במדבר: הדינוזאור

בפרשת במדבר אנו נכנסים לחומש שנקרא במקורות "חומש הפקודים". מדובר בספר המתמשך על פני זמן לא ארוך – בוודאי בהשוואה לספר בראשית, שגם בלי פרשיות בריאת העולם והמבול מתפרש על פני מאות שנים – ונושאו ממוקד. תחילתו מפקד וסופו מפקד, וכל כולו המסע לארץ ישראל. למעשה, שני מסעות: זה שנכשל, וזה שהצליח. סיפור המסע שנכשל סגור כולו בתוך החומש הזה, ואילו סיפור המסע שהצליח מתחיל בפרשיות האחרונות של הספר, מפרק כ' והלאה, והמשכו בספר יהושע, כבר מחוץ לגבולות ספר התורה. זהו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ואף סוף מעורר תקוה, הנפשות הפועלות המרכזיות אינן משתנות במידה רבה מדי לאורך העלילה, בקצרה -  ספר שהוא סיפור, הדומה לסיפורים שאנו רגילים לקרוא היום.

*

את ספר במדבר ניתן לחלק לשלושה חלקים מובחנים, הנבדלים זה מזה במספר מאפיינים.

החלק הראשון, הנמשך על פני עשרת הפרקים הראשונים או על פני שתי הפרשיות הראשונות, עוסק כולו במפקד ובהתארגנות המחנה. נלוים עליו מספר עניינים הלכתיים – שילוח הטמאים מן המחנה, הסוטה והנזיר. החלק השני, גם הוא עשרה פרקים, הוא חלק המסע, ולמעשה איננו מספר על המסע עצמו מלבד תחנותיו ורשימתן, אלא על סדרת מעשים המכונים בפי חז"ל "נסיונות", והם החטאים הגדולים והאסונות שפקדו את עם ישראל במהלך המסע, חטאים שהסתיימו בסופו של דבר בכשלון המסע כולו. החלק השלישי פוגש אותנו כבר על סיפה של ארץ ישראל, בשנה הארבעים, ואף שגם שם יש סיפורי חטאים, עיקר תוכנו הוא כיבושה של ארץ ישראל המזרחית והתמקמות לקראת המעבר מערבה.

החלקים נבדלים זה מזה גם מהבחינה המבנית והספרותית:

החלק הראשון מתאפיין באחדות הזמן והמקום. כל כולו מתרחש בחניה, במקום אחד, וכולו מתרחש לאורך יחידת זמן אחת רציפה וקצרה למדי – עשרים יום, על פי התאריכים המנויים בו. פתיחת הספר היא באחד לחודש השני בשנה השנית, ומסע המחנות מתחיל, על פי פרק י', בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש. זהו חלק סטאטי. אין בו תנועה, אין בו התרחשות מעבר למנייה ולספירה ולחלוקת התפקידים. נושאיו מתכנסים והולכים – מהמחנה כולו, איש על דגלו מסביב, אל מחנה הלויים ומשם אל המשכן פנימה ואל חוקיו וכלליו.

החלק השני כולו דינמיות, וכביכול חסר מסגרת לחלוטין. אין בו ציוני זמן כלל. גם ציוני המקום שלו אינם ברורים, לא בכל סיפור כתוב היכן התרחש, יש שהמיקום מוזכר בדרך אגב באמצע העלילה כבסיפור המרגלים, ומעשה קורח כלל לא צמוד לזמן או למקום. הדבר כמובן עורר גל פרשנויות, מהן המצמידות אותו לספר שמות ומהן המאחרות את האירוע, וכל זה כמובן לא היה מתאפשר לו היה רמז בתורה למתי או איפה. למעשה ניכרת דינמיות גם במימד זה – כביכול יש התנתקות הדרגתית ממימד הזמן והמקום.

אופיו של חלק זה הוא אפיזודי. הוא מורכב ממעשים מעשים, ואין קשר או מעבר ממעשה למעשה. כאמור, לעתים אף לא ברור שמעשה המסופר מאוחר אכן קרה אחרי הקודם לו בסיפור. אפשר לומר, איפוא, שמבנה החלק הזה הוא מבנה של התפוררות. כמו במקומות רבים אחרים במקרא, התוכן והמבנה קשורים זה בזה. חברה מתפוררת מתוארת על ידי מבנה מתפורר של סיפור.

החלק השלישי של הספר חוזר ומתנער מההתפוררות שאחזה בו בחלקו השני. שוב אנו על הקרקע, תרתי משמע: האיזור ברור – עבר הירדן המזרחי. הזמן ברור – השנה הארבעים. אפילו המטרה ברורה – אל ארץ ישראל. ושלא כשני החלקים הקודמים, החלק איננו סטטי מצד אחד אבל איננו אפיזודי מצד שני. הוא נמצא בתנועה של רצף, אירוע רודף אירוע, סיפור מתמשך אחד, מכוון מטרה. אפילו הכשלונות, ויש כאלה לא מעט, הם תכליתיים, ומכל אחד מהם יש התאוששות ובניית התקדמות חדשה.

*

הרושם הנוצר מהסקירה הזאת, הוא זה: מאמץ התארגנות עצום מושקע כדי להעמיד את הבליל המוזר הזה, של חברת עבדים שמצאה זה עתה את עצמה במדבר, ללא מסגרת וללא שוטר ומושל וללא הגנה וללא פרנסה, על רגליה. נערכת ספירת מלאי של מפקד אוכלוסין; תפקידים מחולקים; נקבעת הירארכיה ברורה, ואף נרמז מה עושים עם מה שיוצא מחוץ לגבולות ההירארכיה והחוק – הטמא, הסוטה, ואף הנזיר, החריג לצד השני. לבסוף נקבעים סדרי תנועה ושרשרת פיקוד ותקשורת.

אז מנסה הדינוזאור הגדול הזה לקום על רגליו ולהתחיל לנוע לעבר המטרה. והנה, הוא מתרומם, מדדה על רגליו בגמלוניות, מועד פעם אחת, נכשל בפעם השניה, נופל בפעם השלישית, וקורס לחלוטין בפעם הרביעית. ממש דגם "שלושה וארבעה" המוכר – הפעם הרביעית מקבעת את הכישלון, והחיה הגדולה כביכול נעזבת לנפשה על חולות המדבר.

אין התורה מכבירה דברים על השנים האלה. מתוך ארבעים שנות נדודים אין לנו אלא ארבעה חמישה סיפורים ותו לא. איננו יודעים כיצד התנהלו חיי היומיום. איננו יודעים כיצד התאושש הקהל מהמכות והמגפות שפקדו אותו מפעם לפעם. איננו יודעים כיצד התנהלה שגרת המנהיגות בין אירוע לאירוע, ומדובר בעשרות שנים. אפילו איננו יודעים אם היה זה זמן של שקט או של אירועים נוספים, שהתורה בחרה לא לספר עליהם. שכן את התורה לא האירוע מעניין, אלא לקחיו. המבנה הפנימי, או הסידור הפנימי, דוקא בגלל שאינו גלוי על פני השטח כבחלק הראשון, כנראה הוא הוא העניין המרכזי. לשם השוואה ניתן להיזכר בסידורו הפנימי של ספר שופטים: אף הוא, לאחר סקירה ממוקדת ומסודרת של פתיחה, מתפזר לאפיזודות שהקשר הפנימי, הכרונולוגי או הרגיונלי ביניהן, אינו ברור כלל וספק אם קיים. את ההיגיון הפנימי יש לחפש שם בתחום האישיות, האמונה או אחדות העם, ההולכים ומתדרדרים לאורך הסיפור; אף שם מתפורר הספר מול עינינו, כמשל להתפוררותו של העם היושב על אדמתו (עוד על המבנה המתפורר – כאן). אף כאן מסתבר שיש לחפש מהלך של התקדמות, למעלה או למטה, לאורך האפיזודות. לצורך זה מוכן המקרא לוותר על הסדר הכרונולוגי הנכון, ובלבד שהמסר החינוכי יבלט לעין. ועל כן יש לומר, שקריסת האמונה היא העומדת במוקד הסיפור, לא הקריסה המנהלית, ובכך מביעה התורה את דעתה: אין קריסה בחומר ללא קריסה ברוח קודם לכן.

איננו יודעים כיצד הסתיים המסע, והתורה מעבירה אותנו, בצורה מקוטעת לחלוטין, היישר אל השנה הארבעים, ובפנינו כבר עומד דור חדש ונמרץ. אחרי פירורי המידע על הכישלון הגדול במדבר, מתחיל סיפור המסע המחודש לעבר ארץ ישראל. אבל את סיפור המסע הזה, שכן הצליח, אותו אין הספר מסיים. יש התחלה – מספר קרבות מוצלחים בעבר הירדן – והתארגנות נוספת, במפקד ובחלוקת נחלות; אבל את הסיפור המלא אין הספר טורח להשלים, ומשאיר את המלאכה לספר יהושע. עובדה פשוטה זו מצהירה על מגמת הספר – ספר במדבר ולמעשה כל ספרי התורה: זהו ספר של הפקת לקחים, ולאו דוקא ספר של העמדת ערכים וסמלים לאומיים. תוצאות המסע פחות מעניינות. מעניין יותר העם המתכונן, העם המתרגש, העם הנכשל. מעניין יותר מדוע לא הבשילו ההכנות המדוקדקות, המתוארות בתחילת הספר הזה, לכדי ביצוע. מה היה חסר בהכנה, האם כביכול שכח האלוהים משהו בהוראותיו לבני ישראל, או מה לא נלקח בחשבון. האם בכל תכנית יש גורמים שאין שום אפשרות לשלוט בהם. מה מקומו של האדם וחולשותיו בכל תכנית, גאונית מושלמת ואף אלוהית ככל שתהיה, והאם בכל זאת יש דרך לעצב אדם מאמין. לכשיסתמן ביצוע שמצליח, יעדיף הספר לנטוש את הסיפור באמצע התהוותו ולפנות לסיכומים. את הסיפור המלא כבר יספרו בספר אחר.

*

ואולי אין התורה מתכוונת כלל לספר דבר על כיצד קרה הדבר, כיצד קרסנו, כיצד התאוששנו. אולי מתכוונת התורה רק להעמיד מול עינינו שלשה מודלים לבנייתה של חברה:

 האחד, המודל המלוכד, האחיד, הקשוח, הנראה חזק ובטוח. המודל שיש בו מנהיגות ברורה שההפרדה בינה לשאר רבדי העם אין להזיזה, שכוחו במשמעת הברורה והמתורגלת. שהארגון הממוספר וממופה וממושטר במרכזו. לכשייבחן, אומרת התורה, אל תופתעו מהתוצאות. סטטיות איננה ערובה להצלחה.

המודל השני הוא המודל המבוזר, החופשי, העצמאי מדי, האנרכי. זה שכביכול מציג עמדה ערכית של אי כפיה, של קבלת כל סיפור ומתן לגיטימציה לכל נטיה, זה שכופר באפשרות של כפיית אג'נדה אחת, מטרה אחת וכיוון אחד על חברה שלמה, זה שמעלה על נס את הגשמת שאיפותיו של כל אחד ואחד כאן ועכשיו. המגמה הזו, הרוחשת מתחילת המסע, עולה אל פני השטח באופן מוצהר רק לקראת סוף החלק הזה, בפי קורח ועדתו. גם כאן, אומרת התורה, אל תופתע מהתוצאות. התפוררות ומשיכה לכיוונים מנוגדים אינם רק מתכון רע להצלחה. הם מתכון רע לחיים בכלל. אין חברה מתפקדת ללא אחריות הדדית ופעולה משותפת, ובאין חברה אין פרט.

המודל השלישי, שמוצג לעינינו רק בתחילתו, הוא מעין שילוב של השנים הקודמים. הוא איננו סטטי אבל איננו מפורד, איננו אחיד אבל איננו מפורר, ברור אבל דינמי, הירארכי אבל קשוב לקולות הבאים מלמטה. 

ומשמסתמנת הצלחה, כאמור, בוחר ספר התורה לעזוב את הסיפור, באמצע ההתרחשות, בשיא המתח, ולא לחזור אליו שוב כלל, אלא להותיר את ההמשך וסיום הכיבוש לספר אחר, שכבר איננו תורה. כי האירועים עצמם אינם תורה. הלקח הוא תורה.

יתרו: הכשלון המפואר

שבטים

מהלך התגבשותם של שבטי העברים, המתייחסים על יעקב, לעם אחד, הוא מעורפל למדי. לא לכל משפחות השבטים יש ייחוס ברור וחד משמעי, ולעתים משפחות מיוחסות במקורות שונים לשבטים שונים; לעתים משפחות משבט אחד הופכות לשבט בפני עצמו, לפעמים לא. גם תהליך ההתנחלות איננו אחיד. יש שבטים שמתפזרים על פני שתי נחלות, ויש שבטים שאינם מקבלים נחלה כלל. תחושת שותפות גורל לא תמיד קיימת, ובתקופה שקודמת למלוכה מתרחשות אף מלחמות שבטים מפעם לפעם. אף אורחות חייהם שונים – יש שבטי רועים ולעומתם שבטים חקלאיים, וכמדומה שאף שבטים שעיקר עיסוקם במסחר נכללים בתמונה.

בדומה לכך, גם הנהגת השבטים איננה הנהגה לאומית משום בחינה. כמקובל בכל שבטי הנודדים מעולם, השבט מתכנס למבנים משפחתיים. כל כולו מתואר ונתפס בתודעת חבריו כמשפחה אחת גדולה, וממילא ראשי המשפחות הקטנות יותר, לפי הירארכיית הגודל או הוותק, הם ראשי המדברים וקובעי המהלכים. לעתים יש ראש אחד מוכר לשבט, לעתים לא. בקצרה, השבט עצמו, קשריו החיצוניים, קשריו הפנימיים, וגם הנהגתו, אינם קבועים וחתוכים, ועם זאת אפיוניהם ברורים למדי. בדרך כלל ידע אדם בחברה הנזילה הזו את מקומו וחובותיו, מתוך מסורת עמוקה ומושרשת, בדיוק כמו במשפחה.

האם היתה לאותם שבטים עבריים מסורת תרבות או דת משותפת כלשהי? הכתובים כידוע אינם מדווחים על כך כמעט דבר. היו להם שמות אופייניים (וגם זה לא תמיד – כזכור, דוקא משפחתו של משה נושאת שמות מצריים). אבל משמותיהם לא ניתן לזהות שם של אל ייחודי (יהודה ויהושע הם חריגים – ובהם, לשם יהודה לא בהכרח יש משמעות של שם האל אלא של הודיה, ויהושע הוא שם חדש, שלא ברור מתי ניתן). חששו של משה "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם" לא בא לידי ביטוי במאורעות המתועדים. סביר שהיתה להם מסורת חוק; אין חברה שאין בה כללי התנהגות מוסדרים, גם אם מעטים ובעל פה. אבל אין לנו כל מידע על מערכת כזו, מעבר למושגים כלליים ביותר.

הנהגה

בדרך כלל, וכך אכן אירע באיחודי שבטים רבים במהלך ההיסטוריה, כשנוצרת הזדמנות, או נוצרים תנאים, לאיחוד שבטים שלא על בסיס זמני אלא מתוך ציפיה למבנה ארוך טווח, נוצר גם צורך במסגרות קשוחות יותר ומקובעות יותר. מנהגים וחוקים נאספים לקובץ אחד (לעתים תוך השארת סתירות); הנהגת-על מתגבשת, בדרך כלל תוך מאבקים. השלב הזה הוא השלב הקשה בהתגבשות העם, ופעמים רבות איגוד השבטים אינו צולח אותו ומתפרק לאחר דור או שנים. ההתפרקות נובעת משתי הסיבות – או חוסר יכולת להסכים על מערכת חוק אחידה, או חוסר יכולת להתגבש סביב הנהגה מוסכמת ורציפה.

בישראל, הנהגת השבטים המסורתית היתה של "זקנים", ראשי משפחות, הנקראים לעתים גם "נשיאים". מהם נלקחה שכבת ההנהגה המקשרת בינם לבין השלטון המצרי, אליהם בא משה בשובו למצרים ממדין במטרה לקבל לגיטימציה. הם המלווים אותו למפגשיו עם פרעה, כדי לתת תוקף להיותו מייצג העם. אבל בכל סיפור היציאה אין להם כל תפקיד, וגם לא בראשית המסע במדבר. איננו יודעים כיצד התייחסו אל משה בכל אותם חודשים. איננו יודעים כיצד התייחס אליהם משה: האם שיתף אותם בצעדיו, האם דיווח להם, האם נתן להם מקום ותפקיד.

מדברי יתרו בראשית הפרשה נראה כי משה איננו משתף איש איתו בשלל תפקידיו. הוא מנהיג יחיד במלוא מובן המילה; יתרו נוכח בזאת בהקשר של המשפט, אבל המשפט הוא אחד מתפקידיו המוכרים של שליט העם בעת ההיא, ואיננו נפרד מתפקידי הנהגה אחרים, אזרחית או צבאית. זוהי תופעה יוצאת דופן בכל קנה מידה; גם לגדולי המהפכנים, ואף לשליטים המוחלטים ביותר והחשדנים ביותר, היו יועצים ועוזרים וצוות שהקיף אותם ודאג לביצוע ההנחיות ולארגון השליטה. ובאמת קשה להבין כיצד דבר זה אפשרי בכלל. בספר במדבר מסופר לנו על עוד אירוע שבו משה מציין את בדידותו בצמרת, ואף מתלונן עליה – "האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו", או בגרסת ספר דברים "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". לכאורה תלונות אלה מושמעות לאחר שכבר מונתה על ידו שכבת עוזרים על פי עצת יתרו, ובכל זאת משה עודנו מנהיג יחיד ובודד. נראה שמדובר פה בתכונת אופי שמקשה על משה לשתף אחרים באחריותו. האם איננו סומך על אחרים? האם הוא מודע לגודל המהפכה ההיסטורית שהנהיג ואיננו רואה כיצד אפשר לשתף אחרים בלי להוריד את הנהגת העם ברמתה? כך או כך, שאלת ההנהגה היא שאלה ששבה ועולה בהזדמנויות שונות ותובעת פתרון מבני.

*

חידושים

המפגש של יתרו ומשה היה מפגש של עולם ישן ועולם חדש. מצד אחד כוהן מדיין: מנהיג שבטי, כנראה לא מדרג ראשי המשפחות. התנהגות הרועים לבנותיו אולי מרמזת על מקומו המעורער במבנה ההנהגה של מקומו, וכך ראו זאת חז"ל. אבל הוא כוהן, וככזה הוא נושא מסורות עתיקות, מכובד ואולי אפילו מעורר יראה כלשהי. מצד שני, מנהיג של איגוד שבטים חדש. גם הוא איננו מנהיג מדרג ראשי המשפחות. למעשה, אין מאחוריו שום מסורת הנהגה, שום מוצא שמעמיד אותו בעמדת זינוק להנהגה כזו, ואפילו לא מכובדות של אנשי ציבור ודת; אהרון אחיו טרם הוכרז ככוהן, וגם לכשיוכרז, תלווה הכרזה זו במרד. וכפי שראינו, הגיבוי הניתן לו מצד ההנהגה המסורתית והותיקה איננו בולט לעין.

למפגש הזה יש ערך דיפלומטי. כל עוד היה מדובר ברסיסי שבטים מפוזרים בארץ זרה, לא היה יסוד לדבר על קשרי חוץ כלשהם. אבל הנה, אחד מראשוני צעדיו של משה כמנהיג איגוד השבטים העצמאי החדש הוא קשירת קשרי חוץ עם בני ברית אישיים לשעבר. יתרו מגיע על תקן כהן מדין ולא רק כחותן משה, והוא בא מפני האירועים והנצחון שזה עתה התפרסם בעולם, שבו הוכרו לראשונה השבטים האלה כגורם בעל משמעות. הסעודה, שבה משתתפים גם זקני העם, היא סעודה לפני האלוהים, הכוללת עולה וזבחים, והיא סעודת ברית אופיינית. אגד השבטים הישראלי מתחיל לחפש לו קואליציות ובני ברית בעולם החדש שלו, והדברים בולטים ומובנים במיוחד על רקע מלחמת עמלק, שהתרחשה זה עתה. שבטי ישראל נכנסו למשחק שבטי הנודדים של המדבר, ויש צורך להשתייך לאיגוד גדול ומשמעותי יותר, כדי להתגונן בפני סכנות המדבר הבאות. למעלה מזה – בתחילת ספר במדבר, במסגרת ההכנות לתחילת המסע לכיוון ארץ ישראל, מבקש משה מחובב בן רעואל המדייני לשמש כסייר המחנה, ומבטיח לו יישוב קבע בארץ לכשתיכבש. הנודד מסרב לשכר המוצע, ואיננו יודעים האם נשאר במחנה ושימש כסייר כפי שהתבקש. אבל עצם ההצעה מעידה על משמעויותיה הנלוות של אותה ברית. וכאמור, היה בברית הזו גם משום חיזוק מעמדו של משה עצמו, שלא זוכה פה רק להכרתו של המנהיג הזר, אלא גם להשתתפותם של הזקנים בסעודת הברית בראשותו. (ראוי לציין כאן סברא שנשמעה רבות במחקר עוד מן המאה התשע עשרה, שקשרה אפילו את ראשית האמונה הישראלית עצמה, באל ההרים החדש והסוער, לאמונה המדיינית; דא עקא, שאין לנו כל עדויות על האמונה הכביכול מדיינית הזו, ומכלל סברא הדברים לא יצאו מעולם).

חשדות

בעיני העם, דברים כאלה בדרך כלל מהווים איום. קודם לכן נתפסו הזקנים, נשיאי בתי האב, כמנהיגים עממיים. הם באים מלמטה, סמכותם נבנית אט אט, ותמיד נשארת בתוך המסגרת, תמיד בתוך המנהגים הקדומים, תמיד הם נשארים חלק מהמשפחה. אבל הנה באחת הם הופכים להיות אנשי העולם הגדול; סעודות דיפלומטיות, התחככות עם מנהיגים זרים. הקנאה עלולה להוביל לידי התנגדות אידיאולוגית – הנה הם מכניסים נורמות זרות, הנה הם משליטים דרכים חדשות ומנוכרות, שאינן מחוברות, אינן שוויוניות כפי שהורגלנו, מתנשאות. זרעי הפורענות נזרעים.

בעיני אי אלה מן הסתם שב החשד ואף התחזק, כשלאחר הביקור הדיפלומטי הזה מודיע משה על ייסודה של שכבת הנהגה חדשה – אנשי החיל, ראשי העם, שיתמנו על פי כישוריהם ולא על פי מוצאם. שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות. היו דברים מעולם, ומדרג כזה של נושאי תפקידים הוא דבר מוכר וידוע, ויש לו מקבילות הן בתפקידים, הן בדרכי מינוי והן בתארים גם באימפריה החתית וגם בממלכה מצרית של המאה השלוש עשרה והארבע עשרה לפנה"ס; אבל הוא איננו מתאים ואין לו כל שרשים במסורת השבטית של בני יעקב והנלווים עליהם.

כשלון

האמת ניתנת להיאמר, אין כל המשך לחידוש הזה. על פי הנראה בפרשה זו, תפקידיהם של השרים החדשים שיפוטיים, ומצד שני תאריהם צבאיים; מה שמוביל למסקנה שמדובר בהנהגה לכל דבר, שכן בעת ההיא אין הפרדת רשויות בין דרג שיפוטי, צבאי, מדיני או אזרחי. אבל בכל דברי ימי הנדודים איננו מוצאים את השרים האלה מתפקדים. איננו מוצאים שום משפט מובא אליהם – בנות צלפחד באות אל משה ואהרן ונשיאי העדה. אל הר סיני יעלו איתו שבעים זקנים, לא אותם שרי אלפים ומאות שנועדו להעביר איתו את דבר ה' לעם. גם בהליכים אזרחיים מובהקים, כגון המיפקדים, אין להם כל תפקיד. למעשה, הפעם הראשונה שבא זכרם בכתובים הוא בשנת הנדודים האחרונה, בעת מסע העונשים על  מדין; וגם שם מורכבת משלחת העונשין על פי מפתח שבטי, אלף למטה. עליהם אכן מופקדים שרי אלפים ושרי מאות, אבל גם הם באים מהמלחמה ומתייצבים לפני הנשיאים (במדבר לא).

אותה פרשה עצמה, של מלחמת מדין, מעידה גם על כשלון שני, כשלונו של המפגש המתואר בפרשתנו, כלומר של כריתת הברית עם מדין. דור לאחר הברית ההיא אנו מוצאים את מדין קושר קשרים דיפלומטיים אחרים, לא עם שבט נודדים שלצידו, אלא עם ממלכת מואב הצעירה נגד ישראל; ומיד אחר כך אנו מוצאים את ישראל יוצאים עליהם למלחמה שכלליה אכזריים ופשוטים – טבח ושבי. אין שום זכר לאותם קשרים קדומים. וכאמור, ההצעה לשיתוף פעולה בתחילתו של המסע, באמצעות חובב בן רעואל המדייני, התפוגגה בערפילי הסיפור ולא נודע מה עלה בסופה.

פרק יט בספר שמות הוא, איפוא, סיפורו של כישלון מפואר. כמעט כמו בימינו, המנהיג החדש, שזה עתה עלה בסערה על במת העם, מנסה בחודשים הראשונים לכהונתו לשנות סדרי עולם: לפתח קשרים דיפלומטיים, לבנות צבא ומינהל, לשדד מערכות חברתיות. גולת הכותרת של מפעליו תהיה נתינת חוקה חדשה לעם, בקולות וברקים על ההר, שהציווי הראשון בה יהיה איסור עשיית פסל ומסכה. ומייד עם תום מעמד הברית הוא עולה אל ההר בעצמו, וכל חידושיו קורסים. העם עושה עגל, מעמד שרי האלפים והמאות נמוג, המדיינים אינם באים, העם נשאר מבודד וחסר בעלי ברית, ובמקום עם חדש ומנצח הכובש את דרכו לטריטוריה וממלכה מאורגנת וממושמעת - אנו נסוגים חזרה למשטר נדודים שבטי, מייגע ומשעמם וחסר הוד, למשך דור שלם נוסף.

*

ולמרות הכל

"החטאים של דור המדבר הם התורה שלנו", נהגו חסידים לומר, ובפראפראזה ניתן לומר דבר דומה – הכשלונות של משה הם יסודות הנהגתה של ממלכת ישראל. אין דרך אחרת לנהל עם. קשרים דיפלומטיים עם עמים זרים חובה לקשור; אין דרך אחרת בהנהגה לאומית אלא מינויים שלא על פי מפתח שבטי אלא על פי כישורים, ובניית מדרג פיקוד וניהול אחידים לכל; וכמובן אין עם ללא חוק משותף ומחייב ואחיד. כל הוויית השטח מתקוממת, ותמיד תתקומם, נגד החידושים האלה, ומאחורי ההתנגדות יעמדו תמיד נימוקי מסורת והיצמדות לישן ולמקודש. אף אנו נתווכח מי מעל מי, אף בנו יהיו שיתקוממו כנגד כפיית חוקים ומנהגים הכולאים את הנשמה וממסדים את הביטוי האותנטי של האמונה הראשונית, אף אצלנו יופיע זלזול וחשד בקשרים עם עמים אחרים.

ובכל זאת נוע תנוע. 

בהעלותך: על כשלון החינוך

מכל ימי הנדודים במדבר, כארבעים שנה, אין המקרא מספר כמעט דבר. ארבעה סיפורים מסופרים בספר במדבר – קברות התאווה, סיפור אהרן ומרים והאשה הכושית, המרגלים וקורח. אף אין בטחון שזהו סדרם; נסיבותיו של מרד קורח ועדתו לא פורשו, וההשערות אודותיהם עשויות להציב את המרד או לפני תחילת המסעות או במקום שבו סופר, דהיינו אחרי המרגלים. דומה שהתורה התכוונה להביא כעין דגימות מהתקופה במדבר, אפיזודות ספורות, שיבליטו את שברצונה להבליט, ולא יתארו היסטוריה.

(כך הוא הדבר גם במקומות אחרים במקרא. ספר שופטים, לדוגמה, איננו מסופר על פי סדרו ההיסטורי, שכן סיפוריו האחרונים שייכים ככל הנראה לתחילת התקופה; והוא גם איננו מספר על כל שופטי ישראל – שמואל מזכיר לפחות עוד אחד, בשם בדן, בנאומו שלפני המלכת שאול, ומגילת רות מוסיפה אולי את בועז לרשימה. הווה אומר, שעקרון הבאת הסיפורים – שכל אחד לעצמו עצמאי וניתן להילמד לבדו – איננו היסטורי, אלא אחר, בעל מגמה רעיונית חינוכית, שיש לה מה לומר על הדרך שבה עם וחברה צריכים להתנהג.)

על פי סדר הסיפור, נראה כי התורה מבקשת ללכת מן הקל אל הקשה. חטא המרגלים קשה מקברות התאווה, ובעטיו נגזרו נדודים; וחטא קורח, המסופר אחריו, קשה ממנו, ובו נפתחה האדמה בנס שלא היה כמוהו, שכבת הנהגה שלמה ובה מאתים וחמישים ראשי משפחות ישראל נכחדה, והמשכן הפך להיות מרוחק, זר ומאיים. חטאי ההנהגה, שהם מוקד סיפורי הנסיונות במדבר, הולכים ומחריפים, מהאספסוף המתאווה בתחילת הדברים שכמעט גרם לאבדן שליטה של משה בעמו, עבור דרך התמרמרותם של אהרון ומרים, וכלה בכל ראשי השבטים המאיימים לפרק את החבילה כולה במרד קורח. אין ספק שמבחינה לאומית זה היה הנסיון המסוכן מכולם, וההתערבות האלוהית בו היא הבוטה ביותר.

 

 

העם שזה עתה קיבל את זהותו וחוקיו, מאבד את ליכודו כמעט מיד, והנהגתו איננה מסוגלת לשאת את המשא שהוטל על שכמה. אף משה עצמו כמעט מאבד את עשתונותיו וכמעט זורק את המפתחות על השולחן, עד שבאה נבואתם של אלדד ומידד ומחזירה אותו למקומו ולפרופורציות הנכונות.

פעם אחר פעם בא העם אל אלוהיו וטוען: אתה לא מקיים מה שהבטחת, אתה לא עוזר, הכנסת אותנו למצב שאי אפשר להמשיך ממנו הלאה. פעם אחר פעם שב האלוהים ודוחף את המתלוננים חזרה אל קרקע המציאות. ומה חשבתם? שהליכה בחוקי האלוהים היא כישוף, קסם, שעשייתם מבטיחה מיד את כל ההצלחה? ולכם עצמכם אין בזה חלק? ומי אמר לכם שלעולם תהיו מוגנים ולעולם לא תדעו כישלון?

וכך, שנה לאחר מעמד הר סיני, שנה שלמה שעסקה בהתארגנות, בסדרי המחנה, דגליו, מפקדיו, המשכן ועבודת האלוהים, שנה המסתיימת בקול תרועת חצוצרות רמה, מתרומם המחנה הגדול הזה, אוסף את כל דגליו, ועם הארון לפניו יוצא לדרך; והנה, המחנה הקדוש, עם השראת השכינה הגלויה שבקרבו, עם הענן הקשור לראש האוהל, עם כוהנים על מכונם ולוויים בשירם ובזמרם, עם גדול הנביאים בכבודו ובעצמו בראשם, מציג לראשונה את כף רגלו מחוץ לחממת המחנה המוגן, באדמת המדבר שנחשיו נמלטים בבהלה מפני ארון ה', ומחזיר אותה מיד ככווי אש, כעקוץ עקרב. ואז – נפילה אחת, אחריה שניה, כדינוזאור גדול המנסה להתרומם על רגליו ונכשל פעם ופעמיים ושלוש, ובסוף הנסיונות נותר שרוע על האדמה, מרוסק איברים. כל חיי הדת שתירגל במשך שנה שלמה נגוזים ונעלמים, ומתגלים כחסרי כל תועלת. אין בו בטחון, אין בו אמונה, אבל תלונות ומענות יש ויש.

ובהפתעה אנו נוכחים, שהכל למדו ישראל בשנת הרוחניות הזו במדבר, ורק דבר אחד לא למדו: כיצד נכשלים.

*

אף אנו עומדים היום ותוהים: כיצד זה אנחנו מחנכים שנים ארוכות בחינוך דתי טוב, משננים את כל האמיתות הנכונות, עושים כל מה שכתוב ומעבר לזה, דומים על עצמנו כמאמינים בני מאמינים ההולכים בדרכי אבותם, ובסופו של דבר כה רבים בנו אלו שלא עמד להם חינוכם, והמציאות דומה עליהם כנחש שרף ועקרב? הכיצד אכלה האש לא רק בקרב החלשים והאספסוף, אלא אף בין אלה שהקפידו ושמרו ולמדו ושיננו? מה ערכו של החינוך? מה ערכה של העשייה הדתית?

ואף גם זאת: הכיצד, לאחר שנות דורות של חינוך טוב, כה רבים בנו – גם באלו שנשארו בפנים - שאינם בעלי ערכים, או שערכיהם נצחניים, שלא לומר אלימים, ספוגים בשנאת אדם ושנאת האחר? הכיצד לא החזירם המאור שבה למוטב?

וחשש מתגנב ללב: האם אפשר שאותו החינוך עצמו, להקפדה על העשייה הנכונה, לא רק שאיננו יעיל, אלא אולי אף גורם לכל אלה? האם אפשר שלא הדגשנו דיינו ובמפורש את המניע, את הרעיון, את המטרה, את היעד הסופי – להיות בני אדם? האם ייתכן שבלמדנו את החניך לא להתפשר על דבר, לא לסלוח לאיש, אף לא לעצמו, אנו דוחפים אותו החוצה? שמא אנו מפתחים בנפשו דווקא את מידת הדין הקשה, שבסופו של דבר הוא עצמו לא יעמוד בה, ואם יעמוד, יהפוך בעצמו לאיש דין ומדון? שמא יאמר לנפשו, שאם נכשל פה ואם חיפף שם, אין עוד ערך למעשיו, ועל כן ינטוש הכל מאחרי גוו? האם ייתכן שאת השיעור החשוב ביותר איננו יודעים ללמד, והוא - כיצד להיכשל? ומצד שני, איך נאזן  בין זה ובין הרצון לשמור על גבולותינו?

ומפני כך, דומה עלינו תמיד, שעצם איזכור אפשרות הכשלון מסוכנת, שמא ימצא התלמיד בזה לגיטימציה לכשלון וממילא לחוסר מאמץ מלכתחילה. לכן איננו פוקחים את עיניו לספקות, איננו מזכירים דברים שבהכרח ייתקל בהם בחייו, ואף דברים שרצוי שייתקל בהם אלא שאין זה זמנם, ודי למבין, ולעתים אנו חוסמים בפניו בצורה כזו עולמות נפש שלמים. איננו מניחים לו להיווכח שגם אנו וקודמינו, מחנכיו, נכשלנו ונכשלים לא מעט, ואנו מציגים פוזות של מושלמים (ובכך נכשלים גם בשקר, שסופו להיגלות). ואם קשה הדרך ומתרבים הנסיונות – אנו מגביהים את החומות יותר ויותר. והתסכולים הולכים ומתרבים, ובסופו של דבר לא רק יציאה מחוץ לחומות תהיה, אלא הריסתם המוחלטת בקול רעש וענן אבק.

 ועל כן אין ברירה, אלא להרים ולקפל את יריעות האוהלים, ולצאת לדרך. מתוך ידיעה תחילה שוודאי ניכשל, שאולי ניענש, שאמונתנו התמימה והחמימה לא תהיה יותר, ושנמשיך ללכת ולהיכשל שנית. חטאי דור המדבר הם התורה שלנו, אומרים החסידים. אין דרך אחרת להגיע אל הארץ המובטחת.