תולדות: הורים וילדים במקרא

בימינו מוטל עיקר נטל החינוך על כתפי מערכת החינוך הממשלתית. אמנם ברור לכל כי החינוך מתחיל בבית, אך בעיני החוק אין זו חובה, ואי אפשר לתבוע דבר מההורים אם לא מילאו את חובתם. ההלכה כמובן רואה את הדברים אחרת, ומטילה על האב את מצוות לימוד התורה לבן, בצד חובת לימוד המקצוע ואף מיומנויות חיים בסיסיות:

    

 אי זו היא מצות האב על הבן: למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה; ויש אומרים אף להשיטו בנהר. ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות (תוספתא מסכת קידושין פרק א הלכה יא)

 העברת התפקיד לידי מוסדות ציבור אירעה בתקופות מאוחרות יותר, בהדרגה, כתוצאה ממשברים חברתיים שוניים:

 

 אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה  מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה,  מאי דרוש?  ולמדתם אותם - ולמדתם אֵתֶם. התקינו שיהו מושיבין מלמדי  תינוקות בירושלים, מאי דרוש?  כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב -  היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד  שבא  יהושע   בן   גמלא  ותיקן,  שיהו   מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל  עיר ועיר,  ומכניסין   אותן כבן שש כבן שבע.   (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א)

אולם למעשה נותרה התפיסה הבסיסית כי החינוך הוא חובת ההורים, ואין מערכת חינוך אלא שליח של הבית.

את התפיסה כי ההורים הם האחראים על חינוך בניהם נוכל לראות, לבד מהפסוק שצוטט לעיל ממס' בבא בתרא "ולמדתם אותם", בכל העולה מההוראות השונות ומהתיאורים בספר משלי. בכל הספר כולו פונה האב אל בנו, מעודדו לבוא ללמוד, ומדבר רבות בשבח הלימוד בכלל. קשה לומר על פי זה האם יש מפה ראיה, כפי שרצו מספר חוקרים לומר, לקיומה של מערכת חינוך של ממש בתקופת המקרא, אולם בודאי שהנטייה קיימת. מהעולם העתיק אנו יודעים שבצד המקדשים התקיימו מוסדות הכשרה למיניהם, שהיו מן הסתם מיועדים לבני המעמדות הגבוהים, שהתכשרו לחיי פקידות וממשל. ספרי חכמה מצריים רבים מעידים על כך ומכוונים לכך. אולם מיוחד הוא ספר משלי, המייעד את חכמתו לא לפקיד ולמושל, אלא לכולם, ועם זאת שואב רבים מביטוייו מעולם הכשרת החניכים המקובל במזרח. 

בספר משלי יש לא רק אמירות על החכמה והלימוד, אלא גם התמודדויות ספציפיות, עם בעיות המעסיקות מחנכי נוער מאז ומעולם: עצלות, חברה רעה, שעמום, הוללות ושכרות בעקבותיה, עסקי נשים, חוצפה וכן הלאה. בכל הנושאים האלה עוסק ספר משלי בהרחבה.

בין הורים לילדיהם: משפחת האבות

מעבר לאמירות המוצהרות, המקרא מלא בסיפורים על ילדים והוריהם, וחלק גדול מהסיפורים מרוכז כמובן בספר בראשית, ספר המשפחה (אחריו הספרים עוברים לדבר על העם).

על יחסי אברהם ובניו איננו שומעים הרבה. אנו יודעים ששרה לא אוהבת את ישמעאל ומגרשת אותו, וביצוע הגירוש מוטל על אברהם, למרות שהדבר רע בעיניו. עד כמה שנראה הדבר מוזר, לא נוצרת כתוצאה מזה איבת עולם. אין אנו מוצאים, לאורך כל המקרא, את בני יצחק ובני ישמעאל רבים ומתעמתים ביניהם. להיפך, דומה כי חכמת בני הקדם, שעיקרם מבני ישמעאל באו, זוכה ליוקרה גדולה בתנ"ך ונכנסת אל תוך ספרי החכמה הגדולים, דרך דברי מלכי משא במשלי, ויוצאי ארצות הקדם באיוב. אפשר שהדבר נובע מכך שמלכתחילה לא היו שני הבנים שווים במעמדם, וסוף סוף ישמעאל גלה יחד עם אמו, ולא גורש לבדו אל העולם. אברהם משכים בבוקר לגירוש ישמעאל כשם שהשכים בבוקר לעקידת יצחק, ושני הדברים כבדים עליו. כל אחד מהבנים היה בתורו תקוותו היחידה של אברהם להמשך, ומשניהם נגזר עליו להפרד. ישמעאל אולי לא חש דחיה מצד הוריו: לא אביו, שנאנס להגלותו, ולא אמו, שגלתה עמו.

לעומת זאת, יחסי יצחק ובניו הם אולי הטעונים ביותר בספר. פה מתגלע הבדל בין שני ההורים, כשכל אחד מעדיף ילד אחר, וההעדפות השונות האלה מובילות לפירוק המשפחה למעשה: הבן הצעיר, הבכור על פי דין, נוטש את הבית לשנים רבות, מנוכר לאביו שלא הכיר בערכו, ומרוחק מאמו שנותרה מאחור. ואחיו, הבכור המודח, שאמו מעדיפה את אחיו הרמאי ואביו איכזב אותו בחולשתו, מתנחם להורגו. מעשה המרמה, כפי שמגדיר אותו יצחק עצמו, ירבוץ כענן על מצפונו של יעקב, ויהיה הדבר העיקרי שממנו יחשוש בשובו לארץ, וגם על עשיו יכביד המעשה, ועד לרגע המפגש לא נדע אנחנו, וגם לא הוא, כיצד יגיב.

מה קרה בין יצחק לרבקה, מה גרם להם לראות את משפחתם שלהם בעין כה שונה? הרש"ר הירש הציע כאן ראיה חינוכית מקורית, שתלמד לקח לדורות של הורים  (פסוקים כ"ז-כ"ז):

  

בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על ידי כך הגדילו תורה והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי (ב"ר סג יד).

...חנוך לנער על פי דרכו – חנכהו למטרה הגדולה האחת, אבל על פי דרכו המיוחדת לו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ לב גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום בו ישליך מאחוריו את הספרים הישנים, ויחד איתם גם תעודת חיים גדולה שהכיר אותה רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

הרב הירש רואה בחינוך יעקב ועשו שתי בעיות מרכזיות: האחת, שצוטטה כאן, האחידות (הפירוש לפס' כ"ז). אין ספק כי לא לכולם מתאים אותו החינוך, וכפיית דרך אחת על שני אנשים שונים תביא לתוצאות הפוכות מהמקוות. ברור למדי שהרב הירש דיבר פה גם אל אנשי מקומו ותקופתו, ותביעתו החינוכית היא מהם, בראש ובראשונה.

הבעיה השניה, היא גישתם של ההורים אל בניהם (הפירוש לפס' כ"ח). שתי טעויות, לדעתו של הרב הירש, עשו יצחק ורבקה: האחת, עצם מחלוקתם. נראה שהבעיה איננה כל כך בעצם הראיה השונה, אלא בכך שכל אחד פעל בדרכו שלו, ללא עדכון וללא שיתוף האחר, כלומר הבעייה היתה בתקשורת ביניהם. אפשר שפער המוצא וכן פער הגילים היו בגורמי המצב הזה, ומכל מקום זהו מצב לא בריא. הטעות השניה היתה הפעולה החינוכית על סמך תחושה הורית שטחית, הנובעת מהבדלי אישיות, ללא השקעה של מחשבה וללא ניתוח המצב. בעיית הדורות שבין עשו ליעקב נבעה, לדעתו של הרב הירש, מכֶּשֶל חינוכי של יצחק ורבקה!

פלינק, ברכת יצחק, הולנד, המאה ה17

שנים אחר כך יחזור יעקב על טעות דומה, יעדיף בן אחד בגלוי, ויגרום להרס המשפחה. יש לו צידוק: הבן הזה הוא יתום, ובאין אם על אביו לתפקד גם כאם אוהבת. אבל לאחר מכירת יוסף מתפרקת המסגרת, יוסף איננו, יהודה נפרד מאחיו (אם כי שומר על קשר), יעקב שוקע באבלו, ודומה שהבית מפסיק לתפקד. ויכוח ראובן ואחיו במצרים מביע היטב את הדבר:

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.  אִם-כֵּנִים אַתֶּם - אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.  וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.  וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ ... 

 למרות השנים הרבות שחלפו מאז, המשפחה עודנה תקועה בטראומה ההיא, שלכאורה אין איש מהם מעלה על דעתו את קשרה הישיר לאירועים שבפניהם הם ניצבים עכשיו. ראובן לא ראה במכירת יוסף סיבה של ממש, אולם הדבר מנקר בו, ואירוע עכשווי מצית בו מחדש את העלבון ההוא, שבו לא שמעו בקולו ורימו אותו, שבו למעשה ניטלה ממנו השליטה, המקום שבו התפרקה למעשה המשפחה. במצרים שוב מנסה המשפחה לפעול כגוף אחד, אולי בפעם הראשונה מאז אותו אסון, והדבר אינו עולה בידם, אלא להיפך - מוביל לפירוק נוסף, בלקיחת שמעון ובנימין. לכן הזכרונות הרלוונטיים הם עדיין אותו אירוע ישן, שרובץ כצל לא פתור בין האחים, עשרים שנה מאוחר יותר. דומה ששום דבר לא התקדם ביניהם כל הזמן הזה. כשמנסים האחים לפייס את יוסף, ולעורר את רחמיו על אביהם הזקן, ובעצם עליהם, אין להם סיפור אחר לספר, אלא אותו המעשה הישן מלפני דור, כאילו לא קרה אחריו דבר בעולמם.

בנים סוררים

בנים שהכזיבו רבים הם במקרא. נוכל ללכת ולמנות כרוכלים: אבימלך בן גדעון; בני עלי; בני שמואל; בני דוד – אמנון, אבשלום, אדוניה; רבים מבני המלכים הצדיקים רשעים היו – בני חזקיהו, בני יאשיהו ועוד אחרים; ואף מבני המייסדים, משה ואהרן, טעם של החמצה עולה מהם. נדב ואביהוא מתים בהקריבם אש זרה, ונכדו של משה עומד ועובד לפסל מיכה.

התופעה מוכרת וידועה לאורך הדורות, ולעתים אף המקרא עצמו מסביר מה אירע. אצל עלי כותב המקרא במפורש (שמואל א ג י"ג) "אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כיהה בם". למרות שבפרק שלפני כן מסופר על תוכחתו לבניו, אין הנבואה מקבלת את הדבר, שהוא מעט מדי ומאוחר מדי. על דוד אין אמירה שיפוטית מסוג זה, אולם כל התנהלותו של מרד אבשלום מעידה על כך שדוד לא ידע להציב גבולות לבנו הסורר. דומה שכל התקשורת בין דוד לבניו היתה לקויה, ומה שנדמה לו כאהבה לבניו לא היתה אלא קלקול ונזק לטווח ארוך. שלשה מהם גדלו פרא, עושים ככל העולה על רוחם, ועד אונס אחות ורצח אח הגיעו.

לעומתו, שאול ובניו הם מודל הפוך. שאול יודע היטב לכעוס על בניו ואף להטיל חנית בחמתו, לשחק בגורל בנותיו ולהעבירן מבעל לבעל; אבל עם כל אלה, התקשורת ביניהם גלויה. מיכל בסוף ימיה תחזור ותזכיר ואולי אף תינחם על שנטשה את בית האב השמרן לטובת הצעיר הכריזמטי הכוכב העולה. ואת חייו יסיים שאול, על חרבו, כששלושת בניו לצידו, נופלים עימו.

*  *

נושא החינוך הוא מהנושאים המרכזיים במקרא, ומערכות יחסים שבין ילדים והוריהם עומדות במרכזם של סיפורים רבים. הדימוי של אב ובנים שב ועולה בנבואות רבות, כמשל ליחסי ה' ועמו, על תהפוכותיהם, מעלותיהם ומורדותיהם. מכיון שזו החוויה הבסיסית של כל אדם, שממנה הוא בא ואליה הוא הולך כל ימיו, אנו שבים ועוסקים במערכת הזו בהתהוותה, במקומה היסטורי בתולדות העם והעולם, בלקחים שנלמד ממנה הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי, וביישומה בחיי היום יום שלנו כהורים. למעשה, חמישית משבתות השנה מחייבת אותנו המסורת היהודית, דרך קריאת ספר בראשית בשבתות,  לחזור ולעסוק בסיפורי משפחות, בני זוג, הורים וילדים, אחים וסכסוכים, כדי שנלמד ונבין כיצד בנויים, וכיצד צריכים להיות בנויים חיינו, הפרטיים והלאומיים גם יחד.

ויחי: מה ידע יעקב, או: על רגש האשמה ההורי

מה ידע יעקב, ומה חשב?

עשרים שנה של שכול-נעדרים, ובסופם הפתעה שכמעט הפיגה את לבו מפעום. אבל האם אז נודע לו מה באמת קרה?

האם שאל? האם גילו לו? האם יוסף פלט משהו? האם אכן דיבר עם בניו?

הבנים באים אל יוסף אחרי מותו ומוסרים בשם אביהם: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ; וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ". האם אכן ציווה? האם בכלל ידע?

ואם ידע – מדוע איננו שומעים אותו אומר דבר לאחים מעבר לבקשת הגנה? נזיפה, גערה, צל ויכוח, לפחות כמו בשכם?

ולמה באמת התכוון יעקב בברכותיו – "כלי חמס מכרותיהם, ברצונם עקרו שור", או "מטרף בני עלית"? האם רמז למה שידע?

ואולי ידע ולא היה בו כח לחזור ולהציף, להתמודד מחדש, עם מה שעשו לאחיהם, לו, בניו, עצמו ובשרו? כשם שלא התמודד עם שמעון ולוי בזמן אמת אחרי מעשה שכם, כשם שלא אמר דבר לראובן אחרי מעשה בלהה? כשם שאיננו שומעים אותו מגיב, ואולי לא יודע, על מעשה יהודה ותמר כלתו? האם זכר אותה הפעם שרימה את אביו שרט את נשמתו כה עמוק, עד כי איננו מסוגל להישיר מבט בפני בניו שלו כשהם עצמם חותרים ומתככים ומרמים, ואפילו לא כשזה מגיע לשפיכות דמים ולמכירת אח לעבדות, ולא רק לגניבת ברכה, שבסופו של דבר אינה אלא מילים בלבד שהגיעו לו בדין?

 האם חוסר תגובתו של יעקב היא בריחה מאחריות, או אולי להיפך, חוש אחריות כבד מדי, עד כדי שיתוק?

הכתוב שותק. שותק, ומותיר אותנו באותה עמדת תהיה, חוסר ידיעה, בלבול, שמביאה אותנו לאותה עמדה נפשית של חוסר בטחון – מה היינו עושים במקומו? אילו היה הכתוב מספר מה עשה יעקב, היינו בבלי דעת מושפעים מזה ופוסקים – "כך היינו עושים" או "כך אין לעשות". עכשיו, שאין מודל לעינינו, אנו חופשיים לנפשנו, והנה אין נפשנו עמנו. רבים מאתנו עוד זוכרים בני דור קודם שסירבו להעלות ולחשוב על מה שהיה אז, לא רק בגלל שהזכרונות קשים, אלא גם מפני שאצל חלקם לפחות כירסמה בסתר ליבם האשמה עצמית, ולא היו בידם כלים להתמודד עמה.

וראה זה פלא שבנפש האדם: העושה עצמו – האחים, שמעון, לוי – אין להם בעיה להעלות את זכר המעשים ההם, ואולי אף לשוב ולהצדיק את עצמם, או אולי לשקר שוב כדי לחפות על השקר ההוא. ודווקא מי שאין בו אשמה ישירה אינו יכול להתמודד עם תוצאות חייו. ההאשמה הלא-ישירה קשה מהישירה. איפה טעיתי? מה אמרתי שיכול היה להתפרש לא נכון? מדוע בחרו ילדי בדרך הזו? מה בחיי הוביל אותם לשם?

וכך ימשיכו הורים לענות את עצמם כל ימיהם בגלל בחירותיהם של ילדיהם. אסכולות שלמות של פסיכולוגים יכולות לעמוד ולזעוק – הסר אשמה מלבך, האחריות של ילדיך היא שלהם, אלה חייהם, לא כל דבר שהם עושים הוא בגללך; אבל פרשת "ויחי" תעמוד מולם, ותשתוק.

ואולי לכן פוסקת ההלכה "תלמיד שגלה מגלים רבו עמו". לא מפני שהוא אשם בצורה ישירה, אלא כדי שיחוש שיש למעשהו – היה או לא היה – כפרה. כדי שנפשו תשקוט. כדי שיוכל להמשיך ולהיות רב. 

וישב: בעלי החלומות

הפסוק המפורסם בזכריה פרק י', כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן, מוּצא לעתים קרובות מהקשרו. משמעו הפשוט מדבר בסוגי חוזי עתידות, ובהם ה"חלום", שאיננו מה שאנו קוראים היום חלום, דהיינו חזיון הלילה של האדם הישן, אלא מין חוזה עתידות דרך חלומותיו. אלו הם ה"חלומות" שבהם שואל שאול ערב הקרב בגלבוע ולא נענה. החלומות האלה, כלומר החולמים המקצועיים האלה, שוא ידברו לפי זכריה. אולם השימוש הנפוץ בפסוק זה מביע דעה ספקנית, שלא לומר מזלזלת, בכוחו הנבואי של החלום עצמו, וכבר נדונו הדברים באריכות במסכת ברכות.

דוקא על רקע זה אי אפשר להתעלם ממקומם המרכזי של החלומות בסיפור יוסף, ולמעשה עוד קודם לכן בסיפור תולדות אביו יעקב. אולם עיון בחלומות השונים המופיעים בכל המקרא, מעלה כי יש חלום ויש חלום. חלומותיו של יעקב הם חלומות סמליים, המשקפים לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. לעומתם, חלומות פרעה, שרי המשקים והאופים, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.

מלכים או שרים אלה הם תמיד נכריים. מצרים העתיקה נודעה בחרטומיה ופותרי חלומותיה, ומלכי מצרים, הפרעונים, עשו באלה שימוש רב. סיפורים לא מעטים השתמרו לנו בארכיונים המצריים, ובהם חלומות ופתרונותיהם, וגם ספרי פתרונות לסוגי חלומות שונים. לעתיד לבוא נמצא אף בספרות חז"ל חיבורים דומים לאלה, כמו בפרק האחרון של מסכת ברכות. לא רק המלכים חלמו ופתרו, אולם לחלומות המלכים נודעה כמובן חשיבות מיוחדת, מכיון שהם מגלים מה יקרה לממלכה כולה, ולפיכך הפותר הוא בעל משרה ממלכתית.

יוסף הוא חריג בתמונה זו. שלא כאבותיו, חלומו איננו סמלי ובעל משמעות אמונית, אלא חלום עתיד חידתי, הזקוק לפתרון. כביכול, חלומותיו של יוסף הם עצמם כבר חריגה מהמסלול בו צעדו אבותיו, ומהווים פזילה לתחום הפוליטיקה והתרבות הזרה. וכבר איננו נזקקים באמת לפתרון החלום כדי להבחין לאן נפשו משתוקקת.

הימים, ככל הנראה, ימי שליטתה של מצרים בארץ כנען. במהלך המאה השש עשרה לפנה"ס יצא מלך מן השושלת השמונה עשרה, יעחמס הראשון, למסעות מלחמה צפונה, והוא וצאצאיו הביאו את כנען כולה תחת עול מצרים. ממצאים רבים בארץ ותעודות מצריות רבות מתעדות את שלטון מצרים בכנען, והמפורסמות שבהן תעודות אל עמארנה, המתעדות תכתובת עשירה בין מלכי כנען הוסאלים לאדוניהם מלך מצרים. אין המקרא מספר דבר על התפתחות פוליטית זו, כשם שאיננו מספר דבר על התפתחויות פוליטיות אחרות. אולם אם אכן זה הוא זמן סיפור פרשתנו, כי אז נבין מה עושות פה שיירות בדרך למצרים, מדוע מצרים היא היעד הטבעי למחפשי פרנסה, ואולי גם נבין את פחדו של יעקב מפני תוצאות מעשה שכם; פרשיות כאלה, של עימותי נודדים עם ערים וקריאה לעזרה אל פרעה, מתועדות מספר רב של פעמים בתעודות אל עמארנה. בהמשך ינצל יוסף את הפחד הזה עד תומו, כשיאסור דווקא את שמעון. האחים המפוחדים יהיו משוכנעים כי אכן דבר ההתנפלות על שכם הגיע לאזני השלטונות, וזה הוא הרקע האמיתי לעיכובם בידי השלטונות, ועתה היא שעת הנקם, ולא יעיזו לפצות פה; וכבר לא יהיה כלל צורך בראיית נסתרות כלשהי מצד המשנה למלך המסתורי.

ואם נכונים דברינו, כי אז גם חלומותיו של יוסף משתלבים היטב בתמונת הזמן. לא מדובר פה בסתם חלומות חידה עתידיים. מדובר פה בסממן תרבותי של השלטון המצרי על הארץ, ויוסף, בחלומותיו, פונה למעשה לכיוון מצרים. כבר בעצם חלומותיו, עוד בטרם ייפתרו, מגלה יוסף כי הוא רואה את עצמו מטפס במעלות סולם הפקידות והמנהיגות המצרית, שהיא היא שליטת הארץ שסביבו. משפחת האבות איננה מנותקת מהנעשה סביבה, ויוסף, נער רגיש ושאפתן, נושא את עיניו למעלה.

כבר קודם למדנו שמשפחת יעקב הלכה והשתלבה במרחב, ולפחות חלק מבניה (יהודה ושמעון) אף נשאו להם נשים כנעניות. לפי דרכנו נוכחנו לדעת שגם בפוליטיקה המקומית היו לה יד ורגל. מכירת יוסף, מזוית ראיה זו, היא נקודת שיא ביחסי המשפחה עם הארץ – סחר עבדים עם שיירות עוברות, פריצת מסגרת הנאמנות השבטית לטובת רווח כלכלי, וסחר עם מצרים עצמה. ובצורה פרדוקסלית, נקודת השיא הזו היא היא הנקודה שניתקה בסופו של דבר את יעקב ובניו מכנען וחברתה וקורותיה, והפכה אותו לגר ולזר בארץ האם של הפוליטיקה המקומית; בפרובינציה היה השבט יכול לעלות לגדולה כדרך כל הארץ, אבל במטרופולין לעולם יישאר האיש החדש מהפרובינציה נטע זר. בכך אולי הצילה המכירה את משפחתו – ואותנו – מהתערות מוחלטת בארץ ויושביה.