בשנים האחרונות חזרה רחל אמנו לתודעה הציבורית הישראלית. תרם לכך רבות רצח רבין – הציבור הדתי נזכר פתאום ביום מותה של רחל החל בסמוך לתאריך הזיכרון הממלכתי של רבין, ומאז מככב היום הזה מדי שנה בכל מוסדות החינוך שלו. יש מה לומר על ההחיאה הזו (תרתי משמע), אבל כאן אני רוצה להזדקק דוקא להופעתה האחרת של רחל בחיינו: סיפורי רחל מ"עופרת יצוקה". כזכור, החיילים ששבו הביתה הביאו עמם סיפורי נפלאות על אשה מסתורית שעזרה לחיילים בכל מיני מקרים בלחימתם בעזה (אמנם גם החמאס סיפר באותו זמן סיפורים דומים על מלאכים שהופיעו ועזרו לאנשיו שלו, אבל בואו לא נסתבך). אפילו הרב מרדכי אליהו גוייס לפרוייקט ולפי עדות בנו הוא אישר, על מיטת חליו, את אמיתות הסיפורים (ואולי אף עמד מאחורי הופעתה הפלאית).
הויכוח על הופעתה או אי הופעתה של רחל במלחמה בעזה עורר בעקבותיו דיון, שבעצם הופעתו הוא מעודד מאד. שאלות מהותיות ביותר להגדרתה של האמונה התעוררו מעל דפי העיתונות, שבדרך כלל איננה משמשת כבמה לבירור שאלות עיוניות כבדות כאלה. ויכוח רחל שימש למעשה רק טריגר לדעות השונות, ומאחורי תמיכה או אי תמיכה בהופעתה של רחל הסתתרה בדרך כלל השקפת עולם שלמה ומגובשת.
נראה שכדאי כעת לעשות כמין סיכום ביניים, שיאפשר לשחרר את הדיון מכבלי המקרה המסויים שהיה או לא היה, ולשרטט מעין מפה של השאלות העקרוניות שעלו בויכוח, כדי לראות היכן עומד כל צד.
- האמונה בניסים. התורה מספרת על נסים, ומצווה לזכור אירועים שהנס היה חלק מסיפורם (יציאת מצרים, מתן תורה). האם חוסר נכונות להאמין בנס חדש חייב, או עשוי, להיות ביטוי לחוסר אמונה גם באותם נסים קדומים? מדובר פה ביותר מאשר הוכחת אירוע זה או אחר – מדובר בהלך נפש שאינו מוכן להכניס לעולמו דברים שאינם מוסברים. עד כמה האמונה תלויה בכלל בניסים? מה מעמדו של היסוד הלא רציונאלי לעומת היסוד הרציונאלי בעולמו של המאמין?
- נסים ונבואה. מה משמעות העובדה, שלכל הניסים שמתוארים במקרא קדמה הודעה מפי נביא? האם זה אומר שהתרחשות על טבעית סתם איננה כלולה בנסים המהווים אותות, גם אם אין לה הסבר אחר? האם זה אומר שאין עניין באמונה בהתרחשויות על טבעיות כשלעצמן, אלא אם קדמה להם הודעה מפי נביא? ואז אין מדובר כלל בהלך נפש של מאמין, אלא בדרישה הלכתית שהיא חלק מחובת האמונה בנביא?
- חובת הרוחניות מול חובת המוסריות. האם נביאים (שחווייתם עצמה איננה רציונאלית) חייבו רוחניות? האם החוויה הרוחנית בכלל – זו שאיננה נכללת ברציונאליות – היא מטרת התורה? מדוע אין הנביאים קובעים אותה לעולם כמטרה, אלא רק מטרות מוסריות ("הגיד לך אדם מה טוב: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך")? ומה מעמדם של הביטויים הרוחניים בתהלים, לעומת הדרישות המוסריות המפורשות מפי הנביאים? ובניסוח חד יותר: מה משמש כבסיס לחינוכו הדתי של האדם מישראל – הנבואה או השירה? לימוד התנ"ך או אמירת תהלים? (באופן פרדוקסלי, בהעמדה כזו של הדברים, דוקא הנבואה עוברת לצד הרציונלי, בעוד שתהלים הופכים להיות מייצגי הצד האירציונלי).
- תפיסת האלוהות והעולם. מהו ההבדל בין המאמין מתוך ההתרחשות העל טבעית לבין המאמין רק כחלק מעולם הטבע המוכח? האם מדובר בתכני אמונה שונים, או רק בדרכי הוכחה שונות? האם אלוהיו של המאמין הרציונאלי שונה מאלוהיו של המאמין שעולמו מכיל יסודות לא רציונאליים? השאלה למעשה רחבה אפילו יותר: מה רואה סביבו המאמין הרציונאלי, ואיזה עולם רואה סביבו המאמין החווייתי? האם הם רואים אותו עולם?
- זרמים ביהדות. השאלות שלמעלה עשויות להוביל להבחנה בין שני זרמים עיקריים ביהדות, וזה איננו חדש: הזרם הרציונאלי והזרם המיסטי – רוחני. נסיונות להעמיד על הבחנה זו את ההבדל בין חסידים למתנגדים לא צלחו. אבל הזרמים הניאו-אורתודוכסים כן העמידו עצמם כרציונאליים יותר. דומה שלפנים זו היתה מעין הבחנה בין הזרם הציוני דתי לזרם החרדי; כיום גם הבחנה זו מטשטשת והולכת. ה"מיין סטרים" של היהדות היום אומר שהזוהר הוא ספר היסוד השלישי של היהדות, בצד (אני בספק אם אפשר לומר "אחרי") המקרא והתלמוד, וכל שאינו אומר כך מסתכן בהוקעתו ככופר מן המניין. האם יש היום נציגים של ממש לזרם הרציונאליסטי?
- מעמד ההלכה. כפי שהשאלות האלה הועמדו כאן, נראה שיש שתי תפיסות בקשר למעמד ההלכה לעומת החוויה הרוחנית בעולמה של היהדות. התפיסה הרציונאלית מכילה את התופעות האי רציונאליות, משום שהתורה ציוותה על אמונה בנבואה. ההלכה היא איפוא מקור הסמכות של נבואת הנביא. התפיסה האירציונאלית הופכת כמובן את היוצרות, אמת הנבואה נובעת מתוך עצמה, וההלכה אמיתית בגלל מקורה האי רציונאלי. האם יכולות שתי תפיסות הלכתיות אלה לדור יחדיו?
- לגיטימציה למתנגד. לאור כל אלה, האם מסוגל הרציונאליסט להכיר בלגיטימיות של הזרם האי רציונאלי ביהדות? האם מסוגל הטיפוס ה"רוחני" להכיר בלגיטימיות של הרציונאליסט?
- שיתוף פעולה. וגם אם כן, האם מנגנון קבלת ההחלטות שלהם לא שונה מדי? האם הנחות היסוד שלהם לא שונות מדי? האם הם מסוגלים לשתף פעולה?
