וזאת הברכה: המלחמה על הזכרון

או: כיצד הופכת תקופה לתקופה מכוננת?

ברכתו של משה ופרשת מותו חותמים את ספר התורה. ולא רק את ספר התורה חותמים הם, אלא גם את תקופת התורה. התקופה הזו, המקיפה את תולדות העולם, וביתר צמצום את תולדות משפחת האבות עד לסיום תקופת הנדודים המדבר, הופכת עם חתימתה לתקופה קנונית, מקודשת, שמעתה תחזור ותעלה שוב ושוב בתפילות ובזכרונות העתידים לבוא. כל אימת שיתרגש מאורע גדול חדש על העם, ותתבקש השוואה למאורעות קדומים שילמדו מה לעשות וכיצד להתייחס למה שקורה עכשיו, אליה יחזרו.

כך יזכיר גדעון בטרוניה:  "ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה', ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין". יפתח, בנאומו או מכתבו למלך בני עמון, מזכיר את סיפורי שנת הארבעים, גם הם חלק מסיפור התורה בספר במדבר – את המסע מסביב לאדום, את המלחמה בסיחון ואת פרשת בלק ובלעם, שלש מאות שנה לאחר התרחשותם. נביאים מזכירים את תקופת היציאה והנדודים כתקופה מכוננת, כדוגמה לאהבה בין ה' לעמו או לברית או לבגידה, אבל כתקופה שהיא אם כל התקופות. אפילו ספר דברי הימים, שאיננו מתייחס כלל ליציאת מצרים במסגרת הרצאת מאורעות העבר, כשהוא מספר על תפילות שנשאו אישים שונים שבה יציאת מצרים ומופיעה כאירוע מרכזי ולעתים יחידי, שאליו שבים וממנו שואבים השראה. לעומת אירועים אלה, איזכורי מאורעות אחרים הם מועטים ומפוזרים, אחת פה ואחת שם לפי העניין, ודומה שבספרות המקרא רק סיפורי חמשת חומשי התורה נמצאים במעמד של סיפור מן המוכן, שאליו שבים שוב ושוב.

*

מתי הופך התנ"ך כולו, תקופתו וסיפוריו, להיות בעלי מעמד קנוני כזה? התשובה קשה למדי, ולו מפני שאין בידינו כמעט שום תעודה או יצירה ממאות השנים הראשונות של ימי הבית השני, שהם הם התקופה שבאה אחרי חתימת תקופת המקרא. לא רחוקה הסברה, כי שבי ציון לא ראו את עצמם כבני תקופה אחרת, ובעיני עצמם הם רק מקימים מחדש את הבית שחרב, ומחזירים עטרה ליושנה, ולא פותחים תקופה חדשה בתכלית. על כן השפה הדתית שלהם מן הסתם המשיכה את השפה הדתית של ימי הבית הראשון, ונביאי התקופה וסופריה עודם חוזרים אל יציאת מצרים ואירועי המדבר. כך נחמיה, המפרט בתפילה ארוכה את תולדות היציאה ממצרים והכניסה לארץ, כולל תיאור מכות מצרים, המים מן הסלע, מעשה העגל, מלחמת סיחון ועוג ועוד; ולעומת זאת עם הגיעו לאירועי ימי הבית הראשון הוא חולף על פניהם ביעף, ללא שמות ופרטים כלל (פרק ט):

"ובעת צרתם, יצעקו אליך, ואתה משמיים תשמע, וכרחמיך הרבים תיתן להם מושיעים ויושיעום מיד צריהם. וכנוח להם - ישובו לעשות רע לפניך ותעזבם ביד אויביהם..."

אפילו יהודה המכבי בנאומו לפני לוחמיו ערב קרב אמאוס שב אל קריעת ים סוף כדי לעודד את רוח חייליו:

זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמים אם יחפוץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום.

עם זאת, דומה שנאומי יהודה עצמם מסמנים את נקודת המפנה. מלבד סיפור יציאת מצרים ונפלאותיה הוא מספר על גבורות יהונתן בן שאול ודוד המלך, ואף תבוסת סנחריב חוזרת בנאומיו מספר פעמים:

"אתה ה' שלחת את מלאכך בימי חזקיהו מלך יהודה ויך במחנה סנחריב מאה ושמונים וחמשה אלף, ועתה אלוהי השמים שלח נא מלאך טוב לפנינו למען ייראו ויחרדו...המשבית עברת הגיבור ביד דוד עבדך והמוסר מחנה פלשתים בידי יהונתן בן שאול ונושא כליו..."

 לראשונה אנו מוצאים בכתובים התייחסות לאירועי ימי בית ראשון כולם כתקופה קלאסית, קנונית, מכוננת, שמשמשת מקור השראה לימים שבהם עומדים. מכאן ואילך ילכו הדברים ויתגברו, ותפילות שנוסחו בידי חכמים לימי תענית מביאות את דוגמאותיהם מהמקרא כולו, מהאבות והתורה ועד לספרי הנבואה, ואף דניאל,חנניה, מישאל ועזריה, בני תקופת הבית השני, נזכרים כתקדים.

יהודה נואם לפני חייליו. גוסטב דורה

כאמור, קשה לדעת מתי מפסיקים בני תקופה אחת לראות את עצמם כממשיכי התקופה הקודמת, ומתי הם מתחילים להתייחס לתקופה שקדמה להם כתקופה מיתולוגית או מקודשת או מכוננת. ברור שחכמים ובני תקופתם התייחסו אל עצמם כבני ההווה, ואילו אל אנשי המקרא, גם אם חיו באותו פרק זמן היסטורי על פי השקפתנו ההיסטורית המודרנית, התייחסו כאילו באו מעולם אחר, זה שבו שלטה חוקיות אלוהית גלויה, זה שבו האמונה היתה ברורה יותר, וחוקי השכר והעונש והזעקה והישועה היו בהירים ונהירים. זו הלא הסיבה שבשלה חוזרים אנשים אל תקופות קודמות – פעם הכל היה ברור, פעם הטובים היו טובים והרעים היו רעים, פעם ידענו מה עושים, פעם העולם היה פשוט.

*

מתי הסתיימה תקופת החכמים והפכה בעצמה לתקופה קלאסית? גם שאלה זו אינה קלה למענה, אולם דומה שכיום ניתן בידינו רמז העשוי לסייע בפתרון השאלה. בימי הבינים רווחו במקומות שונים ובמסורות שונות סדרה של ימי צום רבים במשך השנה, אחד או שנים ולעתים שלושה בכל חודש. כתבי יד רבים שימרו פיוטים, תפילות או סתם רשימות של ימי הצום האלה, ואף את סיבותיהם. רובם הגדול הם ימי צום לזכר אירועים מתקופת המקרא, או לזכר אישים מתקופת המקרא, בדרך כלל על ידי ציון ימי פטירתם. אולם ברשימות האלה יש מקום גם לימי זכרון של חכמים אחדים, בעיקר כאלה שמתו על קידוש השם בתקופה הרומית. עד לעת האחרונה היה ידוע על רשימות כאלה מאמצע ימי הבינים והלאה בלבד, אולם כיום יש בידינו עדות נוספת. לפני כארבעים שנה נחפר בית כנסת באדמות עמק בית שאן, ועל רצפתו נמצאו שברי טיח קירות נושאי אותיות. כשצורפו השברים התברר שעל קיר אחד הופיעה אותה רשימת צומות עצמה, אמנם ללא פירוט האירועים העומדים בבסיסה, אולם מתקופה קדומה בהרבה. דומה שעתה ניתן להצביע על תאריך – לקראת סוף ימי השלטון הביזנטי בארץ ישראל, זמן פעולתם של כמה מהפייטנים החשובים דוגמת יניי או רבי אלעזר הקלירי, הימים שאחרי חתימת התלמוד ושגשוגה של הנצרות כדת האימפריה. למעלה מחמש מאות שנה היו נחוצים כדי שבני סוף תקופת התלמוד יכירו בתקופת התנאים כתקופה קנונית, קלאסית.

קטע טיח נושא כתובת, בית הכנסת של רחוב

וכן הלאה: אישי תקופת התלמוד זוכים למעין קנוניזציה בהזכרת שמות עשרת בני רב פפא בסדר סיום מסכת, בכמין לחש שסברות רבות נאמרו בו; לראשונה נזכר מנהג זה בדברי רב האי גאון, ובכן שוב קרוב לשש מאות שנה לאחר סיום התקופה.

העולה מכל האמור, הוא כי בין סיומה של תקופה לבין הפיכתה לתקופה קנונית או מכוננת, יש פער זמנים. נחוצים דורות רבים כדי להפנים את ההכרה שמה שהיה לא ישוב, שהכללים השתנו, שהעולם הסתבך. לפעמים רק אחרי שהסתיימה תקופה נוספת מגיע תורה של אותה תקופה קדומה להצטרף אל קודמותיה כתקופה מכוננת ומעצבת תודעה. מעשי אישי תקופת בית ראשון לא עיצבו את תודעת בני הזמן, אלא רק מעשי בני תקופת ההתנחלות או אף השעבוד. רק לקראת סוף ימי בית שני הפכו מעשי ימי בית ראשון – למעלה מחמש מאות שנים קודם - לכאלה שמהם יש ללמוד ואותם יש לצטט בתפילות, רק עם תום תקופת התלמוד הפכו מעשי התנאים למיתוס, להיסטוריה מקודשת, והאמוראים זוכים בתורם למעמד זה רק עם תום תקופת הגאונים.

*

מה פירושה של הפיכת תקופה לתקופה קלאסית, כזו שאירועיה נכנסים לסדר התפילות? כשטקסט זוכה למעמד של טקסט קלאסי, גדלים סיכויי אירועים או אישים הנזכרים בו להפוך גם הם לקלאסיים. כך אירע עם יום ההילולא של רשב"י, שלא קיבל את מקומו אלא לאחר התקדשותו של ספר הזוהר בתודעת האומה. אבל הטקסט איננו העניין העיקרי פה - הקונצנזוס הוא הקובע. דומה שיש צורך שהאירועים המצוטטים יהיו בני משמעות אחת, שאין חולק עליה. ומכיון שבני האדם הם בעלי דעות שונות, להיסטוריה הקרובה אין סיכוי להיכנס לקונצנזוס כזה. הלא אף בתקופתנו אנו, אחרי שואה שכמוה לא היתה ואף בתולדות העמים אין למצוא כמוה, בכל זאת אנו עדיין נרתעים מלהכניס אותה בדלת הראשית אל עולם הטקסטים הדתיים הנורמטיביים. לא ב"יזכור", שהוא מטבעו אישי, אלא ביום זכרון כמנהג המסורת היהודית; אפילו קינות על השואה שיתקבלו על כל החוגים טרם התחברו, ואף יום השואה עצמו עדיין זוכה לעיקום-אף בחוגים דתיים רחבים. ויותר ממנה, הקמת המדינה, שהמאבק על ציון חגה הוא בגלוי ובמפורש מאבק על המיתולוגיה – מה יהיה הסיפור המכונן הבא של העם היהודי. הזמן עדיין לא בשל, כי המשמעות עדיין לא הוקבעה.

אכן, כשתנועה או מדינה או מפלגה מעוניינת להנחיל את ערכיה והשקפותיה לציבור, היא תעשה זאת באמצעות הליכה בדרך ההפוכה – הפיכת מעשי המייסדים למעין מיתולוגיה. לעתים על ידי שכתוב ההיסטוריה, לעתים על ידי כפייה ממשית של פולחן אישיות או אירוע אף בכוח השלטון, ולעתים על ידי יצירת אוירה חברתית המונעת אמירות אחרות. מגילת תענית, של שלהי ימי בית שני, אולי ביקשה להפוך את אירועי מלחמות החשמונאים לאירועים מכוננים כאלה; הניסיון הזה לא צלח ומגילת תענית בטלה, מלבד ימי החנוכה עצמם. קרוב אלינו יותר, החסידות הפכה את סיפורי הצדיקים למנהג כמעט דתי והעניקה להם מעמד של כמעט לימוד תורה; בסעודה השלישית של שבת נהגו החסידים לספר בסיפורי רבם. וכנגדם, המשכילים בחרו להעלות על נס את אותם הסיפורים עצמם כדוגמה לפרימיטיביות, בורות וצביעות, כדי להילחם למעשה באידיאולוגיה החסידית ובמסגרותיה. עד היום הזה, כשעיתון או כלי תקשורת אחר יוצא בכותרות נגד מעשי שחיתות של מנהיג רוחני כזה או אחר, יש לחשוד שמא יש בדברים משום מלחמת מיתולוגיות, ושאילולא היה אותו מנהיג ציבור במעמדו זה איש לא היה רואה במעשיו פסול כלשהו ואיש לא היה מפשפש בהם; וכמובן, גם להיפך.

*

עם זאת, למרות כל חילופי הדורות והתודעה, וגם אחרי הצטרפות תקופות חדשות לחווייה המכוננת של עם ישראל, משה ודורו עדיין שומרים על מקומם הבלתי מעורער. לפני שנים רבות הדרכתי קבוצות נוער בסמינרים של זהות יהודית. לא פעם העלינו בפניהם את השאלה – איזה מאורע הוא המאורע החשוב בחייכם? לצד תשובות אישיות, היו רבים שבחרו כמובן באירועים היסטוריים, שלדעתם עיצבו את חייהם וערכיהם. באירועים האלה היו שני אירועים שבלטו יותר מהאחרים. האחד הוא השואה. תשובה זו לא הפתיעה אותנו, מפני שרבים מהנערים היו בני הדור השני או השלישי לשואה, וגם אלה שלא - שמעו עליה במוסדות הלימוד בהזדמנויות רבות, וכמובן גם בחגים לאומיים של מדינת ישראל. אולם התשובה השניה, שחזרה בפי הדוברים, היתה מפתיעה הרבה יותר. הסתבר, שרבים מבני הנוער, ללא שום קשר לחינוכם, הדתי או החילוני, ראו ביציאת מצרים מאורע מכונן שמעצב את חייהם שלהם עד היום הזה!

ולנו לא נותר אלא לתהות, האם כשעמד משה בסיומם של חייו, בסיומו של נאומו הגדול שהתפרס על כל פני ספר דברים, וברך את שבטי ישראל איש כברכתו, האם ידע שהוא חותם תקופה, האם ידע שברכתו מעלה את ימיו למדרגת מיתוס, האם ידע שמעתה והלאה דמותו תזוהה יותר מכל עם העם וההיסטוריה שלו, האם ידע שאל דמותו ישובו דורות על גבי דורות, בתקווה ובגעגוע לאדם ולמנהיג שלא קם כמוהו? התורה מעידה עליו שעניו היה יותר מכל האדם על פני האדמה. ואכן, ברכתו לעם, יותר משהיא סיכום, היא פתיחה לכיבוש הארץ ולהתנחלות, לתפקידי השבטים השונים בה ואף רמז למקומות התיישבותם העתידית. האיש הזה, שהפך לעבר האולטימטיבי של כולנו, היה איש שמעולם לא הסתכל אל העבר אלא תמיד שאף קדימה. 

וארא: התכנית הגדולה והתכנית הקטנה

כממתיק סוד, מספר אלוהים למשה בתחילת פרשת "וארא" את תכניתו הגדולה. לא כפי שחשבת, משה; לא רק הצלת העם מעוניו עומדת על הפרק. אם זה היה הכל, כי אז אכן צודקת טענתך "והצל לא הצלת את עמך". אלא שהתכנית האמיתית גדולה הרבה יותר: לא ההווה בבסיסה, אלא קישורו של העבר – האבות וההבטחה – לעתיד: ארץ ישראל.

למעשה, בכך התחיל ה' את דבריו למשה במעמד הסנה, כשהציג את עצמו כאלוהי אברהם יצחק ויעקב; אלא שאז, כזכור, כסה משה את פניו כי ירא מהביט, ואלוהים נסוג ועבר לטיעון "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים". את הטיעון הזה מטיח עתה משה כלפי פניו של הקב"ה, ואכן, לבד מגילוי התכנית הגדולה, מסכים ה' עם משה ומתחיל להאיץ את המהלכים: סוף סוף לא רק התכנית הגדולה היא הקיימת, ותכנית ההצלה היא זו שקובעת את הקצב.

וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה אך בהחלט לא האחרונה, יעמדו זו מול זו המטרה ההומניטארית, שלא לומר ההומניסטית, מול המטרה הלאומית; גאולת האדם מול גאולת העם; החיים למען מטרה, או החיים כמטרה.

ולא בפעם הראשונה, עומד בן אנוש מול אלוהיו ומתריס, מתווכח, מערער על הנהגתו של האלוהים, בשם האדם. זכור במיוחד אברהם, שערער על הנהגת העולם, בלי שהדברים נגעו אליו ישירות: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"? עתה חוזר משה וכמעט נוזף בקב"ה: "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני?" לא כך צריכים הדברים להתנהל!

עם אברהם, ה' ניהל משא ומתן. העקרון, שבשמו טען אברהם, נכון הוא, אלא שהמחיר שנוי במחלוקת. ולאחר שכביכול השתווה עם אברהם גם על המחיר, יצאה התכנית אל הפועל. אצל משה, כאמור, בוחר ה' לגלות טפח נוסף מתכניותיו, ולהרחיב את האופק, ובכך לבטל את הטענה מעיקרה ולשנות את מושגי הויכוח: לא באמת הורע לעם הזה, ומכל מקום ההרעה היא רק זמנית, ובתכליתה הטוב יגדל יותר, ואכן אתה צודק, הגיעה השעה ו"עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

והיה עוד אדם, שטען גם הוא נגד האלוהים, וטענתו נענתה אחרת לגמרי. איש זה הוא גדעון, שעם בוא אליו המלאך בברכת "ה' עמך גבור החיל", התפרץ מפיו כל עוני העם בבת אחת, בסדרת האשמות, בכאב בוטה: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו? ועתה נטשנו ה'!" וזאת הפעם, אין ניתנת תשובה כלל. תחת זאת, פונה ה' אל גדעון ומטיל עליו לתקן את המעוות: "לך בכוחך זה והושעת". כמעט קשים הדברים לשמעם: אכן צדקת גדעון, ה' אינו עמכם, סיפורי אבותיך נשמעים כאגדה רחוקה, וכדי לתקן את המצב נזקק האלוהים לאדם שיבוא ויושיע!

בכל המקרים, טענתו של האדם נכונה. כמעט וניתן לומר, שהאלוהים מחכה שהאדם יטען את טענותיו לפני שהוא עצמו עושה מעשה. כך מצליח אבימלך מלך גרר להסיר מעל עצמו את רוע הגזרה, כך מצליח אברהם להושיע את לוט, כך מצליח משה להניע את גלגלי הגאולה קדימה, וכך מצליח גדעון להושיע את ישראל. וכמעט והיינו אומרים, אילו האדם היה פשוט מקבל עליו את הדין מתוך השקפה שאלוהים תמיד צודק – לא היה נושע. אילו לא היה האדם מאמין במוסר עצמאי, אילו היה האדם מקבל בהכנעה את עליונות החכמה האלוהית על המוסר האנושי – היה גורלו נחרץ.

אלה למעשה דברי אלוהים לרעיו של איוב: "לכו אל עבדי איוב... כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה, כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב". ודוק: סיכומי האלוהים עצמו, מן הסערה, לא רחוקים מדברי אליפז ורעיו, ותשובתו דומה למדי, ועיקרה – מה אתה מבין, איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה; ובכל זאת – גם אם אמרתם דברים נכונים, כמלומדי סיסמאות אמרתם אותם, כמי שאמונתו שגורה על פיו. לומר דברים נכונים, אין פירושו לדבר נכונה. האדם המאמין בצדקתו, ומתוך כאבו חוצב את אמונתו בעליונות המוסר הפשוט והאנושי על החשבונות האלוהיים – הוא המדבר נכונה, ולתפילותיו ישמע האל!

ועם הבשורה הזאת יוצאת הגאולה לדרכה. לא עצם ההכנעה לאלוהים במרכזה – את זה הציעו ומציעות כל דתות העולם - אלא כוחו של האדם, התובע מוסר וצדק, לשנות את העולם, ויהי אלוהים בעזרו.