הויכוח בין נתן הנביא ובת שבע

תמונת הפתיחה של ספר מלכים היא תמונת דמדומים. לאור קרניה האחרונות של שקיעת החמה תוססת לעינינו חצר מלוכה, רוחשת חיים ופעילות כתפוח רקוב. המלך זקן וחולה, שאלת הירושה מרחפת באויר מעל לראשי היועצים העבדים והפקידים כאד מבשר רע. אינטרסים של אנשים רבים תלויים בדבר. מעמדם של פקידים רמים בעלי ייחוס וזכויות איננו מובטח. הכל מתמלאים תחושה של מזימות ותככים. מי יקבע? מי ימליך? מי ימלוך? מי יהיה האיש החזק, ומי תיעקר יתדו?

מתרחשים דברים בארץ. אחד מיורשי העצר מחזק את מעמדו בצורה גלויה ובוטה. והמלך זקן בא בימים, ואולי כבר אין דעתו עמו, והמשכיל בעת הזאת יחפש לו פטרון חדש, יהמר על סוס צעיר ומבטיח, וננסה לתפוס מקום בחצר המלוכה החדשה, המתגבשת תחת אפו של הזקן. עם זאת, אסור לעורר את זעמו של האריה העייף. כדאי להרדים אותו, להסיח את דעתו, להקיף אותו בחנופה, להעסיק אותו בזוטות. כל זמן שמעייניו נתונים לבריאותו ולחומו ולפילגש הצעירה שבחיקו, הרי שממנו לפחות לא נשקפת סכנה.

כה צעירה המלוכה וכה זקנים תחלואיה. אך זה נוסדה, אך זה מחצה את כל אויביה, וכבר אין יד האוחזת ברסן. במקום רוכב אביר, מתגלים לעינינו באפלולית הבמה המון בעלי עגלה המושכים כל אחד לכיוון אחר. לאן תפנה העגלה? מה יהיה גורל בית המלוכה? והמדינה? והעם?

*

בנקודה זו בוחר נתן הנביא להתערב. אבחנת המצב ברורה: הממלכה עומדת ליפול בידי מי שאינו ראוי להנהגה. אולם כאמור העניין רגיש. מלך זקן, יש להיזהר ממנו ומתגובותיו. יש לפעול בחכמה ולהוליך את העניינים לכיוון הנכון. יש לפעול להעלאת שלמה על כסא המלוכה, אולם בדרכי עקיפין. יש לשכנע את המלך להמליך את שלמה, כבר עתה, ובכך להפוך את הקערה על פיה ולייצב את הממלכה. אולם כיצד? הלא המלך אינו יודע את המתרחש, ואם יידע – מי יודע מה יעולל בזעמו. אסור שהמלך ידע שחשים בזקנתו ובחולשתו. זעם ועלבון הם מתכון רע מאד לשיקול דעת נבון, בפרט אצל אדם זקן וסנילי. יש אם כן לנהוג בחכמה.

ראשית דבר – נתן קורא לבת שבע. בת שבע איננה פקידה ואיננה שר או עבד. בת שבע היא אשת המלך, והשפעתה רבה. יש סיכוי רב שהמלך יטה אוזן לדבריה. אמנם, אין היא מצויה בהוויית החצר ואינה בקיאה בתככים. יש ללמדה מה לומר. יש לשים בפיה את המלים שתדבר אל המלך. ובדברים שתדבר, יישמרו העקרונות שעליהם יש להקפיד: עקיפין, חנופה, טיוח.

"ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר: הלא שמעת כי מלך אדוניה בן חגית, ואדונינו דוד לא ידע. ועתה, לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה."

קודם כל יש לשכנע את בת שבע עצמה. ושתי דרכים לכך: האחת – לעורר את קנאתה בצרתה, "הלא שמעת כי מלך אדוניהו בן חגית". והשניה – לעורר את רגשותיה האימהיים: "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".

שנית, יש להביא לידיעתה את המצב: "ואדונינו דוד לא ידע". כך, אגב המידע הטכני לכאורה, הפכה בת שבע להיות שותפה לקנוניה: הנה את יודעת משהו שהמלך עצמו לא יודע, הנה את בסוד, את בפנים. מששוכנעה בת שבע והבינה את העדינות של המצב, יש ללמדה מה לומר.

"לכי ובואי אל המלך דוד, ואמרת אליו: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי, ומדוע מלך אדוניהו?"

בצורה כזו תגניבי למלך את המידע שהוא זקוק לו. תזכירי את השבועה, שודאי שכח, כי שלמה בנך ימלוך. ותודיעי לו כי אדוניהו מתמלך, בצורה כזו שלא יחשוד שיודעים שהוא לא יודע, והכל בלשון של שאלה. אמנם, ליתר בטחון, "הנה עודך מדברת עם המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך". בכך נבטיח שלא יתעורר חשדו. אני, נתן, אשיח לפי תומי כדברים שאת תדברי אליו קודם, ואז יאמין המלך, זעמו ועלבונו לא יתעוררו, ויש לקוות שאכן, בסופו של דבר, תינצל המלוכה.

(והקורא הנבוך מדפדף בשלב הזה בעצבנות אחורה, ועובר על פני כל ספר שמואל בניסיון למצוא את השבועה הזו, שכנראה גם הוא עצמו, הקורא, שכח; ולרגע אנו מוצאים את עצמנו במקומו של המלך הזקן והמעורפל, היושב על כסא הגלגלים עם שמיכת הצמר המשובצת על רגליו והמטפלת השונמית מאחורי גבו, והוא זוכר שמשהו חסר, אבל איננו יודע אפילו לומר מה.)

*

"ותבא בת שבע אל המלך החדרה, והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך."

בת שבע נכנסת ללב הדמדומים. לעיניה נגלית תמונה מוחשית של מה שאמר לה נתן. המלך זקן מאד. סמל הניוון וחנופת היועצים, אבישג השונמית, נמצאת אצל המלך בחדרו, בלב הממלכה. אם כן, צדק נתן?

ייתכן שנתן צודק. צריך להעביר את המלוכה, ובחכמה. ובכן, בת שבע, שעתך הגיעה. אמרי את ששם נתן בפיך, ואל תראי למלך מה את באמת חושבת עליו. העניין עדין מאד.

"ותקד בת שבע ותשתחו למלך

כבוד למלך, למרות הכל, לפני הכל –

ותאמר לו: אדוני, אתה נשבעת בה' אלוקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי. ועתה הנה אדוניה מלך, ועתה, אדוני המלך לא ידעת!"

לנגד עינינו טורפת בת שבע את הקלפים והופכת את הקערה על פיה! במקום לבוא אל המלך בדרכי עקיפין היא מטיחה בפניו גלויות!

אמנם המילים – מלותיו של נתן הנביא. השבועה לשלמה (היתה או לא היתה?) אכן נכללה בתכנית המוקדמת. אולם כוונת הדברים ורוחם – מנוגדים לתכנית של נתן באופן קוטבי. המידע ישיר: "ועתה הנה אדוניה מלך". בכל כוחו ניסה נתן למנוע בעד המשפט הזה מלהיאמר. ובת שבע מוסיפה ומחריפה את האוירה: "ועתה, אדוני המלך לא ידעת"! וכאילו להשלים את הרס התכנית, ממשיכה בת שבע ומותחת את החבל, העדין והרקוב כל כך, עד קצה גבול היכולת:

"ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך, להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו!"

והחבל איננו נקרע.

*

נתן עומד, בכל ההתרחשות הזו, מאחורי הקלעים. הבמאי איננו נוכח בשעת ההצגה עצמה. אין הוא יודע שתכניתו נגוזה, ואשר יגור בא. הוא ממשיך, בצורה נוגעת ללב, לשחק את משחקו הקודם, בלי לדעת שבעצם התפקיד כבר נגמר.

"והנה עודנה מדברת על המלך ונתן הנביא בא... ויאמר נתן, אדני המלך אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי -

לבל יעלה על דעתו של המלך שאיננו שולט בעניינים –

ואם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה, ולא הודעת את עבדיך (עבדך) מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו..."

מאוחר מדי, נתן הנביא. כבר אין צורך בעקיפין. אין כבר מה לטייח. המלך הזקן יודע הכל, ובצורה הבוטה ביותר. תכניתך התגשמה, נתן, אולם רק בתוכנה, לא ברוחה, ומי יודע מה יהיה עכשיו.

*

וכנגד המון הצעירים האמביציוזיים והמושחתים ותוססי השאיפות, פקידים ויורשי עצר ונערות מפתות ושליחים המתרוצצים אנה ואנה, הפותחים את הפרק הזה ומנסים בכל כוחם לשנות את מהלך ההיסטוריה, בתמונה הבאה עומדים רק שלושה אנשים זקנים על הבמה. מלך זקן, נביא זקן, ואשה שגם היא איננה צעירה עוד.

נתן איננו פקיד מפקידי החצר שמעייניו בתככים. הוא לא חשש להתקיף את המלך בשיא כוחו במלים בוטות ביותר, כפי שלא העז אף אדם לפניו ולא יעז אחריו עד בוא אליהו. לא מעמדו בחצר המלך הוא האינטרס המנחה אותו, כפי שיוכיח בהמשך וכפי שהוכיח בעבר. אולם עם זאת, דרך הפעולה שלו אכן מתאימה לאווירת הפעילות המתרחשת בחצר, והוא מתכוון וחותר להשגת מטרותיו בדרך שלא היתה מביישת אף פקיד תככן.

על רקע זה, נראה בבירור שנתן התייאש מדוד. אין לו כל עניין להחזיר את דוד למרכז הבמה, ואם זקן המלך – יחי המלך החדש.

אבל בת שבע נמצאת במקום אחר לגמרי. גם בת שבע מסכימה לניתוח המאורעות ולמסקנה המעשית המתבקשת מהם כפי שהראה לה נתן. אולם הדרך, לה אין בת שבע מוכנה להסכים. היא לא תיגרר לאווירת התככים של החצר, והיא לא תתייאש מהמלך. מלך ישראל איננו רק מנהל המפעל הגדול הזה הנקרא ממלכת ישראל. משיח ה' אינו יכול לשקוע בשולי העניינים כי אפשר בלעדיו. המלך בעיניה הוא פסגת העם, הוא התגשמות שאיפותיו הקולקטיביות.

ובתמונת הסיום ממליך דוד את שלמה במעמד נתן ובת שבע גם יחד. ועם ברכתם ומבטם ומחשבתם של שלושת הזקנים האלה, יוצא המלך הצעיר החדש אל הדרך. ספר מלכים מתחיל.



(פורסם לראשונה ב"ארצי" ה', תשנ"א)

חיי שרה: מוות וחיים

הסממן הראשון לחיי רוח בתולדות האדם הוא הקבורה. במערות האדם הקדמון על הכרמל, עם הופעתו של ההומו סאפיינס בארץ, אנו מוצאים קבורת אדם מכוונת, אולי אפילו בלווית מנחת פרחים. זוהי כנראה תופעה המאפיינת רק את האדם – בעלי חיים אינם קוברים את מתיהם ואינם מטפלים בהם. לדעת חוקרים רבים, תופעת המוות ועימה פולחן המתים והאבות היא משורשי הפולחן הדתי בכלל, בצד פולחני הפריון והמין. הצלמיות הראשונות הידועות לנו הן צלמיות נשים עירומות בצד גולגלות מטוייחות ומכויירות. אלו הן שתי התופעות שעולמו של האדם סובב סביבן עד היום הזה: דאגותיו של האדם הן המשכיות החיים, עולם המין ופחד המוות, וכמעט כל היצירה האמנותית בעולם מכילה את אחד היסודות האלה או את שניהם.

 

גולגלות מכויירות, יריחו, התקופה הניאוליתית

 

עד ימינו אנו מכירים דתות עולמיות הסוגדות למוות ורואות בו תופעה אלוהית; עולם הנצרות מושתת על מיתוס מותו של האל או בנו וקומו לתחיה כלידה מחדש, ומוטיב זה למעשה קיים ברוב הדתות העתיקות המוכרות לנו. מות התמוז, ירידת איננה לשאול, מותו של דיוניסוס או של אוזיריס או של בעל, וחזרתם לחיים כלידה מחדש על פני האדמה או מתחתיה, כולם מיסודות האמונה האלילית בכל רחבי העולם העתיק.

בעולמה של היהדות אין מקום מוצהר לאמונה מעין זו. אין במוות שום דבר אלוהי, ואין קדושה בקבר. עד היום הזה מוזהר כל הבא להשתטח על קברי צדיקים לבל יתפלל אל המת. אף אין כל מצוה מפורשת בתורה לקבור את המת, מלבד אזכרה בודדת אגב דינו של המחויב תליה – "כי קבור תקברנו ביום ההוא", וגם שם אין כל פירוט כיצד לקבור. בכלל, התורה ממעטת להתייחס לנושא המוות והטיפול במת כחובה דתית, ומרחיבה הרבה יותר במצוות ההרחקה מהמת וכל הקשור אליו, מפני הטומאה. רגלים לסברה, שהרחקה זו באה על רקע פולחן המתים הנרחב שנהג כאמור בכל ארצות העולם העתיק.

ובכל זאת, הדחף האנושי המושרש כל כך לכבד את המתים מוצא לו ביטוי גם בעולם התרבות היהודית. הנה אברהם, המחפש מקום מנוחה קבוע לשרה, שאיננה יכולה עוד להמשיך כמוהו לנדוד. לשם כך הוא מבקש, פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, לרכוש קרקע, ולייסד נקודה קבועה השייכת למשפחתו בקניין. גם אחר כך, כל ימי הבית הראשון נמצא שאנשים נקברים בנחלתם; מערת קבורה השייכת למשפחה, ולעתים נמצאת ממש בתחומי שדותיה ובתיה, מהווה את מקום מנוחתם של דורות רבים, הנאספים אליה כל אחד בעתו. מנהג הימים ההם קבע כי הקבורה משותפת לחלוטין, ולאחר תקופה שבה הנקבר שוכב במשכבו, נלקטות עצמותיו יחד עם עצמות כל הקבורים, והן מוטלות בערבוביה בחדר מיוחד המיועד לכך בתוך המערה. זהותו האישית של המת נאספת אל עמיה ואיננה עוד. רק המשפחה קיימת.

 

 

מערת קברים, תקופת המלוכה

 

וכמו מנהגים רבים אחרים, גם מנהגי הקבורה עברו שינויים והתפתחות במהלך הדורות. כבר בסוף ימי בית שני, עם חדירת ההלניזציה לעולם האמונות והדעות של יהודי התקופה, נכנסו הגלוסקמאות לשימוש, ומעתה יזכה כל נקבר לליקוט עצמות אישי, כביטוי לשינוי הערכים ולעליית האינדיבידואל. המנהג הזה זוכה לפירוט הלכתי במשנה. עדיין נותרה מערת הקבורה, אולם עם ירידתו של מעמד המשפחה המורחבת פסק גם מנהג הקבורה במערות משפחתיות. היום אנו נוהגים בקבורה יחידה, בשדות קבורה ציבוריים, ומצד שני רוב עדות ישראל פוקדות את הקבר שבשדה הקבורה הזה לעתים מזומנות. בספרות המקרא, וגם בספרות חז"ל, אין כל זכר למנהג העליה לקבר, ולמעשה במערת הקבורה המשפחתית לא היה לו טעם (הוא גם היה בלתי אפשרי). ומנהג זה נזכר לראשונה בספרות ההלכה בימי הבינים. אולם כיום, כאמור, זהו מנהג נפוץ ביותר, והוא אחד מהמאפיינים המרכזיים של ההווי היהודי.

למעשה, ההתייחסות למת ואופן הנצחתו, יותר משהם מביעים את דעתנו על המוות, מבטאים את השקפתנו על החיים. עיצוב הקבר מכוון כלפי המבקר החי, ופעמים רבות יש בו הצהרה. הכנענים הקדומים נהגו לעתים לקבור את מתיהם בבית, מתחת לרצפה; עד היום גם בעולם המערבי יש המחזיקים בביתם כד אפר של בן משפחה שמת. ההרחקה שגזרה התורה על המת היא אמירה ברורה על סדרי העדיפויות הנכונים בעיניה. מצד שני, דרך הקבורה מבטאת את מבנה החברה: קבורה משפחתית כשהמשפחה עומדת במרכז ההוייה החברתית, וקבורה יחידה עם עליית חשיבותו של הפרט.

לפיכך, גם את מעשהו של אברהם עלינו להבין בהקשר סמלי. סיום חייה של שרה בארץ ישראל הפך את הארץ הזו ממקום נדודים למקום קבע. אברהם מקבע את התחושה הזו על ידי מעשה קניין מלא. המוות הופך בכך מסוף להתחלה; כל ימיו של אברהם התחלות הם, וגם סוף החיים אינו אלא התחלה. מנקודה זו תיבנה הארץ עבור החיים.

ובצורה מאד אפיינית, לאחר העיסוק במתה והטיפול בקברה, עוברת הפרשה לטפל בנושא הבא – זיווגו של יצחק. וכך זורמת הפרשה מהמוות אל החיים, מהקבורה אל הפריון. מסעו של אברהם לחיפוש המקום הקבוע בא אל סיומו, ופרק הקבע בחיי העם מתחיל.


(עוד על חיי שרה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/11/blog-post_17.html)

 

חיי שרה: זוגות זוגות

המקרא כולל סיפורים מסוגים רבים. חלקם סיפורי גבורה במלחמה, כמו מרבית ספר שופטים וחלקים מספר שמואל; חלקם אירועים היסטוריים פוליטיים, ובהם סיפורי יציאת מצרים וסיפורי מלכים רבים; ורבים מהם הם סיפורים שבמרכזם מערכות יחסים בין אישיים. כאלה הם סיפורי יוסף ואחיו (שכמובן מתפתחים לכדי סיפור היסטורי), דוד ושאול ורבים אחרים. כמה וכמה מסיפורי מערכות יחסים כאלה, במרכזם חיי זוג – גבר ואשה.

חלק גדול מספר בראשית בנוי סביב סוג כזה של סיפורים. סיפור ראשיתו של הספר הלא הוא סיפור זוגי – אדם וחוה. הדמויות הראשיות בספר, מאברהם ואילך, פועלות במסגרת משפחות. ספר בראשית כולו, למעשה, הוא ספר המשפחות. דומה שהתורה מציבה כאן מודל ברור, האומר כי האומה, שהיא נושא שאר התנ"ך, נבנית מתוך משפחה. אין האומה אוסף של יחידים, אלא אוסף של משפחות.

למרות שעיקר הכובד יעבור אחר כך לסיפורי גבורה ופוליטיקה, שב המקרא ומציב מפעם לפעם משפחה במוקד ראייתו, ודומה כי סיפורים אלה באים בכל פעם שנדרשת התחלה חדשה. ספר שופטים מסתיים בסיפורים משפחתיים, (שאיננו שייך לשם כנראה מבחינה כרונולוגית!) של משפחה מעוותת, של מערכת יחסים חולנית, של ניכור צבוע בין איש לפילגשו, המוביל בסופו של דבר למלחמת אחים. וניגודו בספר שמואל, המסיים את תקופת השופטים האנארכית ומתחיל את תקופת המלוכה: את משטר המלוכה בישראל מתחיל סיפורה של משפחת אלקנה ותיאור מערכות היחסים שבתוכה. גם מגילת רות, המציגה בסופה את שורשי בית דוד, אינה אלא סיפור על מערכת יחסים בהתהוותה, העוברת ממשפחה שנהרסה ועברה מן העולם – המסמלת אולי את תקופת השופטים - אל זוג חדש, הבונה שוב את חייו על החסד והתקווה, ומוביל בהמשך לתחילתה של המלכות.

סיפורי האבות, כאמור, הם סיפורים המתרחשים בתוך משפחה. לכל האמהות תפקיד מרכזי בסיפור, והן מציגות טיפוסים שונים מאד מבחינה אישית: שרה הדומיננטית והדעתנית, רבקה המושכת בחוטים מאחורי הקלעים, ושתי האחיות המתעמתות על בניין ביתן, האחת יוזמת ופעילה והשניה פסיבית אך יציבה. לאישיותן השפעה מכרעת על הסיפור והן מקדמות את עלילתו בכל מקום שהן מופיעות.

אולם דומה כי לדמות אחת יש מקום מרכזי יותר מאשר לאמהות האחרות, והיא שרה. היא מעורבת ביותר סיפורים, ובחלקן היא נותנת הוראות וכופה מהלכים, מה שאי אפשר לומר על אף אחת אחרת מהאמהות. אף מותה זוכה להתייחסות מפורטת יותר, והשפעתו על אברהם – הסופד, הבוכה והקובר - זוכה להבלטה יותר מאשר מות האמהות האחרות אצל שאר האבות. היא זוכה למעמד כמעט שווה בסיפורי אברהם, בעוד שהאמהות האחרות מותירות על הבמה את המקום המרכזי לאב או לבניו.

חיי אברהם ושרה רצופי משברים ולעתים אף עימותים. מערכת היחסים ביניהם מתוארת מכל זוית אפשרית במעלות ומורדות חייהם. אבל שלא כמערכות היחסים אצל יצחק ורבקה, או אף בין יעקב לנשותיו, זו היא מערכת גלויה לחלוטין. אין תכניות המוסתרות מעיני האב כפי שתעשה רבקה; אין אברהם מוצב בפני עובדות מוגמרות כפי שתעשינה רחל ולאה בפרשת הדודאים; אין תביעות חסרות הגיון המובילות למריבה כפי שתתבע רחל בנים מיעקב (בראשית ל' א'), אלא מעשיוּת ברורה; וטענות שיהיו לה כלפי אברהם יובעו בקול רם ואולי אף כעס, אבל גלוי – "חמסי עליך" (ט"ז ה'), לעומת רגשנותה המניפולטיבית של רחל – "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (ל' א', ופירוש הרמב"ן שם).

זהו גם המאפיין המרכזי של דמותו של אברהם עצמו מבין האבות – כל מעשיו גלויים, והוא כמעט לעולם אינו מנסה להסתיר את כוונותיו, בניגוד בולט לנכדו יעקב, שכמעט כל מעשיו יש בהם מימד של הסתרת כוונות, ולעתים אף המעשה עצמו נעשה בהסתר. בתגובה לכך גם ה' אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?" (י"ח י"ז), שלא כמו אצל יעקב, שכל קורותיו חסרות פשר, עד לאחר עשרות שנים, כשנודע לו כי יוסף חי – וגם אז הוא אינו מאמין.

התיאום בין אברהם לשרה מתבטא אף בדברים שהם אינם מתכוונים אליהם במודע. שניהם מגיבים בצורה דומה על בשורת הולדת יצחק: בצחוק (י"ז י"ז; י"ח י"ב). אמנם שרה מסתירה את צחוקה, אולם לא מאברהם – שהרי היא באוהל – אלא מאלוהים.

אפשר שזוהי הסיבה שחז"ל ראו את סיבת מותה של שרה בשבירת המערכת הזו. על פי המדרש, שרה לא היתה שותפה לסוד העקדה, ואי שותפות זו הובילה לאי ידיעה, לטעות, ליאוש ולמוות:

אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה - נשים דעתן קלה עליהן ... ואם לא אגלה לה ואגנבנו ממנה - בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה...

(לאחר העקדה) א"ל יצחק לשרה: "נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות, והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר את המערכה והעריך את העצים, ועקדני על גבי המזבח ונטל הסכין בידו לשחטני. אילולי שאמר לו הקב"ה 'אל תשלח ידך את הנער' - כבר הייתי שחוט!" אמרה לו: "ווי לך, ברא דעלובתא, אילולי..." לא הספיקה לומר הדבר עד שיצאה נשמתה (תנחומא וירא; לסיפור זה גירסאות רבות נוספות. ועי' בראשית רבה נ"ח ה'; כדאי לזכור, שעל פי רש"י, שרה מתה לבדה, בקרית ארבע, ואברהם לא היה לידה בשעת מותה).

האבות הבאים, ובכלל המשפחות הבאות, יציבו דגמי זוגיות נוספים ושונים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. המקרא איננו ממליץ על דרך זו או אחרת. הוא מתאר אותם, ולפחות במקרה של אברהם ושרה אולי גם מצהיר: בסופו של דבר, הכל עניין של תקשורת.