יום רביעי, 14 במרץ 2012

משפט זיוף העתיקות


היום התבשרנו על סיום משפט זיוף העתיקות, שבו עמדו עודד גולן ורוברט דויטש לדין באשמת זיוף עתיקות וניסיון למכירתן בהון עתק. לכבוד זיכוים של הנאשמים מחמת הספק, אני מצרף שתים מחוות דעת שניתנו על ידי בקשר למשפט זה, לפני חמש שנים ויותר, ושעליהן גם העדתי מעל הדוכן כעד מומחה.

חוות הדעת מתייחסות הן לכתובת יהואש מלך יהודה, שבה מספר הכותב על שיפוץ הבית בלשונות דומות מאד למסופר במקרא על האירוע, והן לקבוצת טביעות חותם (בולות) שנתפסה בביתו של גולן. תוך כדי העדות והחקירה הנגדית בבית המשפט (הובאתי לשם מטעם התביעה) אמרתי לשופט, שמסקנותי מבדיקותי הן שאני לא הייתי מפרסם את הכתובות האלה, מכיון שאינן אמינות; אבל אינני יודע אם ודאות מחקרית זו מספיקה כדי להוכיח אשמה בבית משפט. השופט הניד בראשו ואמר "אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד?"...

יצאתי מהישיבה ההיא בתחושה שבאמת מדובר פה בסוגים שונים של וודאות. עולם המשפט עומד על הבחנות שונות בין ספקות: יש ספק סביר ויש ספק רחוק. אולם פה מדובר על סוגי ודאויות; יש ודאות מחקרית, שמספיקה לקבוע אמינות או אי אמינות, וגם היא משתנה על פי ענף הידע שבו אתה עוסק. לא הרי הוכחה במדעי הטבע כהרי הוכחה במדעים ההיסטוריים. ולעומת אלה יש ודאות של בית משפט, שכנראה עומדת על מישור אחר לגמרי. נראה היה כאילו יש פה, במידה מסויימת, דו שיח של חרשים. מה תועיל ודאותו של חוקר עתיקות לשופט הבא לקבוע אשמה? ובמה רלוונטית לחוקר דעתו של השופט?

בסופו של דבר, מסיבות פרוצדוראליות, נפלה בחלקו של השופט המחוזי, שישב לבדו במשפט, המשימה לקבוע כלים להוכחות בתחום שמעולם לא נידון עד כה בבית משפט, ואי אפשר להגדיר לגביו בחוק דבר, לא מבחינת סדר הדין ולא מבחינת הערכת חומר הראיות. לא רק שאי אפשר, אלא אסור לעשות כן, מכיון שמול הקביעות האלה יעמוד תמיד החופש האקדמי.

וכך, ממשפט – מרתק כשלעצמו – על זיוף עתיקות, התגלגלנו לדיון אחר לגמרי, על האמת, הודאות ומה שביניהן; ועל יכולתו של משפט לדעת את האמת; ולמעשה, על הגדרת מטרותיו של החוק והמשפט – האם באמת הם באים לברר את המציאות עצמה, או רק לקבוע כלים להתאמתה למערכת היגדים מסויימת שהתקבלה כחוק?

וכך התהפכה הקערה. בעוד שעל פי פסק הדין דומה שהחוקר עוסק בודאויות שאינן מספקות, בזמן שהשופט מחפש את האמת, הנה נראה עתה כי למעשה המצב הפוך: החוקר מחפש את האמת, ואותה קל יחסית להכיר; אבל השופט אינו אלא עוסק במשחק התאמות. האם ראיה מסוג זה או אחר מתאימה להגדרות החוק או איננה עונה על דרישותיו – לא מפני שלא ניתן להכיר את האמת, אלא מפני שיש כללים למשחק הזה. ובמקרה הספציפי הזה מדובר בשלב חדש למשחק, שטרם הוגדרו בו כללים.

יש כמה השלכות מעניינות לעימות שנוצר פה, וחלקן נוגעות למשל למושג המעצר המנהלי, שעלה לכותרות בעת האחרונה. כשהאמת ידועה אבל לא ניתן להוכיחה בבית משפט – האמת היא? האם מותר או צריך להתייחס אליה כאמת? ואיזה כלים יש בידי החברה להתמודד עם זה?

ואחרי הכל, מזיוף עתיקות איש לא מת. רק ההיסטוריה יוצאת ניזוקה.



הנה איפוא קטעים מחוות הדעת:

(על הבולות)

הרושם הכללי מהבולות השלמות הוא של אחידות רבה. על רובן גם אין כל סימני שריפה או הרס אחרים, וחלקן אף נראות טריות ומתפוררות למגע יד כטין מיובש. עם זאת יש לציין כי כל בולה לעצמה, אילו היתה מתגלגלת לשוק העתיקות, ייתכן שלא היתה מעוררת חשד. הימצאותן כך, בקבוצה כל כך גדולה ואחידה, מעוררת שאלות.

אוצר השמות, ככל שניתן לראות, אפייני לקורפוסים דומים משלהי המאה השביעית, ומקביל לשמות המופיעים בספרי המקרא המדברים על סוף ימי ממלכת יהודה: יהודי, נתניהו, משלם, ועוד ועוד.

בולטים השמות המקראיים המוכרים: חנמאל בן שלם (דודו של ירמיהו הנביא שמכר לו את שדהו שבענתות), המופיע מספר פעמים; פשחר בן אמר הנגִד, מענהו של ירמיהו הנביא (ירמיהו כ 1) אפשר שבמקרה זה הקריאה בבולה היא "הנגר" ולא "הנגד", כדי ליצור משמעות לנבואת ירמיה שם, "לא פשחור קרא ה' שמך כי אם מגור מסביב". אולי גם נתניה בן אלישמע, הקרוב לישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליה.

שמות מקראיים מפורסמים אחרים הם של ישעיהו בן אמציהו הלא הוא ישעיהו הנביא, המופיע פעמיים. הכתב זהה, למרות הפער האמור להיות בן כמאה וחמשים שנה ביניהם. מספר בולות משתייכות כביכול לשרים ידועים: אחיקם אשר על הבית, אולי אף גדליהו, נתניהו אשר על העיר ועוד.

כאמור, מספר עצום כזה של בולות בעלות צביון אחיד נראה מזויף. על זה נוסף כמובן גם הריכוז שלא ייאמן של דמויות מן המקרא. נתונים אלה, בצירוף לצביונן האחיד ומצב השתמרותן המעולה של קרוב לששים מן הבולות, אינו מותיר מקום לספק בדבר זיופו של לפחות חלק גדול מן הבולות. עם זאת, אפשר שחלק מתוכן אותנטי, במיוחד מתוך הקבוצות האחרונות, השבורות.





(על כתובת יהואש)

ארגון הכתובת:

ניכרת הצטופפות של האותיות והשורות בצד השמאלי התחתון של הכתובת. משמעות הדבר היא שהכותב לא תכנן היטב את השטח עליו יכתוב, והדבר התבהר לו לאחר שרוב הכתובת כבר נכתבה, ולפיכך החל לצופף מלים ואחר כך שורות; באופן טבעי הצטופפות זו מתגברת לקראת סופי שורות, ולפיכך נראית הכתובת כך.

לשם השוואה: הצטופפות מעין זו ניכרת היטב בכתובת דוגמת "מצד חשביהו", שם מתחילה התעודה בכתיבה מרווחת ולקראת חציה השני הכתב מצטופף והולך, במיוחד לכיוון שמאל. חוסר מיומנותו של הכותב ניכרת במקרה זה גם באותיותיו חלק מהן מעוצבות בצורה לא שוטפת, הכתיבה איטית, אותיות שבדרך כלל זנבותיהן נמשכים שמאלה עולות למעלה, דבר המקשה על השטף, וכד'; גם סגנונו מגומגם ואינו רהוט. תכונות אלה בולטות לעומת תעודות אחרות בנות אותו הזמן, דוגמת לכיש וערד, אשר על אף היותן לא פורמליות ניכר בהן שטף כתיבה וניסוח, שורותיהן ישרות ורווחיהן קבועים.


בכתובת יהואש אין סימני חוסר רהיטות, מכיוון שהכתב מטבעו איטי יותר בהיותו חקוק באבן. אולם כתובות מלכותיות מן המזרח הקדום אין בהן הצטופפות מעין זו השווה כתובות מעין מישע, כילמו, ואף כתובת השילוח, שאינה מלכותית ממש ובכל זאת היא רשמית ומוקפדת, ואין בה הצטופפות כזו.

הכתב:

במאה התשיעית רווחו בתחומי הלבנט שני סוגי כתב עיקריים, שנחלקו לפי אזורים גאוגרפיים, והפכו בעצם לכמין כתבים לאומיים. בצפון כתבו הפיניקים וכן הארמים בכתב אחד, כפי שניתן לראות אצל כילמו וכן בכתובת תל דן, בעוד שבדרום אנו מוצאים את כתובת מישע שמאפייניה שונים. מקובל לסווג את כתב  כתובת מישע ככתב עברי, למרות שלמעשה אין לנו מתקופה זו כתובות מתחומי ממלכות ישראל ויהודה, מפני שכל אותם סימני היכר המאפיינים ומבדילים את כתב מישע מתל דן, למשל, זוכים להמשך ולפיתוח בכתובות העבריות מובהקות של המאה שלאחריה. המאפיינים, שעל פיהם נוהגים להבדיל בין הכתבים, חלקם מתבססים על צורות ספציפיות של אותיות מסוימות וחלקן על תכונות כלליות יותר. מכיון ששני סוגי הכתב נבעו מכתב אחד , שרווח במאה העשירית (כתובות מלכי גבל, כתובת גזר), יש בהם המשכיות לכתב הזה, אולם כל איזור פיתח תכונות מסויימות וזנח אחרות. לדוגמה, אם לאות וי"ו יש שני וריאנטים הרי שבצפון המשיכו בעיקר וריאנט אחד, דמוי הספרה 4 הפוכה, בעוד שבדרום אמצו את הצורה שלראשה חצי עיגול. מלבד צורות ספציפיות אלה ניכרת נטיה כללית בכתב הדרומי להטות את האותיות אחורה, בכיוון השעון, בעוד שבצפון הנטיה היא הפוכה נגד כיוון השעון.

בכתובת שלפנינו ניכר עירוב צורות. רוב האותיות הן צפוניות במובהק, וכן כיוון הנטייה הכללי של הכתב; עם זאת, מספר אותיות, במיוחד המ"ם, הנו"ן והכ"ף, הן דרומיות יותר (אמנם גם לצורתן ניתן למצוא מקבילות בכתובות פיניקיות, דוגמת הכתובת מקיפרוס). קשה לקבל את הסברה של עדה ירדני, שמדובר פה בכתב מעבר. כתובת מישע, שכל תכונותיה יבואו בעתיד לידי ביטוי דוקא בכתובות יהודאיות, יש לה כבר כתב מגובש ואפייני, ולא סביר שכתובת יהואש, שעל כל פנים מאוחרת לכתובת מישע בכמה עשרות שנים, תיסוג אחורה. מלבד זאת, כתב מעבר ניתן לומר רק על צורות ספציפיות של אותיות, שבהן יכולה להיות כאילו התלבטות של הכותב באיזו צורה לבחור. אולם נטייה כללית של הכתב היא מעין תכונה משותפת, הנובעת מתפיסה כללית של הכתב, ופה אין מקום לעירוב צורות.

(מקרה מובהק של עירוב צורות ניכר בכתובות הר גריזים מן התקופה ההלניסטית. מספר כתובות שם מערבות צורות ארמיות עם צורות עבריות. אולם שם דומה כי הסיבה היא אידיאולוגית, והכותב, שהיה רגיל לכתב ארמי, שאף לשוות לכתובתו סממנים עבריים דוקא, מפני ייחוסו הכהני, ומפני חוסר מיומנותו יצא לו כתב מעורב. מובן שאין כל דמיון למקרה שלפנינו.)

קו השבר

מכיון שהכתובת נשברה, אין אפשרות לבדוק את האותיות שנכתבו על קו הסדק, אלא מתצלום, או מצירוף הכתובת מחדש. בצילום קשה להבחין, אולם דומה שבכתובת המצורפת מחדש ניכר שאותיות מסויימות נכתבו מתוך מודעות להפרעה כלשהי על קו הסדק. הדבר ניכר באות חי"ת במילה "ונחשת" - הקו השמאלי של החי"ת אינו ישר אלא מקבל זווית בדיוק על הסדק; אף באות ה"א ("באמנה") הקו הימני שלה שבור על הסדק, ובאות סמ"ך, האחרונה בשורה, ניכר עיבוי בקוית התחתונה שלה, העוברת בדיוק על הסדק. נראה כאילו הכתובת נכתבה אחרי שהיה כבר סדק.

סיכום:

מן הבחינה הפליאוגרפית נראה שהכתובת נכתבה בידי אדם שלא חי בתקופה הנדונה, אלא כתב את הכתובת על פי טבלאות שבידיו. במילים אחרות הכתובת אינה נראית אותנטית.

כל זאת, בצירוף לזרויות הלשוניות הקיימות בכתובת, הידועות כבר, כגון "ואעש את בדק הבית", או "יצו ה' את עמו בברכה", מכריעים את הכף לכיוון הזיוף. בדק משמעותו במקרא סדק, וכך הוא באוגריתית; וכמו כן אפשר לצוות ברכה אבל לא לצוות בברכה, והביטוי "יצו ה' את עמו בברכה" נראה כצירוף של שני ביטויים שונים, מתוך רצון ליצור רושם אותנטי. גם המלה "עדת" אינה במקומה. עדות במקרא היא מצווה או מצוות או תורה או ברית; במובן שבכתובת היתה צריכה להופיע המילה "עדה".

כמובן, אין לשלול צירופי מילים ומשמעויות חדשות מראש, ואף לא סגנונות כתב. מובן שכתובת מהקשר ארכיאולוגי ברור מהווה מקור שממנו לומדים על השאר. אולם כתובת ממקור בלתי ידוע נשפטת על פי הידע הקיים, ולא הפוך.




2 comments:

יענקל'ה אמר/ה...

שלום לחגי הבלתי נלאה...
היות וידיעותי בארכיאולוגיה, לקוחות מהרפתקאותיו של ידידינו האריסון פורד בדמותו של אידיאנה ג'ונס, אזי לא אתייחס לפן הזה. מה שכן מטריד זו השאלה הקיימת כנראה מאז בריאת העולם, האם הצדק אמיתי. איך היה נהוג לומר במערבונים: לא חשוב מי צודק חשוב מי שולף מהר. ובמשפט של ימינו, הנה לא מזמן, נפסלו ממצאים שנלקחו מזירת פשע או מבית חשודים שלא לפי צו. והנאשמים שוחררו.
האם הם לא אשמים?! כנראה שכן.
וכך, פעולה מהירה ואולי פעולה שנעשתה בלחץ זמן כדי למצוא אשמים ולמנוע סכנה עתידית, גרמה לשופט להגדיל את רמת הסיכון. והאמת והשמירה על שלום הציבור, שייחכו.
עצוב וגם מפחיד.

יוסף אמר/ה...

הדוגמה שיענקל'ה הביא היא מצוינת: קוראים לה "הגנה מן הצדק", והיא הולכת וכובשת נתחים בנורמה השיפוטית. אם אינני טועה, בחוק הישראלי עוד לא יזכו נאשם אך ורק מכוחה, אך יצרפו אותה כטיעון כבד משקל. זו הוכחה לכך שבמשפט אין מחפשים את האמת אלא את הצדק, והצדק תלוי בקריטריונים סבוכים של טובת הציבור מול זכויות החשוד, כוונת המחוקק למול לשון החוק ועוד.

הייתי שמח להיות עד להנדת ראשו של השופט כשחשב "עם מי יש לי עסק...". לא כל שופט יודע שיש מספיק אנשים שיודעים שמקצועו אינו לברר את האמת.