשרי, ואף על פי שיתמהמה, הוא כבר כאן.

(מבוסס על שיחה ששודרה ברשת מורשת, ג' טבת תשע"א)