סיפור הנביא שכבש נבואתו והנבואה שלא התקיימה משמש כאחד ממוקדיו של
יום הכיפורים. מתוך אוירתו של בית הכנסת, רוחותיו וקולותיו, אנו יוצאים אל מרחבי
הים ואל העיר ההומה, ללמוד דין מהו ורחמים מהם. ואם לא נצליח להבין את מהות המידות
האלה, נבין אולי מהי תשובה. ואם גם זאת לא נדע, לפחות נבין מהי שאלה.
*
סיפורו של יונה מתחלק למעשה לשני סיפורים. הסיפור האחד (א-ב) הוא
סיפור השליחות שלא בוצעה, והסיפור השני (ג-ד) הוא סיפור השליחות שבוצעה למורת רוח
המבצע.
המסגרת והמאורעות מקבילים ברוב נקודותיהם. צווי ה' פותח את שני
המסעות; תגובת יונה בעקבותיהם; הקבוצה שאליה מגיע יונה חוזרת בתשובה בעקבות דבריו;
ותפילת יונה בסיום שני המסעות. וכרגיל, בנקודות השיוויון מתבלט ההבדל בין שני
החלקים: האחד, של נביא שאינו מדבר ושל חטא שבא על עונשו, והשני – של נביא מתנבא
וחטא שנסלח. סערה ורוח המביאה לבקשת חיים, לעומת שמש מכה המביאה לבקשת מוות; שתי
חזרות בתשובה, שונות זו מזו, ומעל לכל עומדים ה' ורחמיו על כל מעשיו.
שליחויות
כאמור, ציווי ה' פותח את שני החלקים. הציווי הראשון, שלא מתמלא, עיקרו
בין ה' ליונה, ואין נינוה פה אלא מושא חסר תפקיד ותו לא. "קום לך אל נינוה
העיר הגדולה וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני (א 2). קרא עליה, כביכול עמוד
בחוץ וקרא, לאו דוקא כדי שהם ישמעו. נינוה כלל אינה כתובת. לעומת זה בפעם השניה
הציווי שונה: "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר
אני דובר אליך" (ג2)": אליה – ואליך. שווי ערך אתם. יש לדבר אל
נינוה, להביא אליה את דבר ה', כשם שיונה מקבל את דבר ה'.
הרושם המתקבל הוא, שהשליחות הראשונה – תוכנה המפורש הוא ענישת נינוה. גם
אם מטרתה הסמויה היא לגרום לחזרתה בתשובה, התוכן הוא חטאה של נינוה ועונשה. בקריאה השניה – למרות
שתוכנה זהה, כמתברר אחר כך מהנוסח "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" הכולל
עונש בלבד - כולל צו ה' המפורש בכתובים רק דו שיח עם נינוה, וזהו כבר משהו אחר
לגמרי. כלומר, למרות שמילות הנבואה כנראה זהות בשני המקרים – המסגרת שונה.
ירידה
תגובתו של יונה, בשני המקרים, מובאת באותה מטבע לשון. כאן "ויקם
יונה לברוח", וכאן "ויקם יונה וילך".
בחלק הראשון מתחילה כאן מסכת ירידתו של יונה. כאשר אומר ה' ליונה
"כי עלתה רעתם לפני" מסרב יונה לקבל את המסר ובורח "מלפני
ה'". הוא מוצא אניה "וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'".
הנביא איננו עומד לפני ה', הוא מסרב להיות בקשר, ורצונו בהסתר אותם הפנים. לא הרעה
תעלה אל פני ה', ולא יונה יעמוד לפני ה'. לא יופיעו הפנים ולא ינהיג הקב"ה את
עולמו בגלוי ובנביא.
דברי יונה נאמרו באלם. את עמדתו הוא מבהיר היטב בפרק ד – "על כן
קידמתי לברוח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום"; אולם כאן הוא אינו
מדבר. תגובתו נעשית בדממה. גם זהו חלק מתשובתו – לא לדבר כלל, מטוב עד רע. במקרים
כאלה אין מקום לדו שיח.
"למנצח על יונת אלם רחוקים". נאלם יונה, ומשנאלם – נתרחק.
כל הליכותיו מכאן ואילך יורדות. "וירד יפו, וימצא אניה וירד
בה, ויהי סער גדול בים ויונה ירד אל ירכתי הספינה, וישכב וירדם".
כביכול להראותנו – זו הדרך הסלולה בפני מסתתרי הפנים. ירידה אחר ירידה, ויונה בורח
מה', מהמציאות ומהשליחות הזועקת אל השתיקה, אל הים, אל התרדמה. וירידתו האחרונה אל
מצולות הים, אל בטן הדגה, ירידה שאין למטה הימנה: "לקצבי הרים ירדתי,
הארץ בריחיה בעדי לעולם".
מכל זה אין לנו בחלק השני ולא כלום. רק "ויקם יונה וילך אל
נינוה, כדבר ה'".
תשובות
כסבורים אנו שאין יונה ממלא את שליחותו בשני הפרקים הראשונים, ולא
היא. אם שליחותו היא לזעזע אנשים ולגרום להם לחזור בתשובה – התקיימה שליחותו אף בגלגולה
הראשון, ולא עוד אלא שבדרכם העולה של המלחים אל ה' הם מושכים ומעלים עמם את יונה.
המלחים בתחילתם עובדי אלילים היו: "ויראו המלחים ויצעקו
איש אל אלוהיו". אבל לאחר שנפל הגורל על יונה, ולאחר דבריו "את ה' אלוהי
השמים אני ירא" – נע משהו בליבם, "וייראו האנשים יראה
גדולה". יותר משיראו מן הים הסוער, יראו עתה מן האלוהים הסוער שזה עתה הכירו
"כי הגיד להם". והיראה הגדולה הופכת ליראה גדולה את ה', "וייראו
האנשים יראה גדולה את ה', ויזבחו זבח לה', וידרו נדרים". כמעט לא שמנו לב
כיצד נהפכו המלחים לאנשים – משלב היראה הגדולה אין שמם "מלחים" כי אם "אנשים".
יונה נגרר אחריהם כמעט בעל כרחו. רק אחרי שאלתם מי הוא, הוא מזכיר את
ה' אלוהי השמים. סיפור מעשה הבריחה מפי יונה נכתב רק לאחר שנודע לנו שהאנשים יראו
את ה'. והשלב האחרון – "ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה" - נעשה
לאחר הזבח והנדרים של האנשים, גם אם יונה לא ידע עליהם.
איור מתוך "מובי דיק"
ובכן, זוהי דרך התשובה פה. היראה מלווה אותה מתחילתה, ואף ביונה
אמורים הדברים, "את ה' אלוהי השמים אני ירא", ודרכה הדרגתית
ומתנהלת שלב אחר שלב, ללא כל קפיצות ומהפכות.
מולם עומדים, בסיבוב השני, אנשי נינוה ותשובתם. בבת אחת משתנה האוירה
בעיר עם בוא דבר ה' ביד יונה. ויאמינו אנשי נינוה באלוהים, ויקראו צום, וילבשו
שקים, מגדולם ועד קטנם, האדם והבהמה, הבקר והצאן, ומטעם המלך וגדוליו יוצאת תנועת
תשובה פתאומית ואדירה, ללא שלבים, ללא הדרגה. אפילו ליראה אין זמן – ובאמת אין
נזכרת היראה כסיבה לתשובה, אלא האמונה, "ויאמינו אנשי נינוה
בה'".
אמנם, קיים כאן צליל של ביקורת. כנגד דברי מלך נינוה "אל יטעמו,
ויתכסו שקים, מי יודע ישוב וניחם האלוהים ושב מחרון אפו ולא נאבד" –
כיון יואל את דבריו ואמר "וקרעו לבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוהיכם כי חנון
ורחום הוא – מי יודע ישוב וניחם" (ב 13-14). אולם התשובה תשובה, והיא
מתקבלת, "וינחם האלוהים על הרעה".
וכך אמנם מתמלאת השליחות גם בסיפור הראשון, אולם איזו תהום פעורה בין
שתי השליחויות המתמלאות. זו מתמלאת שלא על דעת יונה, וכמעט שלא היינו מרגישים שהיא
נתמלאה. בנסתר סבב דבר ה' בעולם, עד שנחת על המלחים והשיבם. ואילו בנינוה בא דבר
ה' בגלוי, ביד נביא קורא ואמר.
רעה וישועה
אחת המילים המנחות בסיפור כולו היא "הרעה": הרעה תלויה
ועומדת בשני החלקים, כחרב מאיימת. אולם בפרקים א' וב' – זוהי רעה ממשית, מוחשית,
שבאה; "כי עלתה רעתם לפני, בשל מי הרעה הזאת לנו". ואילו
בפרקים ג' וד' אין היא נזכרת אלא בשלילתה. "וישובו איש מדרכו הרעה,
כי שבו מדרכם הרעה, וינחם האלוהים על הרעה, כי אתה אל
חנון ורחום ארך אפים וניחם על הרעה, להציל לו מרעתו".
רק פעם אחת מופיעה רעה שבאה, זו שכביכול עברה מאנשי נינוה אל יונה – "וירע
אל יונה רעה גדולה".
וכך, תוצאות התשובה ונסיבותיה אף הן שונות. אצל המלחים באה התשובה בעקבות
הרעה שניחתה עליהם, ומהרעה הגיעו ליראת ה', ואין התשובה מביאה לגאולתם. אדרבא – רק
לאחר השלכת יונה שקט הים, ורק אז נזכר "ויראו האנשים יראה גדולה את ה'",
ולא קודם. הגאולה באה אך ורק בעקבות הענשת האשם. בנינוה – כמובן, ההיפך. התשובה
באה עוד לפני הרעה, והיא היא הגורמת שלא תבוא.
תפילות
פעמים מתפלל יונה אל ה'. הפעם האחת היא תפילתו ממעי הדגה, והשניה מתוך
נינוה. שתיהן מעידות על אופי הנהגת ה' בשני החלקים – התפילה מבקשת, בשני המקרים, להפוך
כיוון: מעונש לחיים, או מחנינה למוות.
בעקבות הרעות, ההסתר והירידה בפרק א', מתפלל יונה לחסד ולחיים. כמה
דברים כוללת תפילתו שבפרק ב': 1. בקשה לדו שיח וליצירת קשר מחודש בין יונה
לה'. "מבטן שאול שיוועתי – שמעת קולי. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך – אך
אוסיף להביט אל היכל קדשך". 2. חסד. ואני בקול תודה אזבחה לך, ישועתה
לה'. 3. חיים. כל התפילה מלאה מזה.
התפילה נענית. ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה. התשובה באה אמנם
בהסתר, ללא מילים, כדרכו האפיינית של כל החלק הראשון; אולם התשובה חיובית.
בנינוה מתפלל יונה על דברים הפוכים. 1. הצדקת הניתוק. "הלא
זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קידמתי לברוח". 2. אמת. בציטוט
י"ג המידות משנה יונה ואומר "כי אתה אל חנון ורחום ורב חסד וניחם על
הרעה"; במקום "ורב חסד ואמת " – משמיט יונה את האמת ומכניס במקומה
את "וניחם על הרעה", בנימת ביקורת. לא זוהי האמת, להיות ניחם על הרעה,
ולא כך צריך להיות. 3. מוות. "כי טוב מותי מחיי".
התפילה הזו, כמובן, איננה נענית. אולם זאת הפעם, ושוב כדרכו האפיינית
של החלק השני, חוסר התשובה מובע דווקא במילים, בגלוי. הבה נשמע.
ואין עונה
התשובה הישירה והראשונה של ה' לתביעות יונה בפרק ד היא שאלה נגדית – "ויאמר
ה', ההיטב חרה לך?" ויונה איננו עונה.
הפעם יונה איננו עונה משום שאיננו רוצה לענות. בסוף הדו שיח כבר לא
יוכל לענות. מעשה השמש, הקיקיון והתולעת, דומה שאינם אלא מכוונים להביא את יונה
לבקש שוב בקשה זהה לבקשתו הקודמת – "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי";
ושוב שואל ה' "ההיטב חרה לך", והפעם עונה יונה – "היטב חרה לי, עד
מוות". כביכול, נענתה בקשו למות. אולם זוהי למעשה תשובת ה' על תפילתו שהתפלל
בנינוה. אם בקלות כזו אתה מגיע למשאלת מוות – הנראה לך שזהו הקריטריון שעל פיו יש
להחריב את נינוה? או לחילופין – אתה חסת על הקיקיון – ואני לא אחוס על נינוה?
סימן שאלה. שוב שותק יונה, כבתחילת הספר. וכי מה יאמר? שלא על הקיקיון
חס, אלא על עצמו? ואז אין הוא עצמו אלא קיקיון, אלא תולעת? הוא, שרצה להיות דווקא
כמו הרוח והשמש?
מובי דיק
נסתר וגלוי
כל הסקירה הזו מובילה אותנו אל מסקנות מאפיינות וברורות לגבי שני
הסיבובים. החלק הראשון כולו נסתר. דבר ה' מכוון להעניש ולא לדבר; יונה איננו עונה
ואיננו מדבר; ירידות נובעות מתוך הסתר הפנים; גם ה' עצמו אינו מדבר כי אם שולח
שליחים אילמים – רוח סערה ודג שותק; התשובה באה בדרך הטבע, בהדרגה, בשלבים; לכל
דבר יש תוצאה – חטא גורר עונש ואפילו תשובה איננה עוזרת; הרעה בולטת, היראה שולטת
והחוטא מושלך לים; התשועה באה בעקבות העונש ולא בעקבות התשובה.
והחלק השני כולו גלוי עינים. דבר ה' מכוון לדו שיח; יונה ממלא את
שליחותו ומדבר; הקשר בינו לה' – קשר דיבור, שאלות ותשובות; התשובה פורצת גבולות
הטבע, באה במהפך; התשובה מצילה מעונש שעל פי החוק היה צריך לבוא; ולא מופיעה
היראה, ולא מופיעה הרעה.
החלק הראשון הוא חלקה של מידת הדין. עולם הטבע, השכר והעונש, היראה
והחוקיות, הוא השולט. וגם עולם זה חייב בתשובה, למרות שאין מובטחת גאולה בעקבותיה.
יונה עצמו, המבקש בסוף חלק זה (שלמעשה עונה על דרישותיו להנהיג את העולם בדין)
לשנות את ההנהגה לחסד, כי אין העולם יכול להתקיים במידת הדין, שוכח את לקחו לחלק
השני, וצריך לשוב ולהזכיר לו.
החלק השני הוא חלקה של מידת החסד. לא עולם הטבע המוגבל והחוקי, אלא
העולם שמעל ומעבר, פרוץ ובלתי גבולי, שלא שולט בו הגיון השכר והעונש; קשר ישיר בין
ה' לעולם החומר; מהפכות ופריצות דרך בתשובה, ותשובה קדמה לעולם ומונעת רעות. אפילו
השמש מכה ללא גבולות, ואין הקיקיון עומד להסתיר בפניה.
מסיבה זו אין מענה בסוף החלק השני, בעוד שבחלק הראשון יש. במידת הדין,
בעולם הטבע, יש מקום לתשובות. הכל מוגדר, הכל צריך להיות ברור. אולם בעולם החסד –
מענה הוא דבר מגביל, ואין מידת החסד ניתנת להסבר ולגידור.
"אמר
השכל: שתי מידות שם הקב"ה לנהג בם את עולמו. אחת – מידת המשפט, ואחת – מידת
השליטה והממשלה היחידית. מידת המשפט היא מידת הטוב ורע, שבה תלויים כל ענייני
הטובות והרעות וכל תולדותיהם; ומקור המידה הוא הסתר פני טובו והעלם שלמותו. מידת
הממשלה היחידית היא מידת תיקון כל הנבראים בכוחו ית', אע"פ שמצד עצמם לא היו
ראויים לזה... ומקורה הוא חוק טובו הפשוט ית' (רמח"ל, דעת תבונות, נ)".
חזרה
להיסטוריה
לשונו של הספר יש בה אלמנטים רבים, האופייניים ללשון ספרי ימי הבית
השני, ואף ללשון חכמים. גם אם אין בכך כדי להעיד על זמן חיבור הספר – סוף סוף אין
המחקר יכול לומר דבר על ניבים שלא תועדו בכתב ועל זמן היותם חיים כשפת דיבור – יש
בכך כדי להעיד על כך שהספר חובר בלשון המרחיקה את הקורא מאוירת הזמן ההיסטורי,
ומניחה בידו את האפשרות להתבונן בסיפור שלא מבעד לעשן סאון מצעד צבא אשור, שלא
נזכרה בשמה אפילו פעם אחת.
אבל שמו של הנביא כן נזכר במקרא כדמות היסטורית. הוא הוא הנביא שחי
בימיו של ירבעם בן יואש, המלך הרביעי לבית יהוא. ירבעם בן יואש מלך רשע היה, ולא
סר מכל חטאות ירבעם בן נבט. אין הוא כדאי להצלחות וכיבושים. ובכל זאת, הוא השיב את
גבול ישראל, ככתוב בספר מלכים (ב יד)
"כדבר ה' אלוהי ישראל, אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר, כי
ראה ה' את עני ישראל מורה מאד, ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל, ולא דבר ה'
למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם ביד ירבעם בן יואש". מן הסתם ניצל
יואש – וכנראה בשיתוף פעולה עם מלכי יהודה של תקופתו – פסק זמן היסטורי במשחק
הבינלאומי, של ירידה זמנית בכוחה של ממלכת אשור, עוד טרם בנייתה מחדש של נינוה
העיר הגדולה.
וכך משחק הספר בין יונה ההיסטורי, שקדם לגדולתה של נינוה, לבין לשון
הספר, המתבוננת עליה לאחר נפילתה. איננו יודעים מהו הרקע ההיסטורי המדוייק לסיפור
יונה. מרמזיו של הרמב"ם ניתן להבין שלפחות מעשה הדג אינו אלא אלגוריה, ואפשר
שכל הספר כולו אינו אלא אלגוריה, שבאה להעמיד את עם ישראל כולו בפרופורציות
המתאימות לו בעולם הפוליטיקה הבינלאומית, ולהבהיר לו שעל אף הבנותיו וחשבונותיו,
לאלוהים לעתים יש חשבונות משלו, ותחושות העוול שלנו אינן תמיד יודעות מה קורה בצד
השני.
*
מכל מקום, עם שובנו ממסענו הימי עם יונה בן אמתי – הנביא שהאמת בוערת
בעצמותיו כשמש בקיקיון – אל יונה בן אמתי ההיסטורי, קול האמת הנבואית אל ההיסטוריה
הריאלית, אנו למדים שלא מידת הדין תפגע בעם ישראל, כי אם מידת הממשלה היחידית היא
תקבע את גורלו; ושליח הרחמים, נביא החמלה והחסד יהיה דוקא בן אמיתי, נביא האמת
שלמד לחוס.
ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
(הרשומה היא עיבוד של מאמר שכתבתי לפני שנות דור, בשם "ספר יונה - שתי שליחויות", בכתב העת של ארגון המורים הדתיים "בשדה חמד",שנה כ"ו,תשמ"ג, עמ' 108-112)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה