בתקופת המקרא מקובל באזורנו דגם המשפחה הפטריארכלית, כלומר זו הבנויה סביב האב. משמעות הדברים אינה רק שהאב הוא המפרנס העיקרי ועל שמו נקראת המשפחה, אלא שהגדרת המשפחה כולה היא סביב האב. הוא הבסיס לזהותה של המשפחה, ואף לאחר מותו שמו נקרא על נחלתו ועל בניו. כל עוד האב חי, ואף בזקנתו, ביתו עדיין מתפקד. ייתכן שהאב עצמו כבר אינו מתפקד, והוא זקן ועיניו כהות; יתכן שהוא אינו מודע כלל למתרחש סביבו, ואחרים – כולל אשתו, או ילדיו – מנהלים את ענייני הירושה וקשרי החוץ של המשפחה, כפי שקורה בין רבקה לבניה, או בין בני יעקב לשכם וחמור; אולם הסמכות עדיין שלו, ולכשיאמר את דברו – דברו הוא חוק, וכולם, אף שהם כבר גדולים ובעלי משפחות משלהם, יצייתו לו. כך יעשו בני יעקב ברדתם למצרים לשבור שבר, כך יתרחש בבית דוד המזדקן הממליך את שלמה, וכך לפחות מצופה מעלי הזקן והעיוור, שישלוט בהתנהגות בניו המושחתים.
בלשון המקרא "משפחה" מציינת איגוד של מספר בתי אב, ומספר משפחות משתייכות לשבט אחד. משפחתו של יעקב התחילה את דרכה כמשפחה רגילה, אולם גם בזקנתו של יעקב, כשלבניו יש כבר משפחות משל עצמם, הם עדיין רועים את צאן אביהם יחד. יהודה הוא כבר בעל בעמיו, עם ילדים משלו, שכבר הספיק להתאלמן, והוא אף בעל עדרים משלו בשותפות כלכלית עם רעהו העדולמי, ועדיין הוא שותף לאחזקת רכוש המשפחה, צאן יעקב ורכושו, כל עוד יעקב חי. המשפחה המורחבת ממשיכה לשלוט בחיי בניה, וכך נוצרת יחידת על, הכוללת בתוכה מספר יחידות משנה עצמאיות.
נראה כי דגם זה מקורו בעיקר בחברה נודדת, החיה על המרעה. חיים אלה מחייבים לכידות ועבודה משותפת. מאוחר יותר, עם המעבר לחיי החקלאות, דגם זה הולך ונחלש. מושג בית האב עדיין קיים, זקני בתי האבות מחזיקים בידיהם סמכויות שיפוט וכבוד, אולם היחידות הכלכליות כבר אינן חמולתיות. אמנם, בספר דברי הימים, המשקף מפקדים שונים שנעשו בימי המלוכה, כלומר כשעם ישראל כבר יושב קבע מזה דורות רבים, שמות יישובים ושמות בתי אב מתחלפים ביניהם לעתים תכופות. נתון זה עשוי להעיד על כך כי ביישובים רבים נשמרה זהות משפחתית בין כל יושבי המקום, למרות שאבי המשפחה כבר מזמן איננו קיים.
המצב המורכב הזה משתקף אצלנו בתולדותיו של יעקב. יעקב, החוזר מחרן והוא כבד מאד במקנה ובאנשים ובמשפחה, איננו מתכנן את ירידתו למצרים, איננו צופה את עקירת משפחתו לארץ אחרת שנית, ומתכונן להמשיך את מפעל אבותיו, מפעל ההתנחלות בארץ. צעדיו הראשונים מבשרים שינוי ארחות חיים: הוא אינו מסתפק עוד במרעה ובנדודים, והוא קונה לו קרקע בסמוך לעיר, שממנה הוא מתכוון להתפרנס.
הצעד הזה מתברר כהרה תוצאות. ראשית, מדובר במעבר לחיי חקלאות. בני יעקב עובדים בשדה כשמתרחש משבר דינה, ויוסף כבר יחלום חלום על אלומות וקציר, בעוד אביו חלם על כבשים ועתודים. גם לכשיעקור יעקב דרומה, מפחד המלחמה, תישאר נחלתו בצפון, לשם ילכו בניו לרעות את צאן אביהם, לשם יישלח יוסף לשאול בשלומם, וזהו המקום אותו יוריש יעקב ליוסף בתור בכורו. המשפחה מתחילה להשתקע בארץ, וחיי הנדודים נראים כאילו באים לאט אל קיצם.
אחת התוצאות הברורות של תהליך זה הוא מעורבות גדלה והולכת בחיי הארץ ותושביה. דינה עצמה יוצרת קשרים חברתיים עם בנות הארץ, בעיר הסמוכה. לבד מהמסחר עמם, כמשתקף מסיפור דינה, מדובר בנישואים עם עמי הארץ. יהודה קובע את מקומו בשפלה, ונושא אשה כנענית אחת ואחריה שניה – לאחר שהיא עצמה היתה גם אשת בניו; שמעון, הקנאי הגדול לכבוד אחותו מפני ערלת שכם, כביכול, נושא בעצמו אשה כנענית ומוליד ממנה בן – הלא הוא שאול בן הכנענית (מ"ו י'; לגבי שאר נשות האחים אין לנו מידע, לבד מאשתו של יוסף, אסנת, שגם היא איננה ישראלית). התהליך, שהחל כבר בקול ענות חלושה בדור הקודם, עם נשואי עשו לכלות חיתיות, הופך פה לדרך המלך.
המעבר לחיי החקלאות הקבועה משפיע גם כלפי פנים. מרות האב על בניו הולכת ונחלשת. מאבקי הירושה עולים מדרגה עם מעשה ראובן בפילגש אביו (מאז ומעולם נחשב כיבוש הפילגש כהכרזת ירושה – כך הוא הדבר אצל אבשלום, אצל אדוניה ובעוד מקומות). מורא האב על בניו אינו מספיק כדי להניא אותם מרצח אחיהם, שלא כמו עשו, שהחליט להמתין עד ימי אבל אביו כדי להרוג את יעקב אחיו. ואף שבסופו של דבר החליטו לא לרצוח, לא חיי האב היו הגורם, כפי שמוכיחים מעשיהם שלהם מיד אחר כך, כשהודיעו לו על מות יוסף. הם המחליטים לרדת למצרים, והתערבותו המאוחרת מספיקה רק כדי לתת טיפים לדרך ולמפגש.
הווה אומר, ההתקדמות הכלכלית, שהפכה את המשפחה לפחות תלויה זה בזה, מערערת גם את מעמד האב ואת המסגרת המשפחתית בכלל. האחים הולכים ובונים את חייהם בנפרד זה מזה, ומהלך חדש יוצא לדרך. יעקב עצמו, עם הצעדים הכלכליים שעשה לביסוס מעמדו ומשפחתו, גרם במו ידיו לערעור מעמדו שלו ולהתפרקותה העתידית של משפחתו, שהגיעה לשיאה במכירת האח. באופן פרדוקסלי, דוקא הירידה למצרים הצילה את המשפחה מהתפרקות גמורה בדור זה, אולם את ההתקדמות אין לעצור.
וכך היא המידה, מאז ולעולם. כל התקדמות כלכלית גורמת בתורה לשינוי נוסף במרכזיות האב ובמרכזיות המשפחה בכלל. המעבר לתעשיה ולערים השמיט סופית את הקרקע מתחת רגלי המשפחה המורחבת המסורתית, ותחתיה עלתה המשפחה הגרעינית. אלו שינויים שחלקנו עוד ראינו בעינינו, ועודנו יכולים להשוות את מידת הלכידות של משפחות הורינו בדורם, שעוד התפתחו בחברה מסורתית יותר, לאחיהם ודודיהם ובני דודיהם הרחוקים, לעומת מידת הלכידות של משפחותינו שלנו.
והעידן הבא כבר כאן. הכלכלה הגלובאלית ושוק התקשורת הפכו את הפרנסה לניידת; אין אדם חייב להחזיק במקום עבודה יחיד כל חייו כבעבר; ואין אדם תלוי כלל במשפחה לפרנסתו, ואף הנשים בכלל זה. אף עלייתה של המדינה האזרחית המודרנית היא חלק מהמשחק. לא עוד עומדת המשפחה ביסוד המושג הלאומי, אלא האזרח הבודד הוא העומד ביסוד המושג המדיני.
התוצאה של שינויים אלה בתחום ערעור מוסד המשפחה לוקחת זמן, אבל גם היא כבר קורמת עור וגידים לנגד עינינו. על שחיקתה של הסמכות ההורית כבר דובר רבות, ואין היא אלא תוצאה הכרחית של אותם השינויים. דומה שהיום אנו עדים לעלייתו של דגם משפחה חדש – המשפחה הזמנית. קשרים זוגיים כבר אינם בהכרח לכל החיים, הניידות היא שם המשחק, ודורנו הוא עידן של ניסויים במושג המשפחה. זוג בונה את חייו לא לשם המשפחה אלא לשם הזוגיות, ולפיכך כל סוגי הזוגיות באים בחשבון; ואופצית הפירוד מונחת על השולחן בגלוי, מכיון שאין מאחרי הזוגיות מטרה נוספת, עליונה יותר.
מה משמעות הדבר? מה יעלה בגורלו של מושג העם מעתה והלאה? איזו חברה יכולה להיבנות על מושג המשפחה החדש הזה? איפה זה שם אותנו, ומה עלינו לעשות – להיאבק נגד ההיסטוריה? להשלים עמה? לפרוש ממנה?
