לך לך: שני אברהם

היכן שוכנת אור כשדים? במחקר לא מוכרת עיר בשם זה. יש העושים את השם "אור" לעיקר, ומחפשים אותה בתחומי דרום מסופוטמיה, בקרבת המפרץ הפרסי, בעיר השומרית אור; על פי זה "כשדים" הוא כמין הערת זיהוי מאוחרת, המסבירה לקורא בן הזמן לאיזו עיר הכוונה, ומפנה אותו לתחומי ארץ הכשדים. ויש הרואים בשם "אור כשדים" שם אחד, ומזהים את העיר "אורקש" שבצפון סוריה, מזרחית לחרן, כמקום מוצא המשפחה.

מחלוקת אחרת נחלקו רמב"ן ואבן עזרא בדבר מקום הולדתו של אברהם: האם אור כשדים היא או שמא חרן, שכן דברי ה' "מולדתך ובית אביך" לכאורה נאמרו בחרן. במקרה זה לא מדובר במחלוקת על זיהוי אתר, אלא בפירוש המקראות, אולם כך או כך לפנינו שתי שיטות בדבר מוצאו של אברהם: האם מדרום מסופוטמיה או מצפונה, האם מהתחום השמי מזרחי או מהתחום השמי מערבי.

בשני איזורים אלה ישבו ממלכות שנבדלו זו מזו בתרבויותיהם ובלשונותיהם, וגם משפטיהם שונים היו.

ממלכת בבל של תחילת האלף השני לפנה"ס, שישבה בדרום מסופוטמיה, נודעה בעולם כולו כאימפריה גדולה, ומבין מלכיה התפרסם במיוחד חמורבי. מלך זה, ששלט ככל הנראה במרוצת המאה ה18 לפנה"ס, הוא זה שפרסם את קובץ החוקים הקרוי על שמו. חוקים אלה יש בהם קרבה רבה לחוקי התורה, וביניהם יש גם חוקים שעל פיהם מוסברות פרשיות לא מעטות בסיפורי האבות עצמם, דוגמת האשה הנותנת את שפחתה לבעלה ומאמצת את ילדיה של אותה שפחה. תרבות זו היא שסיפרה סיפורי בריאה ומבול שקרבתם לסיפורי התורה ידועה.

 

 

חמורבי לפני אל הירח: אסטילת חמורבי

 

מקום מוצא זה, אם כן, עשוי לתת רקע מסתבר לכמה וכמה מסיפורי התורה והאבות בפרט. אם זהו המקום, עלינו להניח שמשפחת תרח היתה בת התרבות העירונית המפותחת של דרום מסופוטמיה, ומסיבה כלשהי החליטה לשנות את ארחות חייה, לפתוח בחיי נדודים, להגר לחרן הרחוקה ולשנות את לשונה. ואם אכן כך הדבר, כי אז אברהם הפך כיוון באופן קיצוני. הוא איננו עירוני בשום אופן, איננו עוסק במסחר, ולעולם לא יגלה כל עניין באותו איזור מרוחק.

לעומת זאת, זיהויה של צפון מסופוטמיה כמולדתו של אברהם מעמיד אותו בתחומי תרבות אחרת. בפרת התיכון ישבו ממלכות בעלות זהות שונה. מארי, המפורסמת שבהן בתקופה זו, נשלטה על ידי שושלת מלכים ממוצא שמי מערבי. שפת השליטים –לא השפה הרשמית שבה נכתבו התעודות עצמן, אלא זו המשתקפת משמותיהם - לא היתה האכדית המדוברת בבבל, אלא גילתה קרבה דוקא לשפות שהילכו במערב המזרח התיכון, ובהן העברית והארמית. המחקר היום מגדיר את אותה שפה כאמורית, על שם הקבוצה האתנית שבלטה בתחומי הממלכה. בממלכה זו ובשכנותיה אנו מוצאים הרכב חברתי שונה מזה של ממלכות דרום מסופוטמיה היציבות, ובמקום חברה עירונית ואחידה יש כאן גם יסודות נודדים אמוריים וגם יסודות עירוניים אכדיים המקיימים ביניהם יחסי גומלין מסובכים. כמה וכמה מהתפיסות החברתיות משותפות למארי ולמקרא, דוגמת הרכב השבט ובתי האב, ירושת הנחלות, ואף נביאים ונבואותיהם.

 

חורבות מארי

 

זיקה כזו הופכת את הגירתו של תרח לחלק מגל נדודים מערבה שרווח אז במזרח הקדום, ומעמידה את אברהם לא כפליט של תרבות עירונית שאולי צררה אותו, כפי שמרמזים חז"ל בסיפורם הידוע על כבשן האש, אלא כנציג של חברת נודדים, וכאחד המכובדים שבה. הוא ראש בית אב נודע ועשיר, בעל קשרים בחרן ובנחור, שעושה דוקא את הדרך ההפוכה – לא מהעיר אל הנדודים אלא מהנדודים אל הארץ המובטחת.

*

המחלוקת הזו איננה רק מחלוקת גיאוגרפית, ואף לא מחלוקת בפרשנות פסוקים. האיש אברהם, היוצא מכל אחת מהערים האלה, איננו אותו האדם.

מאור הדרומית יצא אברהם אחד, שהוא "אברהם העברי", כפירושם של חז"ל, העומד מצד אחד וכל העולם מהעבר האחר. זהו אדם המנתק כל קשר עם עברו, וכל ארחות חייו הפוכים לארחות חיי מקום מוצאו. עימותיו (המדרשיים) בעלי הגוון הפילוסופי עם אביו, שכניו ומלכו הם שהפכו אותו לאבי המאמינים. והאמונה שהוא אביה נושאת בקרבה זכרון צרוב של מאבק אידיאולוגי, עד מסירות נפש, מאבק המוכן לשלם מחיר יקר של עקירה ממקום ההולדת ומבית האב. עיקר בחירתו של אברהם באה מהמאבק, ולקורות חייו מצמידים חז"ל פעילויות שונות של הפצת אמונה בקרב עמי האיזור הטועים.

אולם מאור הצפונית יצא אברהם אחר. הוא משנה את מקומו, אבל דפוסי חייו ממשיכים עקרונית להתקיים גם במקומו החדש. על פי פשטי המקראות אין מאבקים ולא שליחות גלויה של הפצת אמונה בחייו של אברהם הזה, והוא דוקא האדם הסולד מעימותים. "עברי" הוא מונח שאיננו מציין את תכונתו אלא את מוצאו, ובחירתו בידי האלוהים אינה תוצאה של מלחמות אמונה, אלא של היותו מצווה "את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט", בשל היותו ראש בית אב שהנהגתו היא למופת מוסרי. לא ה"נגד " מאפיין את האברהם הזה, אלא הבעד.

יש רגלים בפירושי הכתובים גם לאברהם הזה וגם לאברהם הזה, ואף האמונה הישראלית מכילה את שני טיפוסי המאמינים האלה. אנו, כקוראי מקרא וכתלמידי חז"ל, צאצאי שני האבות האלה גם יחד, אולם בידינו הדבר, להכריע מי בראש. ושמא אין צורך בזה.

 

(עוד על פרשת לך-לך: http://misgav.blogspot.co.il/2011/11/blog-post_03.html)
 

לך לך: ההיית או חלמתי

פעמים רבות כל כך מכה הקול באוזניים. ללכת. לשאת את הרגלים, מקל ותרמיל, ופנים אל האופק. לשבור את הכלים, לעזוב הכל, ולהתחיל הכל מהתחלה.

פעמים מועטות כל כך נשמע הקול. שגרת המחשבה ונוחות המעשה המוכר אוטמים את האוזן. פעם נהגנו לשאת עיניים אל המרחק, לדמות אורות זוהרים, לחלום עולם חדש. אחר כך עלתה השמש וסינוורה את עינינו, ומשעצמנו אותן ושבנו ופקחנו כבר נטה היום, ורוח בין הערביים מצאה אותנו יושבים ומביטים נכחנו, ועולמנו יציב ומסודר, המחר ברור והימים צפויים.

ובעצם, לשם מה. הלא הכל חוזר. עשרות פעמים קמו מהפכנים והטביעו את העולם בדם ואש רק כדי למצוא אחרי דור אחד שדבר לא השתנה. הסבל זז בעולם, וזה הכל; במקום מעמד אחד – סבל עתה מעמד אחר, במקום עם אחד – נאנק עם אחר תחת עול, ובמקום מחלה אחת – מחלה אחרת. ומה כבר נוכל לשנות, הלא האדם עצמו לא ישתנה, לא ייעשה יותר מאושר.

ובעצם, מפני מה. הלא בסך הכל העולם די מסודר. נכון שלא הכל מושלם, אבל אי אפשר להשיג הכל וצריך להיות ריאליים ולהתפשר עם מה שיש ולדעת להשיג את מה שניתן. ואחרי הכל גם הדורות שעברו היו בעלי חכמה, וגם להם היה ניסיון חיים, ולא יכול להיות שמה שעובד כבר כל כך הרבה זמן הוא כל כך גרוע, ולא כל הזמן צריך לרדוף אחרי הרוח, ובכלל לעולם מסודר ויציב ושמרני יש הרבה יתרונות.

ובעצם, על סמך מה. הלא לאדם יש גם חיים משלו. אי אפשר לעזוב הכל. יש משפחה, ילדים, פרנסה. יש מקום מגורים מסודר ומוכר. אי אפשר לערער הכל כשאין בטחון שהעולם החדש אכן מעבר לפינה, וצריך להתפקח ולהתבגר.

אבל הקול דופק ודופק. וכשאי אפשר יותר, ולמרות שברור שכל מה שהרהרנו קודם נכון הוא, ועל אף שההליכה חסרת סיכוי – קמים והולכים, אל הארץ אשר אראך.