ויחי: מה ידע יעקב, או: על רגש האשמה ההורי

מה ידע יעקב, ומה חשב?

עשרים שנה של שכול-נעדרים, ובסופם הפתעה שכמעט הפיגה את לבו מפעום. אבל האם אז נודע לו מה באמת קרה?

האם שאל? האם גילו לו? האם יוסף פלט משהו? האם אכן דיבר עם בניו?

הבנים באים אל יוסף אחרי מותו ומוסרים בשם אביהם: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ; וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ". האם אכן ציווה? האם בכלל ידע?

ואם ידע – מדוע איננו שומעים אותו אומר דבר לאחים מעבר לבקשת הגנה? נזיפה, גערה, צל ויכוח, לפחות כמו בשכם?

ולמה באמת התכוון יעקב בברכותיו – "כלי חמס מכרותיהם, ברצונם עקרו שור", או "מטרף בני עלית"? האם רמז למה שידע?

ואולי ידע ולא היה בו כח לחזור ולהציף, להתמודד מחדש, עם מה שעשו לאחיהם, לו, בניו, עצמו ובשרו? כשם שלא התמודד עם שמעון ולוי בזמן אמת אחרי מעשה שכם, כשם שלא אמר דבר לראובן אחרי מעשה בלהה? כשם שאיננו שומעים אותו מגיב, ואולי לא יודע, על מעשה יהודה ותמר כלתו? האם זכר אותה הפעם שרימה את אביו שרט את נשמתו כה עמוק, עד כי איננו מסוגל להישיר מבט בפני בניו שלו כשהם עצמם חותרים ומתככים ומרמים, ואפילו לא כשזה מגיע לשפיכות דמים ולמכירת אח לעבדות, ולא רק לגניבת ברכה, שבסופו של דבר אינה אלא מילים בלבד שהגיעו לו בדין?

 האם חוסר תגובתו של יעקב היא בריחה מאחריות, או אולי להיפך, חוש אחריות כבד מדי, עד כדי שיתוק?

הכתוב שותק. שותק, ומותיר אותנו באותה עמדת תהיה, חוסר ידיעה, בלבול, שמביאה אותנו לאותה עמדה נפשית של חוסר בטחון – מה היינו עושים במקומו? אילו היה הכתוב מספר מה עשה יעקב, היינו בבלי דעת מושפעים מזה ופוסקים – "כך היינו עושים" או "כך אין לעשות". עכשיו, שאין מודל לעינינו, אנו חופשיים לנפשנו, והנה אין נפשנו עמנו. רבים מאתנו עוד זוכרים בני דור קודם שסירבו להעלות ולחשוב על מה שהיה אז, לא רק בגלל שהזכרונות קשים, אלא גם מפני שאצל חלקם לפחות כירסמה בסתר ליבם האשמה עצמית, ולא היו בידם כלים להתמודד עמה.

וראה זה פלא שבנפש האדם: העושה עצמו – האחים, שמעון, לוי – אין להם בעיה להעלות את זכר המעשים ההם, ואולי אף לשוב ולהצדיק את עצמם, או אולי לשקר שוב כדי לחפות על השקר ההוא. ודווקא מי שאין בו אשמה ישירה אינו יכול להתמודד עם תוצאות חייו. ההאשמה הלא-ישירה קשה מהישירה. איפה טעיתי? מה אמרתי שיכול היה להתפרש לא נכון? מדוע בחרו ילדי בדרך הזו? מה בחיי הוביל אותם לשם?

וכך ימשיכו הורים לענות את עצמם כל ימיהם בגלל בחירותיהם של ילדיהם. אסכולות שלמות של פסיכולוגים יכולות לעמוד ולזעוק – הסר אשמה מלבך, האחריות של ילדיך היא שלהם, אלה חייהם, לא כל דבר שהם עושים הוא בגללך; אבל פרשת "ויחי" תעמוד מולם, ותשתוק.

ואולי לכן פוסקת ההלכה "תלמיד שגלה מגלים רבו עמו". לא מפני שהוא אשם בצורה ישירה, אלא כדי שיחוש שיש למעשהו – היה או לא היה – כפרה. כדי שנפשו תשקוט. כדי שיוכל להמשיך ולהיות רב. 

ויחי: משחקי הרעב

מעולם לא היו בישראל שנים עשר שבטים. כלומר, היו, אלא שזהויותיהם התחלפו במהלך הדורות. בשירתו של יעקב בפרשתנו נמנים שנים עשר שבטים, כמקובל; אבל כמעט בכל מקום אחר במקרא המניה שונה. בדגלי המדבר אין דגל למחנה לוי, ואף מפקדם נפרד; ובמקומו נחלק יוסף לאפרים ומנשה. דגלים אמנם שנים עשר הם, אולם מחנות – שלשה עשר. כך קורה גם ברשימות ההתנחלות השונות בספר במדבר ואף בספר יהושע, שבהם נמנה מנשה כשבט אחד אבל נוחל כשנים, ובכן גם שם שנים עשר שבטים ושלש עשרה נחלות, אבל אחרות. דבורה מונה בשירתה עשרה שבטים, בהם מכיר וגלעד, ואין זכר לגד, שמעון, לוי ויהודה. משה בברכתו לבני ישראל אינו מונה את שמעון, ויש אצלו אחד עשר שבטים בלבד (למעשה גם יששכר אינו נמנה כשבט בפני עצמו אלא נכלל בברכת זבולון, ואולי נחשב כמשפחה מזבולון). בפרקי תהלים אחדים נזכר המונח ישראל ובצידו ארבעה שבטים (ס"ח: בנימין, יהודה, זבולון ונפתלי, או פרק ס', שאמנם אינו מזכיר "ישראל" אלא מזכיר "עמך", ומונה ארבעה אחרים – גלעד ומנשה, אפרים ויהודה).

החלוקה המשנית של יוסף לאפרים ומנשה שימשה כבסיס לשיטה שנשמעה רבות בחקר ישראל הקדום, בדבר ברית אמפיקטיונית של שבטי ישראל. מונח זה לקוח מההיסטוריה היוונית, והוא מציין ברית שבטים – שנים עשר בדרך כלל – מסביב למקדש. זו ברית שעיקרה פולחנית, והמספר שנים עשר נתפס בו כבעל ערך מקודש. עוררים רבים קמו על תיאוריה זו, ועיקרם סביב הנחת המקדש שבבסיס הברית, שאין לו עדות בכל תקופת השופטים ואף אחריה.

אולם האמת היא, כפי שנאמר כאן, שאף המניה הזו, של שנים עשר שבטים, איננה מקודשת, ולעתים קרובות הופחתה או הוגדלה. אפרים ומנשה אינם קבועים, יששכר אינו קבוע, לוי ושמעון אינם קבועים, שבטי עבר הירדן קובעים ברכה לעצמם. התודעה השבטית נזילה למדי. אף בימי השעבוד במצרים יש כנראה משפחות ישראליות שנשארו בארץ ואינן שותפות אף לתודעת השעבוד (דהי"א ז). אין לה מוקד טריטוריאלי מקודש אחד משותף לכולם אלא בתקופה קצרה של הממלכה המאוחדת. למעשה כבר תקופת ההתנחלות חוזה במזבח גדול של שבטי עבר הירדן המזרחי, שנותר על מקומו למרות משלחת המלחמה של שבטי ישראל המערביים בראשות פנחס. מלחמות אזרחים פורצות לפעמים בין השבטים השונים, כשם שהן פורצות בינם לשבטים אחים אחרים – מואב ועמון.

למעשה, אף ברכותיו של יעקב, שלכאורה מכירות בכולם כיורשיו, אינן מספיקות לקבוע תודעה משותפת וייעוד משותף. אברהם לא ברך את בניו כלל, ויצחק ברך את שניהם, והדבר לא מנע את ההכרה באחד ואת דחיית האחר. פחדם של בני יעקב מיוסף אחרי מותו משקף את התפוגגות הברית הזו, את הפחד מהדחייה והעדפת האחד, שוב, על פני כולם (מה שאולי הוביל למכירה עצמה; כמין הכרה עמומה בכך שרק אחד מרבים ייבחר, כפי שנבחר רק יצחק מבניו הרבים של אברהם משלש נשיו. האחים מרכיבים קואליציה זמנית להדחת החזק, מתוך תקוה מסותרת של כל אחד מהם שבסופו של דבר הוא זה שישרוד – ממש "משחקי הרעב"). לא די בכך שהברכה עצמה איננה מבשרת דבר, אלא יותר מכך – היא איננה ברכה לכולם. שבט אחד ננזף, שנים מקוללים, שנים מתברכים, ולגבי השאר מסתפק יעקב באיפיונם בלבד. מה ברכה יש ב"בנימין זאב יטרף" או ב"יששכר חמור גרם"? איפה הובטח לשבט אחר, מלבד יוסף ויהודה, נזר והשתחוויה? אף "דן ידין עמו" מכוון לשבט דן בלבד, הוא הוא "עמו".

הברכות, איפוא, אינן מהוות עבור הבנים סיכום והסכמה, אלא נקודת זינוק למאבקים עתידיים; ולמעשה, מעולם, כל ימי המלוכה, לא נוצרה תודעה לאומית של ממש בקרב שבטי ישראל. שופטים אחדים ניסו לעיתים לשפוך את שלטונם על סביבתם הקרובה, ולא יותר; יהודה מעולם לא השתתף במשחק השבטים של תקופת השופטים, ואף לא היה לו שופט כלל אלא אסיפת זקנים חזקה ומתפקדת. מלכים על ישראל משושלות שונות באו והלכו – מלך מבנימין, שני מלכים מיהודה, שנים מאפרים, כמה מיששכר (!), ועוד כמה אולי אף מעבר הירדן המזרחי. נסיונו קצר הימים של יהודה לשלוט בעם כולו לא צלח, כידוע, והוא נסוג עם פילוג הממלכה חזרה לעמדתו משכבר – שבט לבדד ישכון, עם שלטון משלו, שאינו משתתף במשחק ההפיכות הישראלי. זאת הפעם הוא סיפח אליו את שבט בנימין, שכמעט והוכחד ולפיכך היה חסר כוח פוליטי, ושמעון שלמעשה כבר נעלם מהמניינים השונים עוד קודם. זהותו השבטית של לוי היתה בעייתית תמיד. אפשר שתרם לכך העדר נחלה, ומכל מקום בשופטים י"ז אנו עדים לנער לוי שמציג את עצמו כבן יהודה; זהו שבט שנחלק למשפחות כבר בספר במדבר, ומהם נבחרה תת משפחה אחת לכהונה, מה שמגביר את הפיצול הפנימי בשבט ומחליש עוד יותר את זהותו וכוחו (גם כיום מחפשים הגבאים בנרות לוי לעליה לתורה, בעוד שכהנים יש בשפע).

ברור הדבר שאי אפשר לדבר במצב כזה על לאום. ובכלל, התודעה הלאומית הוא מושג מודרני למדי. כמעט בשום תקופה לא יכלה התודעה המעורפלת הזו, שמתבטאת בזכרון ההיסטורי המשותף על האב הקדמון והזקן שמת במצרים, ואחר כך בברית סיני, ליצור עם במובן המודרני של המושג. הנהגה כריזמטית וחזקה יכלה לעתים רחוקות להביא את הבליל הזה לפעולה משותפת, והיא כיבוש הארץ; אולם פעולה זו כמעט והתפרקה כבר בראשיתה (עם התנחלות שבטי עבר הירדן), ומכל מקום לא החזיקה מעמד אחרי עידן יהושע, לא יצרה התנחלות בארץ, לא יצרה גיבוש ולא שיתוף פעולה, אפילו לא צבאי.

עם זאת, ולמרות הכל, מושג "ישראל" הוא מושג עיקש, המופיע לאורך המקרא כולו, ומבטא בכל זאת תודעת אחדות ברורה, למרות כל הנאמר לעיל. ובכן, קערתנו הפוכה על פיה.

למדנו מכאן, שעם הוא מושג מצטבר, המורכב מרכיבים שונים הנוצרים בשלבים. יש בו מרכיב היסטורי – אב משותף. יש לו זכרונות היסטוריים: מאבקים שבטיים, חלקם מרים; מלחמות משותפות חלקיות או כלליות; חווית שעבוד ומסע במדבר (גם אלה אולי זכרונות חלקיים); טריטוריה; וכמובן, תורה. אף הגדרה פה איננה שלמה, אף אחת איננה מקיפה את כולם. אפילו המחוייבות לתורה איננה משותפת, ואין למחוייבות זו עדות של ממש במשך ימי המלוכה ולפניה, אלא להיפך – במות, עבודה זרה, אי חגיגת הפסח במשך רוב ימי המלוכה כעדות ספרי מלכים ודברי הימים. אבל מושג התורה, אי הנחת מאי קיומה, נאומו של אביה על הר צמרים (דהי"ב י"ג) ונסיונות ירבעם ליצור מרכז פולחן אלטרנטיבי בבית אל עם כוהנים, מעידים כולם על מושג של תורה ועל זכרון משותף שכולם חלקו, עם כל השוני.

מסתבר מכאן, שמקבץ התודעות החלקיות האלה בכל זאת כוחו רב לו ליצור עם ותודעה לאומית. אפילו זכרון עימותים פנימיים תורם את חלקו, ואיננו גורם להיפרדות סופית, אם קיימים המרכיבים האחרים. משקלו של כל רכיב משתנה במהלך הדורות, אולם המרק הזה הוא הוא שיצר בסופו של דבר עם, שהוא אולי הדבר היציב ביותר בהיסטוריה העולמית כולה.

*

אל תפחדו מפירוד. לא השד העדתי, לא הפוליטי, לא הכלכלי. הויכוח יכול להיות מר, ולעתים הרסני, אבל המרק הזה הפך עם הדורות להיות סמיך יותר ויותר, והצליח להתגבר אף על הבדלי שפות, מנהגים וטריטוריות הרחוקות זו מזו מרחק של חצי פלנטה. אנחנו כאן כדי להישאר.

ויחי: חלום מצרי

הדעת נותנת, כי יעקב לא חשב להישאר במצרים לאורך ימים. הלא כל ירידתו לא באה אלא מפני הרעב, ונוסף על זה רצונו לראות את בנו בטרם ימות. נתונים שונים במקרא אף מרמזים על כך שלא כל זרע יעקב חי במצרים אחרי ימיו: בספר דברי הימים א, בפרק ז', נזכרים יישובים שבונים בניו הישירים של אפרים בארץ, ובהם בית חורון תחתון ובית חורון עליון. מבני מנשה רבים הם בעלי השמות הזהים לשמות חבלי ארץ בארץ ישראל, וכבר העיר תלמיד הרס"ג בפירוש לספר דברי הימים, כי כל כיבושי מכיר ויאיר ונובח שייכים עוד לימי ישיבת בני ישראל במצרים. דברים דומים כתב אף ר' יהודה החסיד בפירושו לתורה, שלבני ישראל היו נחלות בכנען בהיותם במצרים, והיו הולכים וחוזרים לארץ לצורך נכסיהם שם.

יש לומר, לפיכך, כי ירידת יעקב ובניו למצרים לא היתה ירידה של הגירה, אלא של מחפשי פרנסה, שדעתם לחזור. מהגרי עבודה, כפי שהם נקראים בימינו, נוטים לחיות את חייהם במבודד, אינם מתערים בחברה הסובבת, ותודעתם קשורה למקום מוצאם. דורות רבים מאוחר יותר, כשיגלו גולי יהויכין לבבל, ייאלץ ירמיהו הנביא לכתוב להם מכתב, ולהפציר בהם "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים", מכיון שהגולים, כדרכם של מהגרים שלא מרצון, שקעו בבידודם ובייאושם וסירבו לנהל חיים נורמליים, מתוך תקווה שהנה הנה הם עומדים לחזור. אמנם בני יעקב, שירדו משפחה שלמה ומלוכדת, נמצאים במצב שונה, אולם בכל זאת מגלה ברכת יעקב, כי ראשו ורובו עדיין בארץ ישראל. כמה מברכותיו מרמזות לנחלות בניו בארץ, שאף כי לכאורה יינחלו רק בעוד מאות שנים בימי יהושע, כבר בימיו שלו מזוהה יהודה עם נחלות הכרמים, זבולון עם חוף הים, ואף נחלות יששכר ואשר נרמזות בכתוב. הדעת נותנת שבניו כבר ישבו במקומות משלהם עוד לפני רדתם למצרים, שכן הם עצמם כבר היו בעלי משפחות גדולות ומקנה ורכוש רב. לפחות לגבי יהודה, התורה אומרת זאת במפורש, ומספרת על ישיבתו בשפלה ועל נישואיו עם נשים כנעניות, וכמוהו לשמעון אשה כנענית וכנראה גם לאחים אחרים. מכאן שלא רק ברכות לעתיד יש כאן, אלא גם שיקוף המצב הקיים, ויעקב עדיין רואה את עצמו כתושב מקומו הקודם. לקראת סוף ימיו הוא מרבה להעלות זכרונות מכנען, על קבורת רחל ועל מקום קבורתו שלו ועל כיבושה של שכם; כדרכה של נוסטלגיה, הכיבוש זוכה פה ללגיטימציה, אף שבזמנו יעקב הביע התנגדות חריפה לצעד זה.

מפני מה, אם כן, לא שבה משפחת יעקב לכנען עם תום שנות הרעב? נראה שהשיבה נמנעה מהם, כנראה בצו מלכותי. מאז ומעולם נהגו מלכי מצרים לראות במהגרים לארצם קלף משחק וכלי בר שימוש עתידי. כך ינהגו מלכי מצרים בהדד הבורח מפני דוד ובירבעם הבורח מפני שלמה, וכך נהג פרעה של פרשתנו באחי יוסף. מפני כך הוטב בעיניו בואם למצרים, ומפני כך דאג לשלבם במנהלו. ומשהפכו לנתיניו, שוב אינם חופשיים לצאת ולבוא כרצונם. יוסף נזקק לשבועתו של יעקב כדי לצאת ולקבור את אביו, ולגבי עצמו כבר אינו יכול לנקוט בצעד זה.

מצד שני, מצרים היוותה עבור בני יעקב מלכודת דבש. נחלתם ופרנסתם היתה מובטחת, מעמדם איתן, ואף מהלכים בחצר המלוכה היו להם. יוסף עצמו כבר סיגל לעצמו מזמן גינונים והליכות מצריים לחלוטין. הלווית אביו מאורגנת על ידיו לפי כל כללי התרבות המצרית: חניטתו, ימי אבלו ואף מסע הלוויה, למעט הקבורה עצמה. גם מותו שלו מאורגן במצרית. גופו נחנט, ושלא כאביו הוא מושם בארון. זהו המקום היחיד במקרא שארון נזכר במשמעות של ארון קבורה. מלבד מקום זה רק בכתובות קבורה פיניקיות יש למילה ארון משמעות זהה, וגם שם מדובר בהשפעה מצרית ברורה, שכן הארון הוא הוא כלי הקבורה המצרי בה"א הידיעה. אפילו גילו בעת מותו, מאה ועשר שנים, הוא הגיל האידיאלי לשני חיי אדם במצרים, ואת זאת היה המצרי מאחל לעצמו, שיזכה למות בן מאה ועשר שנים.

וכך מסתיים לו ספר בראשית, במצרית, כשהארץ המובטחת הולכת ומטשטשת ונמוגה לחלום רחוק. היקיצה שתבוא עוד מספר דורות מהחלום המצרי תהיה יקיצה כואבת, ולא כולם יסכימו להקיץ ממנו. ולמעשה זה יהיה מודל הגאולה מכאן והלאה – חלום מול חלום, יקיצה מול יקיצה, ו"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".