לך לך: סדרם של סיפורים במקרא

"וימת תרח בחרן – (רק) לאחר שיצא אברם מחרן, ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה; שהרי כתיב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה!" (רש"י, בראשית יא).

החשבון ברור. קודם עקר אברם לארץ כנען, ויותר מששים שנה אחר כך הלך תרח לעולמו. מדוע אם כן הופכת התורה את הסדר, ומספרת על מותו של תרח (בסוף הפרשה הקודמת) ורק אחר כך על הגירתו של אברם?

קיימות תשובות פשוטות לשאלה זו. דרכו של מקרא היא לסיים את סיפור תולדותיו של אדם שלא ייזכר עוד בסיפור, ולאחר מכן לשוב חזרה אל האדם שבו רצינו לדבר, לפיכך "נסגרה" פרשת חייו של תרח בנקודה זו, ואחר כך התפנה הכתוב להמשיך ולספר את קורותיו של אברם. אבל רש"י, בתשובה שבחר, אומר אחרת:

"ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת."

אילו היינו מספרים על מותו של תרח בנקודת הזמן האמיתי, היינו מאשימים את אברם בנטישת אביו הזקן, והכתוב איננו רוצה בזה.

וכאן שואל הקורא: אבל הלא זה באמת מה שקרה! אברם אכן נטש את אביו הזקן והלך לו אל ארץ אחרת, ומעולם לא שב לבקר!

אכן, אומר רש"י. אברם הלך, אבל לא נטש, ולא "הניח את הזקן והלך לו". העובדות עובדות הן, אבל הדרך שבה מספרים אותן היא הנותנת להן משמעות. הנסיבות סוף סוף אינן ידועות לנו. אולי כך היה מנהג השבטים בזמנים ההם, שהבן הגדול, בעל המשפחה, הוא הדואג לאביו הזקן, ואילו הבן הצעיר וחשוך הבנים – שמחוסר ברירה אימץ לו את יתומו של אחיו המת – הולך לחפש את מזלו במקום אחר. וגם אם לא, איש לא מסר לנו מה חש אברם כלפי אביו וכלפי עזיבתו, והאם שטח את טענותיו לפני בוראו, וכיצד קיבל עליו את הדין ועזב אל הארץ אשר אראך. כל זה איננו מענייננו. אלוהים אמר לאברם ללכת, והוא הלך; זה כל שעלינו לדעת, ושאלת מותו המאוחר של תרח רק תסיט את תשומת הלב מהעניין האמיתי. המציאות איננה כל האמת, ולעתים כדי להבין את האמת יש לסדר את האירועים אחרת. המעשה עצמו הוא חסר חשיבות ומשמעות ללא ההקשר שנותנים לו, ואת ההקשר נותנת כאן התורה; לכן היא מספרת סיפור, ולכן היא מספרת כך ולא אחרת, ולכן היא גם משנה את סדר המעשים אם יש בכך צורך.

עתיקות חרן

*

את עקרון העריכה הזה ניתן לראות במקומות נוספים במקרא, וכאן נציג כמה מהם.

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר?" וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: "חֵי נַפְשְׁךָהַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי" .וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם".  וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: "בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר?" וַיֹּאמֶר דָּוִד: "בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי". (שמואל א יז)

כל קורא סיפור מלחמת דוד וגלית, נתקל כאן בשאלה הבולטת – והלא אך בפרק הקודם סופר לנו כיצד נאסף דוד (לאחר משיחתו החשאית) מבית ישי אביו אל בית שאול וניגן לפניו, וכיצד אין הוא יודע בן מי זה העלם?

תשובות רבות ניתנו בדבר. חז"ל נקטו כדרכם בגישה הרמוניסטית, ופרשו את השאלה כמכוונת לבירור יוחסין; הביקורת כדרכה הסתפקה בציון הסתירה, ולא חיפשה תירוצים, אלא הסיקה ממנה מסקנות לגבי עריכת הספר. יש שהעלו את השיקול של "אין מוקדם ומאוחר", ונראים דבריהם: אכן, ככל הנראה מלחמת גלית קדמה לפרק הקודם, של משיחת דוד ונגינתו בפני שאול. ועדיין השאלה במקומה, בין לשיטה זו ובין לאחרת: מה ראה העורך להפוך את סדר הסיפורים? גם אם נקבל שאכן שני מקורות שונים כאן וסתירה ביניהם, מה מנע מהעורך לשבץ את שני הסיפורים בסדרם ההגיוני?

ודוגמה נוספת:

"וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵישׁ גִּלְעָד. וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם: בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין, וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ: הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ.  וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ.

 וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ? וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ. וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד." (שמואל א יא)

שנים רבות נהגתי ללמד את הסיפור הזה – שמסופר לאחר סיפור המלכתו של שאול בטקס פומבי, שכלל הגרלה לעיני העם – כדוגמה לכך ששאול לא היה מצוי בענייני מינהל ומלוכה, לא תפס את עצמו כמלך של ממש, וכל הנהגתו היתה כשל שופט. לכן חזר לכפרו, לכן שב למלאכתו, לכן לא היה לו מודיעין משלו ורשת מינהל ומס וגיוס משלו, והכל מאולתר על המקום, לפי ההכרח; ורק אחר כך למד מעט מן הלקח ואנו כבר מוצאים אותו מתחיל לארגן לעצמו גרעין לוחמים קבוע, מערכת מס וחצר מקורבים.

אבל הדברים אכן קשים. גם אם הוא עצמו איננו נוהג כמלך, מדוע הוא לא היה הכתובת הטבעית לפנייתם של אנשי יבש גלעד? ומדוע אין הכתוב קורא לו "מלך" בכל הפרק הזה? ומדוע לשון "צליחת רוח ה'", כמו אצל השופטים?

גם פה נעשו נסיונות הרמוניסטיים בצד קריאות ביקורתיות, הרואות בסיפור מעשה הרכבה של מקורות שונים על המלכת שאול, וגם פה השאלה במקומה עומדת – מה התועלת בהעמדת הסיפורים האלה בצורה כזו?

דומה שהתשובה לשתי השאלות האלה – זו של דוד במעשה גלית וזו של שאול במעשה יבש גלעד – אחת היא. בכוונה תחילה, ובצורה שמאפשרת לקורא להבחין במעשה העריכה ההופך יוצרות, סידר המקרא את האירועים כך, ובשני המקומות מתוך אותה כוונה – שלא נסיק מכאן שהמלך עולה למלוכה בעקבות ניצחון צבאי. אכן, כך חשבו כל עמי הקדם, וגם בימינו נתפס השלטון כעין פרס. גם אנו מדברים על ניצחון בבחירות, שבעקבותיו "מגיע" למנצח להרכיב ממשלה. השלטון, בעיני בן עולם הקדם כבעיני בן העולם המודרני, הוא מענק ניצחון, הוא גמול, הוא פרס, הוא פריבילגיה; ואילו המקרא עומד כל כולו כנגד התפיסה הזו בכל מקום שאפשר. המלכת האל ושלטונו לא באו בעקבות נצחונו על אלים אחרים (כפי שאכן סיפרו רוב עמי הקדם), כשם שהמלכת שאול וגם המלכת דוד לא באו בשל ניצחונותיהם. אולי סדר המעשים כך היה, אבל סדר האמת לא כך הוא. דוד הוא הנער המנגן וטוב הרואי, ושאול הוא הבחור וטוב, ודי בזה. על ניצחונותיהם עוד יסופר, אבל בעת ההמלכה אסור לפרטים האלה להסיח את דעתנו. לא רק כדי להדגיש את היסוד האלוהי שבבחירת המלך, אלא כדי להסיר מליבנו טעות, שתתלה את השלטון בניצחון.

*

אפשר להוסיף ולמנות כאן עוד מקומות נוספים כאלה. כך למשל מאחר הכתוב את מלחמות דוד בפלשתים, שבעקבותיהם מנעו ממנו לוחמיו לצאת לקרבות, עד לאחר תום סיפור מרד אבשלום, למרות שהדעת נותנת שסדר הדברים הפוך היה; שאחרת אין סיבה לדוד לשהות בביתו בירושלים בזמן שצבאו נמצא בעמון, מה שאיפשר כידוע את סיפור בת שבע. אבל אילו היו נכתבים הדברים כסדרם, היינו מגלים שהמרד פרץ בשל תום מלחמות הפלשתים, והאפקט של חטא בת שבע ועונשו היה מיטשטש. זה גם ההסבר לסיפור הצלתה של ירושלים בימי חזקיהו, שנכתב לאחר שסופר על כניעתו של חזקיה לסנחריב, וגם למשלחת הבבלית לירושלים, שקדמה גם היא למלחמה כולה, ואין כאן המקום להאריך.

בכל אלה, עקרון העריכה אחד הוא. "האדם יראה לעינים", לסדר, לעקיבת האירועים, ויתלה בהם את הסיבה לדברים. אכן כך הוא, אבל גבוה מעל גבוה שומר, והאמת נמצאת מעל, ו"ה' יראה ללבב", והמקרא נותן את המשמעות לאירועים, בדרך סיפורו. ואם המשמעות תתגלה רק על ידי סידור האירועים אחרת משאירעו – כך יהי.