תולדות: בבואו מאדום

במחצית הראשונה של המאה השביעית לפנה"ס שלט בארץ יהודה גדול מלכיה – מהבחינה הפוליטית – הלא הוא מנשה. חמישים וחמש שנה שלט מנשה בארץ ביד ברזל, דיכא בדם את מתנגדיו הפוליטיים, ונודע בספרי הנבואה בני זמנו כרשע שבמלכים; אולם עיתונאי שהיה חי באותה התקופה היה ודאי טורח לציין שמנשה קיבל מאביו, חזקיהו, אדמה חרוכה לאחר מרד כושל נגד אשור האדירה, ארץ חרבה שאותה היטיב לתאר ישעיהו: "כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.  מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן.  אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים." ירושלים עצמה אמנם נותרה לפליטה "כסוכה בכרם", אבל כל תשתיות הארץ חרבו, וכלכלתה ניצבה על סף חורבן גמור. הכרח היה בידו לייצב את ברית הוסאלים שכרת אביו, חזקיהו, עם אשור לאחר המרד, לחזק את מעמדו כעבד המלך האשורי, ולדכא כל נטיות מרדניות שעלולות היו להפריע למאמצי השיקום. אכן, המשימה עלתה בידו: הארץ פרחה ושגשגה על פי כל מדד ארכיאולוגי, יישובים חדשים נבנו וישנים הורחבו, המסחר פרח, ורמת החיים עלתה.

לעלייה הזו היה כמובן מחיר: אימוץ ביד רחבה של מושגי תרבות זרה ואלילית, ואפילו אלילות בוטה, בדמות עבודת האשרה, שפרצה ופשתה בארץ, וכאמור שפך דם נקי רב; על פי ספר מלכים, וכך גם אמר ירמיהו, נחתם החורבן על חטאי מנשה.

אבל התשתיות שבנה מנשה שימשו גם את נכדו הגדול, יאשיהו, בבנייתה מחדש של הממלכה לאחר נפילת אשור, והן שסייעו לו לערוך את תיקוני הדת, שהביאו לו את תמיכתו של המקרא ונביאיו; בעיני בני תקופתו היה יאשיהו התקווה הגדולה להחזרת העטרה ליושנה.

*

חלק חשוב ממערך הבנייה של מנשה היה שרשרת מצודות, שנבנתה בעיקר בדרום הארץ. החפירות העלו מצודות קטנות וגדולות, פרושות בבקעת באר שבע – ערד, ומגלות שבעיני מנשה נחשב גבול הדרום כגבול בעייתי. המצודות האלה המשיכו לתפקד גם בימי יאשיהו וגם בימי יורשיו, יהויקים וצדקיהו, עד נפילת הממלכה.

ערד היתה אחת מהמצודות האלה. מצודה זו דווקא נבנתה דורות רבים קודם לאירועים שעליהם סופר כאן, אבל בתקופה הזו היא הופכת להיות כמין מפקדה איזורית, שממנה יוצאת אספקה סדירה למצודות קטנות יותר הפרושות בסביבתה, והיא אחראית גם על פריסת כוח האדם בגיזרה ועל חלוקתו לפי הצורך, ממש כמפקדות פלוגתיות או גדודיות של ימינו. חפירות שהתנהלו באתר בשנות הששים, בראשותו של יוחנן אהרוני, העלו מן העפר עשרות חרסים כתובים בדיו, בכתב העברי העתיק של ימי הבית הראשון, בכתב סופר רהוט ומהיר ומקצועי, ובהן הוראות אספקה, תעודות משלוח, ואף מסמכים צבאיים, שבהן ניתנות הוראות להזזת כוחות מבסיס לבסיס:

מערד ... ומקינ(ה ...)ה.ושלחתם.אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור.והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר.ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי.להעיד בכם.הים.האנשם.את.אלישע.פן.תבא.אדם.שמה.

ובהעתקה לכתיבה עברית מודרנית:

מערד (X חיילים) ומקינה (עוד מספר) ושלחתם אותם לרמת נגב, ביד מלכיהו בן קרבאור; והפקידם אצל אלישע בן ירמיהו ברמת נגב, פן יקרה את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנפשכם, הנה שלחתי להעיד בכם: האנשים את אלישע! פן תבוא אדום שמה.

חרס זה, בצד חרסים נוספים המזכירים את אדום ואת "הרעה אשר אדום עשתה" (שכמובן איננה ידועה לנו היום), מלמד שתפקידו של מערך המצודות הזה, הפרוש בגבולה הדרומי של הממלכה, נועד בעיקר כדי להגן מפני הסכנה האדומית. ככל הנראה זו היתה סכנה מוחשית – אדומים פשטו על ערי הנגב ומצודותיו, וככל הנראה אף הצליחו בפשיטותיהם מפעם לפעם. בשנים שבהם היה גבולה של יהודה פחות או יותר שקט, היתה אדום אויבת של ממש.

הדעת נותנת, וכך אומרות גם העדויות בשטח, שמשאבים רבים הופנו נגד הסכנה האדומית. מערך המצודות הצריך תקציבים וכוח אדם, וחליפות המכתבים שהשתמרו בערד ובלכיש מעידים על החשיבות שייחסה הממלכה בדרגיה הגבוהים לקו הגבול הזה. מערך שלם של מצודות קטנות, כגון חורבת עוזא או חורבת רדום או תל משוש, שימש כקו ההגנה הקדמי, ועליו פיקדו מצודות המחוז, וכולן מכוונות לאיום האדומי. אבל הסכנה האמיתית לממלכה היתה, כמובן, ההתעצמות הבבלית, והיא שהביאה על הממלכה את סופה. האם אכן השקיעה הממלכה את משאביה כנגד סכנה שבסופו של דבר התבררה כשולית, בעוד שכנגד מסע המלחמה הבבלי לא התכוננה כיאות? האם האמינה בכישוריה הדיפלומטיים המופלאים, או בבריתה עם מצרים, שתעמוד מול בבל, ועל כן התירה לעצמה לעסוק באינטנסיביות בעיקר באדומים?

איננו יכולים כמובן לדעת, למרות שגם בעידנים מאוחרים יותר נראה שוב השקעה באפיקים הלא נכונים, בעוד הסכנה האמיתית ברורה ומוחשית. טעויות היסטוריות נוטות לחזור על עצמן. כך או כך, דימויה של אדום כאויבת מרה עולה בתקופה זו, ובתקופה הבאה, שיבת ציון, כשמוצאים השבים את האדומים יושבים בהרי חברון, מתחזק הדימוי הזה ומתקבע. אדום היא אויבתה בנפש של ישראל ויהודה, ודבר כבר לא יהיה בכוחו להפיג את האיבה הזו.

ברבות הימים יגוירו האדומים בגיור כפוי על ידי יוחנן הורקנוס הראשון, ובסופו של דבר ישתלטו על הממלכה, כשהורדוס יתפוס את מקומו של מנשה כחוטא הגדול, מקים מקדשי העבודה הזרה, ובעיקר זה אשר מילא שוב את ירושלים דם נקי מפה לפה. מעגל הדמים האדומי נסגר באירוניה היסטורית.

אבל מכאן והלאה הופכת אדום לסמל הרע בעולם בכלל, הרע הקוסמי בכבודו ובעצמו. בהטית אותיות קלה הופכת רומא, מלכות הרשעה, גם היא לאדום; ואיבת העולם הולכת ומתגברת.

*

"בבואו מאדום חמוץ בגדים

זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים

ויז נצחם מלבושיו להאדים

ובכחו הגדול יבצור רוח נגידים

הגה ברוחו הקשה ביום קדים"

קטע הפיוט הזה, בית מתוך "ברוך ה' יום יום" שהוא חלק מזמירות השבת ברוב סידורי התפילה האשכנזיים, הוא פרפראזה על נבואתו הקשה של ישעיהו: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה... פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי". הנבואה מדמה את הקב"ה לדורך בגת, ובגדיו האדומים של דורך היין הופכים לבגדים מגואלים בדם האויב, ומשתלבים באויב הנצחי, שגם שמו הוא "אדום". זוהי אחת מנבואות הנקמה הקשות ביותר במקרא; הנקמה באדום היא ההקדמה לגאולה השלמה, שכן אדום היא המלכות הרביעית, המשעבדת האחרונה של ישראל, והקשה מכולם.

אבל האם באמת יכול ר' שמעון בר יצחק, הוא ר' שמעון הגדול מחבר הפיוט, איש סוד ולימוד תורה, חברו של רבנו גרשום מאור הגולה, להישאר בתחום נבואת הזעם הלוחמנית ומלאת הדם הזו? האם זהו אופיים של יושבי בתי המדרש במגנצא של המאה האחת עשרה?

ובאחת, הופכת נבואת הנקמה ללמדנות תלמודית, החוקרת ומבררת את זכותו של שרו של אדום, המלאך של עשו הזכור מפרשת "וישלח", להימלט ולהינצל מרוע הגזרה:

"ראותו כי כן אדומי העוצר

יחשוב לו בצרה תקלוט כבצר

ומלאך כאדם בתוכה יינצר

ומזיד כשוגג במקלט ייעצר

אהבו את ה' כל חסידיו, אמונים נוצר".

המלאך ("אדומי העוצר") מנסה לברוח לבצרה עירו, במחשבה שהיא עיר מקלט ובה ימצא מחסה מגואל דמם של ישראל, הלא הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל המלאך הזה לא למד ולא שנה, ועל כן איננו יודע שעיר המקלט היא בצר ולא בצרה; ואין היא קולטת מלאכים אלא רק בני אדם; ואין היא קולטת מזידים כעשו, אלא רק שוגגים, ולפיכך אין למלאך זכות להימלט אליה...

מה עלה בסופו של המלאך איננו יודעים, והשיר ממשיך הלאה אל גאולתם של ישראל, שעניינה את ר' שמעון הגדול הרבה יותר מגורלו של אדום או של שרו. את הנקמה האדומה מהדם האדומי משאירים ישראל לאלוהים. הם, כוחם בלימודם, ובכוח תורתם ינצחו את המלאך ויביאו את הגאולה.

*

בקישור: הפיוט "בבואו מאדום", כפי שהושר בביתנו, בנוסח חסידי סיגט, בדיסק משפחתי שהופק לאחרונה. את הסרטון מלווים נופי הקרפטים, ותמונות מעיירת הולדתו של אבינו, רוסקובה, על נהר רוסקובה, ששרדו את המלחמה בעליית הגג של ביתם:

http://youtu.be/Khn-mxtIRDg

הויכוח בין נתן הנביא ובת שבע

תמונת הפתיחה של ספר מלכים היא תמונת דמדומים. לאור קרניה האחרונות של שקיעת החמה תוססת לעינינו חצר מלוכה, רוחשת חיים ופעילות כתפוח רקוב. המלך זקן וחולה, שאלת הירושה מרחפת באויר מעל לראשי היועצים העבדים והפקידים כאד מבשר רע. אינטרסים של אנשים רבים תלויים בדבר. מעמדם של פקידים רמים בעלי ייחוס וזכויות איננו מובטח. הכל מתמלאים תחושה של מזימות ותככים. מי יקבע? מי ימליך? מי ימלוך? מי יהיה האיש החזק, ומי תיעקר יתדו?

מתרחשים דברים בארץ. אחד מיורשי העצר מחזק את מעמדו בצורה גלויה ובוטה. והמלך זקן בא בימים, ואולי כבר אין דעתו עמו, והמשכיל בעת הזאת יחפש לו פטרון חדש, יהמר על סוס צעיר ומבטיח, וננסה לתפוס מקום בחצר המלוכה החדשה, המתגבשת תחת אפו של הזקן. עם זאת, אסור לעורר את זעמו של האריה העייף. כדאי להרדים אותו, להסיח את דעתו, להקיף אותו בחנופה, להעסיק אותו בזוטות. כל זמן שמעייניו נתונים לבריאותו ולחומו ולפילגש הצעירה שבחיקו, הרי שממנו לפחות לא נשקפת סכנה.

כה צעירה המלוכה וכה זקנים תחלואיה. אך זה נוסדה, אך זה מחצה את כל אויביה, וכבר אין יד האוחזת ברסן. במקום רוכב אביר, מתגלים לעינינו באפלולית הבמה המון בעלי עגלה המושכים כל אחד לכיוון אחר. לאן תפנה העגלה? מה יהיה גורל בית המלוכה? והמדינה? והעם?

*

בנקודה זו בוחר נתן הנביא להתערב. אבחנת המצב ברורה: הממלכה עומדת ליפול בידי מי שאינו ראוי להנהגה. אולם כאמור העניין רגיש. מלך זקן, יש להיזהר ממנו ומתגובותיו. יש לפעול בחכמה ולהוליך את העניינים לכיוון הנכון. יש לפעול להעלאת שלמה על כסא המלוכה, אולם בדרכי עקיפין. יש לשכנע את המלך להמליך את שלמה, כבר עתה, ובכך להפוך את הקערה על פיה ולייצב את הממלכה. אולם כיצד? הלא המלך אינו יודע את המתרחש, ואם יידע – מי יודע מה יעולל בזעמו. אסור שהמלך ידע שחשים בזקנתו ובחולשתו. זעם ועלבון הם מתכון רע מאד לשיקול דעת נבון, בפרט אצל אדם זקן וסנילי. יש אם כן לנהוג בחכמה.

ראשית דבר – נתן קורא לבת שבע. בת שבע איננה פקידה ואיננה שר או עבד. בת שבע היא אשת המלך, והשפעתה רבה. יש סיכוי רב שהמלך יטה אוזן לדבריה. אמנם, אין היא מצויה בהוויית החצר ואינה בקיאה בתככים. יש ללמדה מה לומר. יש לשים בפיה את המלים שתדבר אל המלך. ובדברים שתדבר, יישמרו העקרונות שעליהם יש להקפיד: עקיפין, חנופה, טיוח.

"ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר: הלא שמעת כי מלך אדוניה בן חגית, ואדונינו דוד לא ידע. ועתה, לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה."

קודם כל יש לשכנע את בת שבע עצמה. ושתי דרכים לכך: האחת – לעורר את קנאתה בצרתה, "הלא שמעת כי מלך אדוניהו בן חגית". והשניה – לעורר את רגשותיה האימהיים: "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".

שנית, יש להביא לידיעתה את המצב: "ואדונינו דוד לא ידע". כך, אגב המידע הטכני לכאורה, הפכה בת שבע להיות שותפה לקנוניה: הנה את יודעת משהו שהמלך עצמו לא יודע, הנה את בסוד, את בפנים. מששוכנעה בת שבע והבינה את העדינות של המצב, יש ללמדה מה לומר.

"לכי ובואי אל המלך דוד, ואמרת אליו: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי, ומדוע מלך אדוניהו?"

בצורה כזו תגניבי למלך את המידע שהוא זקוק לו. תזכירי את השבועה, שודאי שכח, כי שלמה בנך ימלוך. ותודיעי לו כי אדוניהו מתמלך, בצורה כזו שלא יחשוד שיודעים שהוא לא יודע, והכל בלשון של שאלה. אמנם, ליתר בטחון, "הנה עודך מדברת עם המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך". בכך נבטיח שלא יתעורר חשדו. אני, נתן, אשיח לפי תומי כדברים שאת תדברי אליו קודם, ואז יאמין המלך, זעמו ועלבונו לא יתעוררו, ויש לקוות שאכן, בסופו של דבר, תינצל המלוכה.

(והקורא הנבוך מדפדף בשלב הזה בעצבנות אחורה, ועובר על פני כל ספר שמואל בניסיון למצוא את השבועה הזו, שכנראה גם הוא עצמו, הקורא, שכח; ולרגע אנו מוצאים את עצמנו במקומו של המלך הזקן והמעורפל, היושב על כסא הגלגלים עם שמיכת הצמר המשובצת על רגליו והמטפלת השונמית מאחורי גבו, והוא זוכר שמשהו חסר, אבל איננו יודע אפילו לומר מה.)

*

"ותבא בת שבע אל המלך החדרה, והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך."

בת שבע נכנסת ללב הדמדומים. לעיניה נגלית תמונה מוחשית של מה שאמר לה נתן. המלך זקן מאד. סמל הניוון וחנופת היועצים, אבישג השונמית, נמצאת אצל המלך בחדרו, בלב הממלכה. אם כן, צדק נתן?

ייתכן שנתן צודק. צריך להעביר את המלוכה, ובחכמה. ובכן, בת שבע, שעתך הגיעה. אמרי את ששם נתן בפיך, ואל תראי למלך מה את באמת חושבת עליו. העניין עדין מאד.

"ותקד בת שבע ותשתחו למלך

כבוד למלך, למרות הכל, לפני הכל –

ותאמר לו: אדוני, אתה נשבעת בה' אלוקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי. ועתה הנה אדוניה מלך, ועתה, אדוני המלך לא ידעת!"

לנגד עינינו טורפת בת שבע את הקלפים והופכת את הקערה על פיה! במקום לבוא אל המלך בדרכי עקיפין היא מטיחה בפניו גלויות!

אמנם המילים – מלותיו של נתן הנביא. השבועה לשלמה (היתה או לא היתה?) אכן נכללה בתכנית המוקדמת. אולם כוונת הדברים ורוחם – מנוגדים לתכנית של נתן באופן קוטבי. המידע ישיר: "ועתה הנה אדוניה מלך". בכל כוחו ניסה נתן למנוע בעד המשפט הזה מלהיאמר. ובת שבע מוסיפה ומחריפה את האוירה: "ועתה, אדוני המלך לא ידעת"! וכאילו להשלים את הרס התכנית, ממשיכה בת שבע ומותחת את החבל, העדין והרקוב כל כך, עד קצה גבול היכולת:

"ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך, להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו!"

והחבל איננו נקרע.

*

נתן עומד, בכל ההתרחשות הזו, מאחורי הקלעים. הבמאי איננו נוכח בשעת ההצגה עצמה. אין הוא יודע שתכניתו נגוזה, ואשר יגור בא. הוא ממשיך, בצורה נוגעת ללב, לשחק את משחקו הקודם, בלי לדעת שבעצם התפקיד כבר נגמר.

"והנה עודנה מדברת על המלך ונתן הנביא בא... ויאמר נתן, אדני המלך אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי -

לבל יעלה על דעתו של המלך שאיננו שולט בעניינים –

ואם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה, ולא הודעת את עבדיך (עבדך) מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו..."

מאוחר מדי, נתן הנביא. כבר אין צורך בעקיפין. אין כבר מה לטייח. המלך הזקן יודע הכל, ובצורה הבוטה ביותר. תכניתך התגשמה, נתן, אולם רק בתוכנה, לא ברוחה, ומי יודע מה יהיה עכשיו.

*

וכנגד המון הצעירים האמביציוזיים והמושחתים ותוססי השאיפות, פקידים ויורשי עצר ונערות מפתות ושליחים המתרוצצים אנה ואנה, הפותחים את הפרק הזה ומנסים בכל כוחם לשנות את מהלך ההיסטוריה, בתמונה הבאה עומדים רק שלושה אנשים זקנים על הבמה. מלך זקן, נביא זקן, ואשה שגם היא איננה צעירה עוד.

נתן איננו פקיד מפקידי החצר שמעייניו בתככים. הוא לא חשש להתקיף את המלך בשיא כוחו במלים בוטות ביותר, כפי שלא העז אף אדם לפניו ולא יעז אחריו עד בוא אליהו. לא מעמדו בחצר המלך הוא האינטרס המנחה אותו, כפי שיוכיח בהמשך וכפי שהוכיח בעבר. אולם עם זאת, דרך הפעולה שלו אכן מתאימה לאווירת הפעילות המתרחשת בחצר, והוא מתכוון וחותר להשגת מטרותיו בדרך שלא היתה מביישת אף פקיד תככן.

על רקע זה, נראה בבירור שנתן התייאש מדוד. אין לו כל עניין להחזיר את דוד למרכז הבמה, ואם זקן המלך – יחי המלך החדש.

אבל בת שבע נמצאת במקום אחר לגמרי. גם בת שבע מסכימה לניתוח המאורעות ולמסקנה המעשית המתבקשת מהם כפי שהראה לה נתן. אולם הדרך, לה אין בת שבע מוכנה להסכים. היא לא תיגרר לאווירת התככים של החצר, והיא לא תתייאש מהמלך. מלך ישראל איננו רק מנהל המפעל הגדול הזה הנקרא ממלכת ישראל. משיח ה' אינו יכול לשקוע בשולי העניינים כי אפשר בלעדיו. המלך בעיניה הוא פסגת העם, הוא התגשמות שאיפותיו הקולקטיביות.

ובתמונת הסיום ממליך דוד את שלמה במעמד נתן ובת שבע גם יחד. ועם ברכתם ומבטם ומחשבתם של שלושת הזקנים האלה, יוצא המלך הצעיר החדש אל הדרך. ספר מלכים מתחיל.



(פורסם לראשונה ב"ארצי" ה', תשנ"א)

לך לך: סדרם של סיפורים במקרא

"וימת תרח בחרן – (רק) לאחר שיצא אברם מחרן, ובא לארץ כנען, והיה שם יותר מששים שנה; שהרי כתיב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן; עדיין נשארו משנותיו הרבה!" (רש"י, בראשית יא).

החשבון ברור. קודם עקר אברם לארץ כנען, ויותר מששים שנה אחר כך הלך תרח לעולמו. מדוע אם כן הופכת התורה את הסדר, ומספרת על מותו של תרח (בסוף הפרשה הקודמת) ורק אחר כך על הגירתו של אברם?

קיימות תשובות פשוטות לשאלה זו. דרכו של מקרא היא לסיים את סיפור תולדותיו של אדם שלא ייזכר עוד בסיפור, ולאחר מכן לשוב חזרה אל האדם שבו רצינו לדבר, לפיכך "נסגרה" פרשת חייו של תרח בנקודה זו, ואחר כך התפנה הכתוב להמשיך ולספר את קורותיו של אברם. אבל רש"י, בתשובה שבחר, אומר אחרת:

"ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב מת."

אילו היינו מספרים על מותו של תרח בנקודת הזמן האמיתי, היינו מאשימים את אברם בנטישת אביו הזקן, והכתוב איננו רוצה בזה.

וכאן שואל הקורא: אבל הלא זה באמת מה שקרה! אברם אכן נטש את אביו הזקן והלך לו אל ארץ אחרת, ומעולם לא שב לבקר!

אכן, אומר רש"י. אברם הלך, אבל לא נטש, ולא "הניח את הזקן והלך לו". העובדות עובדות הן, אבל הדרך שבה מספרים אותן היא הנותנת להן משמעות. הנסיבות סוף סוף אינן ידועות לנו. אולי כך היה מנהג השבטים בזמנים ההם, שהבן הגדול, בעל המשפחה, הוא הדואג לאביו הזקן, ואילו הבן הצעיר וחשוך הבנים – שמחוסר ברירה אימץ לו את יתומו של אחיו המת – הולך לחפש את מזלו במקום אחר. וגם אם לא, איש לא מסר לנו מה חש אברם כלפי אביו וכלפי עזיבתו, והאם שטח את טענותיו לפני בוראו, וכיצד קיבל עליו את הדין ועזב אל הארץ אשר אראך. כל זה איננו מענייננו. אלוהים אמר לאברם ללכת, והוא הלך; זה כל שעלינו לדעת, ושאלת מותו המאוחר של תרח רק תסיט את תשומת הלב מהעניין האמיתי. המציאות איננה כל האמת, ולעתים כדי להבין את האמת יש לסדר את האירועים אחרת. המעשה עצמו הוא חסר חשיבות ומשמעות ללא ההקשר שנותנים לו, ואת ההקשר נותנת כאן התורה; לכן היא מספרת סיפור, ולכן היא מספרת כך ולא אחרת, ולכן היא גם משנה את סדר המעשים אם יש בכך צורך.

עתיקות חרן

*

את עקרון העריכה הזה ניתן לראות במקומות נוספים במקרא, וכאן נציג כמה מהם.

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר?" וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: "חֵי נַפְשְׁךָהַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי" .וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם".  וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: "בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר?" וַיֹּאמֶר דָּוִד: "בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי". (שמואל א יז)

כל קורא סיפור מלחמת דוד וגלית, נתקל כאן בשאלה הבולטת – והלא אך בפרק הקודם סופר לנו כיצד נאסף דוד (לאחר משיחתו החשאית) מבית ישי אביו אל בית שאול וניגן לפניו, וכיצד אין הוא יודע בן מי זה העלם?

תשובות רבות ניתנו בדבר. חז"ל נקטו כדרכם בגישה הרמוניסטית, ופרשו את השאלה כמכוונת לבירור יוחסין; הביקורת כדרכה הסתפקה בציון הסתירה, ולא חיפשה תירוצים, אלא הסיקה ממנה מסקנות לגבי עריכת הספר. יש שהעלו את השיקול של "אין מוקדם ומאוחר", ונראים דבריהם: אכן, ככל הנראה מלחמת גלית קדמה לפרק הקודם, של משיחת דוד ונגינתו בפני שאול. ועדיין השאלה במקומה, בין לשיטה זו ובין לאחרת: מה ראה העורך להפוך את סדר הסיפורים? גם אם נקבל שאכן שני מקורות שונים כאן וסתירה ביניהם, מה מנע מהעורך לשבץ את שני הסיפורים בסדרם ההגיוני?

ודוגמה נוספת:

"וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵישׁ גִּלְעָד. וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם: בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין, וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ: הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ.  וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ.

 וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ? וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ. וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד." (שמואל א יא)

שנים רבות נהגתי ללמד את הסיפור הזה – שמסופר לאחר סיפור המלכתו של שאול בטקס פומבי, שכלל הגרלה לעיני העם – כדוגמה לכך ששאול לא היה מצוי בענייני מינהל ומלוכה, לא תפס את עצמו כמלך של ממש, וכל הנהגתו היתה כשל שופט. לכן חזר לכפרו, לכן שב למלאכתו, לכן לא היה לו מודיעין משלו ורשת מינהל ומס וגיוס משלו, והכל מאולתר על המקום, לפי ההכרח; ורק אחר כך למד מעט מן הלקח ואנו כבר מוצאים אותו מתחיל לארגן לעצמו גרעין לוחמים קבוע, מערכת מס וחצר מקורבים.

אבל הדברים אכן קשים. גם אם הוא עצמו איננו נוהג כמלך, מדוע הוא לא היה הכתובת הטבעית לפנייתם של אנשי יבש גלעד? ומדוע אין הכתוב קורא לו "מלך" בכל הפרק הזה? ומדוע לשון "צליחת רוח ה'", כמו אצל השופטים?

גם פה נעשו נסיונות הרמוניסטיים בצד קריאות ביקורתיות, הרואות בסיפור מעשה הרכבה של מקורות שונים על המלכת שאול, וגם פה השאלה במקומה עומדת – מה התועלת בהעמדת הסיפורים האלה בצורה כזו?

דומה שהתשובה לשתי השאלות האלה – זו של דוד במעשה גלית וזו של שאול במעשה יבש גלעד – אחת היא. בכוונה תחילה, ובצורה שמאפשרת לקורא להבחין במעשה העריכה ההופך יוצרות, סידר המקרא את האירועים כך, ובשני המקומות מתוך אותה כוונה – שלא נסיק מכאן שהמלך עולה למלוכה בעקבות ניצחון צבאי. אכן, כך חשבו כל עמי הקדם, וגם בימינו נתפס השלטון כעין פרס. גם אנו מדברים על ניצחון בבחירות, שבעקבותיו "מגיע" למנצח להרכיב ממשלה. השלטון, בעיני בן עולם הקדם כבעיני בן העולם המודרני, הוא מענק ניצחון, הוא גמול, הוא פרס, הוא פריבילגיה; ואילו המקרא עומד כל כולו כנגד התפיסה הזו בכל מקום שאפשר. המלכת האל ושלטונו לא באו בעקבות נצחונו על אלים אחרים (כפי שאכן סיפרו רוב עמי הקדם), כשם שהמלכת שאול וגם המלכת דוד לא באו בשל ניצחונותיהם. אולי סדר המעשים כך היה, אבל סדר האמת לא כך הוא. דוד הוא הנער המנגן וטוב הרואי, ושאול הוא הבחור וטוב, ודי בזה. על ניצחונותיהם עוד יסופר, אבל בעת ההמלכה אסור לפרטים האלה להסיח את דעתנו. לא רק כדי להדגיש את היסוד האלוהי שבבחירת המלך, אלא כדי להסיר מליבנו טעות, שתתלה את השלטון בניצחון.

*

אפשר להוסיף ולמנות כאן עוד מקומות נוספים כאלה. כך למשל מאחר הכתוב את מלחמות דוד בפלשתים, שבעקבותיהם מנעו ממנו לוחמיו לצאת לקרבות, עד לאחר תום סיפור מרד אבשלום, למרות שהדעת נותנת שסדר הדברים הפוך היה; שאחרת אין סיבה לדוד לשהות בביתו בירושלים בזמן שצבאו נמצא בעמון, מה שאיפשר כידוע את סיפור בת שבע. אבל אילו היו נכתבים הדברים כסדרם, היינו מגלים שהמרד פרץ בשל תום מלחמות הפלשתים, והאפקט של חטא בת שבע ועונשו היה מיטשטש. זה גם ההסבר לסיפור הצלתה של ירושלים בימי חזקיהו, שנכתב לאחר שסופר על כניעתו של חזקיה לסנחריב, וגם למשלחת הבבלית לירושלים, שקדמה גם היא למלחמה כולה, ואין כאן המקום להאריך.

בכל אלה, עקרון העריכה אחד הוא. "האדם יראה לעינים", לסדר, לעקיבת האירועים, ויתלה בהם את הסיבה לדברים. אכן כך הוא, אבל גבוה מעל גבוה שומר, והאמת נמצאת מעל, ו"ה' יראה ללבב", והמקרא נותן את המשמעות לאירועים, בדרך סיפורו. ואם המשמעות תתגלה רק על ידי סידור האירועים אחרת משאירעו – כך יהי.