וילך: לא-דת

היהדות באה לעולם כ"לא-דת". ללא אלים, מלבד אחד מסתורי ומופשט. עם ערך מופחת לקרבנות מלכתחילה. תרבות שמעודדת ויכוחים עם האל עצמו, ומספרת פעם אחר פעם על האדם שניצח בויכוח. שתובעת מוסריות גם מאלוהיה. בלי מקדש של ממש, וגם כשיוקם הוא יהיה למעשה ריק. ללא שלטון בחסד האלים, אבל על כן אמורפית מספיק כדי לנכס לעצמה, כעבודת אלוהים של ממש, גם את חיי הציבור והקהילה והמשפט, מה שלא עשתה שום דת אחרת לפניה. מעמידה במרכז חייה לא שירות לאל אלא חוקים ומשפטים אנושיים, ממונות ומשפחה. מעצימה נביאים, שעד אליה היו בשולי המעשה הדתי, לעומת הכוהנים שתפקידם היה להגיד עתידות ולרפא מחלות; אצלה הכוהנים הם רק משרתי המקדש ותו לא.

דתות המזרח הקדום התייחסו לאל הבורא בסוג של סלחנות, כזו שמקדישים לסבא הזקן בכיסא הגלגלים בפינה; העבודה האמיתית היתה לאלים הבנים השולטים ולאלות נשותיהם הגחמניות והתאוותניות. אבל ה"לא-דת" הזו העמידה את האל הבורא במרכז, ובכך קידשה את החוכמה ואת המעשה, ודחקה הצידה את השליטים וגבורת המלחמה והעצמת היצרים. אפילו כשבגרה והעמידה מלכים משלה, מעולם לא זכו מלכיה למעמד-על כבתרבויות השכנות. המלכים הראשונים הודחו, אלה שאחריהם נענשו על חטאיהם האנושיים והמלכותיים בחרב עד עולם. כל המאמצים הוכוונו לכך שהרעיון האנרכיסטי הזה יישמר בטהרתו, שהבשורה שהעמידה, לראשונה בעולם, את האדם במרכז, לא תהפוך שוב לעוד דת אחת. כי רק דת שהאדם במרכזה, על פי אמונתה, היא עובדת האלוהים באמת, האלוהים האחד האפשרי, שברא את האדם כדי להשליטו בארץ ולא כדי שיעבוד את האלים; ואילו דת שעבודת האל היא עניינה היחיד, מאליהה אדם ולא אל.

*

ומשה הולך לעולמו כשהוא איננו יודע אם הרעיון הזה ינחל הצלחה. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון. ההרגל חזק מכל. פרדוקסלית, אמונה ורגש דתי עלולים להביא אדם להטלת האחריות על האלים, והוא – חופשי לנפשו, כעבדא בהפקירא, להאליה את הקנאה והתאווה והכבוד.

ספר אני מלמד אתכם. לא פולחן. שירה, לא מיתוס. אזהרה, לא הבטחה. אחריות, לא גלגול עיניים כלפי מעלה. לעולם נגזר עלי ללכת, להניח אתכם לנפשכם. לא כי אינני יכול עוד, דווקא יכול אני, אבל אתם אינכם יכולים. וכדי שתוכלו, עלי ללכת. כדי שתלמדו, שאין לכם על מי להישען.

כי לא-דת אני מביא לכם. אנושיות אני מביא.