ויחי: מה ידע יעקב, או: על רגש האשמה ההורי

מה ידע יעקב, ומה חשב?

עשרים שנה של שכול-נעדרים, ובסופם הפתעה שכמעט הפיגה את לבו מפעום. אבל האם אז נודע לו מה באמת קרה?

האם שאל? האם גילו לו? האם יוסף פלט משהו? האם אכן דיבר עם בניו?

הבנים באים אל יוסף אחרי מותו ומוסרים בשם אביהם: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ; וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ". האם אכן ציווה? האם בכלל ידע?

ואם ידע – מדוע איננו שומעים אותו אומר דבר לאחים מעבר לבקשת הגנה? נזיפה, גערה, צל ויכוח, לפחות כמו בשכם?

ולמה באמת התכוון יעקב בברכותיו – "כלי חמס מכרותיהם, ברצונם עקרו שור", או "מטרף בני עלית"? האם רמז למה שידע?

ואולי ידע ולא היה בו כח לחזור ולהציף, להתמודד מחדש, עם מה שעשו לאחיהם, לו, בניו, עצמו ובשרו? כשם שלא התמודד עם שמעון ולוי בזמן אמת אחרי מעשה שכם, כשם שלא אמר דבר לראובן אחרי מעשה בלהה? כשם שאיננו שומעים אותו מגיב, ואולי לא יודע, על מעשה יהודה ותמר כלתו? האם זכר אותה הפעם שרימה את אביו שרט את נשמתו כה עמוק, עד כי איננו מסוגל להישיר מבט בפני בניו שלו כשהם עצמם חותרים ומתככים ומרמים, ואפילו לא כשזה מגיע לשפיכות דמים ולמכירת אח לעבדות, ולא רק לגניבת ברכה, שבסופו של דבר אינה אלא מילים בלבד שהגיעו לו בדין?

 האם חוסר תגובתו של יעקב היא בריחה מאחריות, או אולי להיפך, חוש אחריות כבד מדי, עד כדי שיתוק?

הכתוב שותק. שותק, ומותיר אותנו באותה עמדת תהיה, חוסר ידיעה, בלבול, שמביאה אותנו לאותה עמדה נפשית של חוסר בטחון – מה היינו עושים במקומו? אילו היה הכתוב מספר מה עשה יעקב, היינו בבלי דעת מושפעים מזה ופוסקים – "כך היינו עושים" או "כך אין לעשות". עכשיו, שאין מודל לעינינו, אנו חופשיים לנפשנו, והנה אין נפשנו עמנו. רבים מאתנו עוד זוכרים בני דור קודם שסירבו להעלות ולחשוב על מה שהיה אז, לא רק בגלל שהזכרונות קשים, אלא גם מפני שאצל חלקם לפחות כירסמה בסתר ליבם האשמה עצמית, ולא היו בידם כלים להתמודד עמה.

וראה זה פלא שבנפש האדם: העושה עצמו – האחים, שמעון, לוי – אין להם בעיה להעלות את זכר המעשים ההם, ואולי אף לשוב ולהצדיק את עצמם, או אולי לשקר שוב כדי לחפות על השקר ההוא. ודווקא מי שאין בו אשמה ישירה אינו יכול להתמודד עם תוצאות חייו. ההאשמה הלא-ישירה קשה מהישירה. איפה טעיתי? מה אמרתי שיכול היה להתפרש לא נכון? מדוע בחרו ילדי בדרך הזו? מה בחיי הוביל אותם לשם?

וכך ימשיכו הורים לענות את עצמם כל ימיהם בגלל בחירותיהם של ילדיהם. אסכולות שלמות של פסיכולוגים יכולות לעמוד ולזעוק – הסר אשמה מלבך, האחריות של ילדיך היא שלהם, אלה חייהם, לא כל דבר שהם עושים הוא בגללך; אבל פרשת "ויחי" תעמוד מולם, ותשתוק.

ואולי לכן פוסקת ההלכה "תלמיד שגלה מגלים רבו עמו". לא מפני שהוא אשם בצורה ישירה, אלא כדי שיחוש שיש למעשהו – היה או לא היה – כפרה. כדי שנפשו תשקוט. כדי שיוכל להמשיך ולהיות רב. 

ואתחנן: אילו נכנס משה לארץ

כמה פעמים בפרשה חוזר משה על רצונו להיכנס לארץ. הדבר נובע לא רק מרצונו, אלא כמובן מתודעת השליחות, שכן כך נקבע לאחר מעמד הר סיני, שעליו הוא מספר בפרשתנו:

 וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

כניסתי לארץ, כך ניתן להבין מדברי משה, איננה רק הגשמת משאלותי ופסגת פעולותי, אלא היא לטובת העם, ולא רק טובת העם אלא רצונו המפורש, שנאמר מיד לאחר אותו מעמד:

קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

אבל הקב"ה לא כך רצה. משה נמנע מלומר מפורשות מה קרה. הסיבה שנאמרת בדבריו היא "למענכם", או "על דבריכם". מכיון שכל נאומו של משה מטיל אחריות על העם למעשי העבר ולמעשי העתיד, בהחלט ניתן לראות גם כאן הטלת אחריות, כביכול באשמתכם הדבר, ואתם עצמכם, עם שרציתם שאכנס לארץ אתכם, אשמים באי מילוי רצונכם שלכם.

וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אלוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ, אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

ושוב, מאוחר יותר:

וַה' הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם, וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן, וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

אמנם בספרים קודמים הדבר לא היה פשוט כל כך. גזירת אי הכניסה לארץ נתלתה בחטאו של משה עצמו, ובסופו של דבר פרשת החטא הזה עצמו נותרה עמומה, וכמספר הפרשנים מספר הדעות. ברור שכאן משה איננו תולה את הדבר בחטאו. כביכול, נוצר הרושם שמנוי וגמור היה עם הקב"ה שמשה לא ייכנס לארץ ויהי מה, והסיבה קשורה לעם בכללו, ולאו דוקא למשה.

ובאמת, מה היה קורה אילו נכנס משה לארץ?

פרשנים שונים טענו במשך הדורות, שאילו היה משה נכנס לארץ, היתה נמנעת ההתדרדרות, שהביאה בסופו של דבר לגלות. מדרש רבה במקום מספר על דו שיח בין הקב"ה למשה, ובו אומר הקב"ה שאילו יבנה משה את המקדש אי אפשר יהיה להחריבו, והעונש על חטאי ישראל עלול להיות הרבה יותר חמור מסתם חורבן בית עצים ואבנים. במקורות מאוחרים יותר נזכרת ההתבטאות, שמקורה קבלי, שאילו היה משה נכנס לארץ, "היה נגמר התיקון". העולם התקלקל בבריאתו, וכל עבודת האדם היא להביא לתיקונו, ובשלבים שונים בדברי ימינו עמדנו על סף התיקון, אלא שנתקלקלו הדברים. כלומר, אילו נכנס משה לארץ - אחרית הימים היתה מגיעה מיד; ובאופן פרדוקסלי, את זה ביקש הקב"ה למנוע, מכיון שהעם צריך לבנות את עצמו בעצמו. כביכול, משה היה חוסך את המאמץ; אמנם גם הכישלון היה נחסך, אבל במידה מסויימת, הכשלון הכרחי אם רוצים שערך יופנם ויהפוך לחלק מהאדם החי לפיו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם". בצורה דומה מסביר הרמח"ל את כל חפץ בריאת העולם: מכיון שרצה הקב"ה להעניק טוב לבריותיו, ברא עולם ונתן להם חופש בתוכו, כדי שמי שיעמוד באתגר אכן יהיה זכאי לטובה בזכות, ולא בחסד.

הטוען כך, אכן אומר שאין חטא משה אלא תירוץ פורמלי להיאחז בו. עם כל הבעייתיות, אפשר שהדברים מתיישבים, לפחות חלקית, עם דברי משה בפרשתנו: לא באמת אשמתי היא שגרמה לי לא להיכנס לארץ. זה קשור לעם, לא אלי.

ברור שהסתכלות כזו מבקשת להאדיר את דמותו של משה, ולהפוך את הקערה על פיה: לא בשל חטאו לא נכנס משה לארץ, אלא להיפך, בשל גדולתו. זו דרך חשיבה שמבקשת למנוע את הבנת האירועים כאירועים ריאליים, ולעתים אף רואה בהבנה ריאלית מעין המעטת הדמות. מאחורי הדברים עומדת תפיסה חינוכית, האומרת שכדי לחנך לדברים נעלים עליך להציג מודל נעלה, שאין בו מתום, שאין אחריו הרהור, ואליו יחונך התלמיד לשאוף.

אולם זרם אחר בהגות הפרשנית רואה את הדברים הפוך. אדרבא, אילו לא היו הדברים ריאליים, לא היינו אנחנו יכולים ללמוד מהם דבר, שכן לא היה להם כל קשר לעולמנו. אם התורה אומרת שאברהם או משה חטאו, דבריה עצמם הם הם הדרך החינוכית: עיין בחטאם של גדולי האומה האלה, כדי לדעת מה לעשות ומה לא לעשות. כך למשל קובע הרמב"ם בפרשת הסוטה, שכדי לעורר אותה לתשובה "אומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו". אפילו את הסוטה, שנחשדת על העריות, יש לחבר אל אישי התורה שחטאו כדי להורות לה דרך תשובה. שכן המטרה היא חינוכו של האדם, כל אדם, ואם נעלה וננשא וננתק את אישי המקרא ממציאות חיינו, לא יהיה לנו מה וממי ללמוד כיצד לחיות.

דומה, שמציאות החיים שעשויה להיות משתקפת בכניסתו של משה לארץ, מוכרת לכולנו. כולנו או רובנו משפחות מהגרים. משפחות רבות הגיעו לארץ והן רב דוריות: אבות המשפחה עם ילדיהם הגדולים והקטנים, לעתים גם דור הזקנים עמם. בארצות מוצאם היו האבות אנשים שזכו לכבוד. לא רק בשל גילם ומעמדם המשפחתי, אלא בעיקר בשל חכמת הדורות שנשאו עמהם. הם ייצגו בעיני הדור הצעיר את המסורת, אבל לא רק את המסורת. הם ייצגו את החכמה. הם ידעו כיצד להתמודד עם עולם ומלואו. כיצד להתהלך עם אנשים, כיצד להקשיב לקודים של החברה שבה הם חיים, כיצד להיענות להם ולהשתמש בהם. כיצד להתפרנס וכיצד לנהוג בזולת. ניסיון החיים שלהם לא סולא בפז, והמסתמך עליהם היתה דרכו מובטחת.

אבל עם המעבר לארץ אחרת, שברוב המקרים שררה בה אוירה אחרת לגמרי מזו שממנה באו, התחולל משבר. דרך ההתנהלות בעולם החדש אינה דומה לדרך ההתנהלות בעולם הישן. עצותיו של האב כבר לא שוות דבר, וההולך לפיהן ייתפס כמיושן במקרה הטוב וכתמהוני במקרה הפחות טוב. כל נסיון החיים הרב והמועיל שנצבר מוצג ככלי ריק. האב, שאינו יודע שחלף עולמו, ממשיך לתת את עצותיו, אבל הבן רואה פעם אחר פעם שאין בהן תועלת. תחושת המרמור של האב מתעצמת, והבן הולך ומתרחק, הולך ומתנתק. לעתים עדות שלמות עוברות את הטראומה הזו, ככל שגדול הפער בין תרבות מקום מוצאן לתרבות הארץ החדשה.

וכך מוצא עצמו הבן ללא אב כלל. אילו לא היה האב מגיע אל הארץ החדשה, אמנם ניסיון חייו לא היה מונחל לבניו, אולם זכרו היה ממשיך להנחות אותם, מורשתו היתה נשמרת, המסורת היתה ממשיכה לחיות. אבל עכשיו, לא רק עצותיו המעשיות של האב כבר אינן זוכות להערכה, אלא גם כל מטענו התרבותי, כל עולמו הערכי, כל המסורת שעמוסה על כתפיו. לעתים קרובות כל המשפחה מתפרקת בעקבות זאת, וכל מושגיה מתערערים. לאב אין את מי להיניק, והבן כלל אינו יודע שעולמו חסר שורשים. תרבות שלמה נבנית על החול, כביכול ללא עבר.

מה היה עולה בגורלו של משה אילו היה נכנס לארץ? מה היה קורה למעמדו? האם הנהגתו היתה נשארת רלוונטית במקום החדש, בארץ יושבי הקבע החקלאית, שיושביה מרוחקים זה מזה מהלך ימים של הליכה, שאתגרי סביבתם חדשים לגמרי? האם היה מתרחש גם נתק מעין זה אצלו?

אם אכן כך הוא, התוצאות היו יכולות להיות חמורות הרבה יותר. לא רק הנהגתו של משה היתה מתערערת, אלא כל התורה כולה היתה נתפסת בעיני בני הדור ההוא כלא רלוונטית. הרצון להמשיך ולהנהיג את העם בדרך שהוכיחה את עצמה עד היום היתה עלולה להתגלות כהרסנית, מפני דרכו של עולם.

ובדרך הקשה מורה לנו התורה, שכשמגיע זמנו של דור לפנות את הבמה, כך צריך להיות.