אני, בני"ש

בתנועת כתף מהירה מכתפים בימים אלה אלפי בחורי ישיבה את תרמיליהם על הגב, נפרדים מהוריהם, ונוסעים לישיבות לפתיחת זמן חורף. פרשת נח מסמלת בדרך כלל את פתיחת שנת הלימודים הישיבתית, לאחר זמן אלול הקצר והחופשה הממושכת בעקבותיו. המעבר הזה איננו רק תחבורתי או פיזי -  מדובר במעבר מנטלי, מעבר עולם. הנער/העלם עוזב את עולמו המוכר, תחביביו, חדרו, נוף הוריו, עיסוקיו, ומשליך את עצמו בתנועה אחת לים של לימוד תורה וגמרא, מבוקר עד ערב, בליווי והנחיית דמויות אחרות ודומיננטיות, שיש להן מה לומר על עולם ומלואו, על טקסט ופשרו, ועל התלמיד ואישיותו. איש אינו חוזר לביתו לאחר תקופת לימודים כזו והוא עודנו אותו אדם.

דומה שאין עוד מוסד לימודים אינטנסיבי כל כך בהוויית חיינו. בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל אישיותו ושעותיו של התלמיד; בשום מקום אין הלימודים מציגים את עצמם כמהות החיים עצמם; בשום מקום אין הלימודים מקיפים כך את כל העולם החווייתי, הרגשי והאינטלקטואלי של הבחור הצעיר והמתגבש; בשום מקום לא מגוייסים כך כל כוחותיו למשימה האחת והיחידה ואינם מותירים – או לפחות אינם אמורים להותיר – מקום לשום דבר אחר.

וכך עומד לו הבחור הצעיר, כל עולמו ארוז על כתפו האחת או בצ'ימידן גדול – בגדים, ספרים – והוא יוצא למסע, כשאין לו עדיין מושג לאיזה עולם חדש יצא מהתיבה הזו, שהוא נכנס לתוכה.

*

ארבעה נכנסו לתיבה, הם ונשיהם. נח, איש זקן, שראה עולם בחייו. שם, הבן הרציני, הצייתן, ילד טוב, נחת להוריו ולמשפחה. יפת, הילד היצירתי, מושך העין, חביב הבנות. וחם, הילד הקטן והאנרגטי, הסקרן ובודק הגבולות, שכל רואיו מנבאים לו ש"הוא עוד יעשה להוריו בית-ספר". והנה הם כולם בתוך תיבה אחת. סגורה, רועשת, תובענית. אין בה רגע מנוחה, לא מבפנים ולא מבחוץ. הנמצא בתוכה נמצא כל הזמן במשימה, אבל היציאה החוצה אפילו לא עולה על הדעת – המבול מים על הארץ, מסוכן בחוץ, ובכלל, החוץ הוא מקום שבו השחית כל בשר את דרכו. חס מלחשוב על כך, גוער נח בבניו; שם שומע ומקבל, יפת מניד בראשו בהרהור ומציית, וחם? חם מנסה לטפס אל הצוהר הקבוע למעלה, אבל הצוהר סגור.

*

בני"ש הייתי במעלות ובהר עציון. עוד לא קראו לזה כך אז – אני הייתי פשוט "הסדרניק". באתי מבית שהחינוך והתנ"ך ואהדת העולם הגדול פיעמו בכל פעימה מחייו; תקופת הישיבה צבעה את הכל מחדש בצבע אותיות כתב רש"י, מוטבעות בזהב על כריכה דמויית עור עם פיתוחי שערים. נותרתי מאז, ואני מגדיר את עצמי כך עד היום – שלושים ומשהו שנה אחרי – בחור ישיבה. עולמי הישן לא נמחק, אלא להיפך – קיבל יסוד נוסף לעמוד עליו, זוג עינים נוסף להסתכל עליו, לבקר, להעריך, להביע.

הייתי חלק מגל, שהחל אז את דרכו והתפתח מאוחר יותר לנחשול. הגל הזה שינה את פני החברה הציונית-דתית, הפך אותה – או חלקים ממנה שהתרחקו – לקרובה יותר למקורותיה, למודעת יותר לשורשיה ולמטרותיה ולמעשיה. והגל הזה גם הפך אותה – לפחות בעיני עצמה – לברת תחרות עם העולם החרדי, זה שתמיד מאתגר את האותנטיות היהודית בהצהרותיו על שמירת המסורת כפי שהיא, בלי לזוז ממנה. הנה הנה כבשנו את מעוז הלימוד, הנה  הנה גם אנחנו יודעים לחדש ר' חיים, הנה לנו כוללים ואברכים משלנו, הנה עולם תורה אחר. המסגרת אותה המסגרת, אבל לא גדולי ישיבות ליטא הקלאסיות במרכזו, אלא גאון ליטאי אחר – הרב קוק. בוורסיה אחרת, גאון ליטאי נוסף – הרב סולובייצ'יק. ואנחנו אפילו פיתחנו לנו עולם מחשבה חדש, פורץ גבולות, מהפכת תנ"ך, אנחנו על המפה.

*

ארבעה יצאו מהתיבה. האחד, שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, מנסה לעשות שוב את מה שידע לעשות קודם, בעולם הישן: לעבוד אדמה. והעולם החדש והצעיר מתפרץ באנרגיות שהוא לא הכיר, ומכה אותו בשכרון. השני, שכל ימיו חיפש יופי ויצירה והיענות לעולם ולמה שיש לו להציע, פקוח עיניים לרווחה, מנסה לעכל, לבדוק את האפשרויות החדשות, להבין איך לאזן. השלישי, שכל האנרגיות שלו נחסמו למשך שנה שלמה, ארוכה, קלאוסטרופובית ומשעממת של עבודה עבודה עבודה, שיכור בדרכו שלו – מתרוצץ בהתפרצות יצרים שאפילו לא היה מודע לעוצמתם המצטברת, ובדרכו פוגע ומשחית – ומעורר בעתה בקרב הרביעי, שזוכר את סיפוריו של אביו על העולם שהשחית את דרכו ועל המבול שבא בעקבות ההשחתה.

גם נח, המתעורר משכרונו, מבחין בכך. מכל אישי התנ"ך המברכים את ילדיהם בברכת-צוואה (ולעתים גם מקללים אותם), הוא היחיד העושה זאת מתוך כעסו והתפכחותו. ניתן להבין את דבריו כבקשה מבניו, משנים מהם, שישתפו פעולה נגד השלישי; שיישוב הדעת והאסתטיקה ישתפו פעולה – ובפרשנות המסורתית ניתנת הבכורה כמובן ליישוב הדעת – ובכך ישעבדו את הייצריות המתפרצת. האם התכוון למחיקתה של היצריות? האם רמז שראוי להשתמש בה? והאם בכלל יש ערך לברכתו של אב זקן, שזמנו עבר, המדבר מתוך עולם שכבר איננו קיים עוד?

הבנים לא בדיוק קיימו את ציפיות אביהם. משם נפוצו על פני כל הארץ, וכל אחד מהם בנה עולם ותרבות, הושפע והשפיע, מי יותר ומי פחות; עדיין איננו יודעים, מכיוון שאת ההיסטוריה כותבים אלה שיודעים לכתוב, וימים עוד יגידו.

היו שפנו אל הבנייה. מבני על, ערים בשמים, מסע אל כוכבים; יצירות מפעימות בנות אלמוות (בינתיים); הוד והדר ויופי ועומק ומחשבה. היו ששבו אל הטבע והשתלבו בו, נענים לכוחותיו הקמאיים. והיה מי שהביט מהצד, הניד בראשו, וחרדה מילאה את ליבו. הנה הנה שוב עולם ישן מהיסוד מוקם, וכל קלקוליו עמו. אנה נוליך את נפשנו? כיצד נישא עיניים אל אבינו שבשמיים? והוא מכתף את תרמילו, ופונה שוב אל התיבה, לחזור ולהסתגר בתוכה, להתגונן מעולם חדש, לשקם עולם ישן.

אלא שהעולם הישן הזה, הוא עולמה של תיבה אחרת. תיבת נוח עצמה נותרה זנוחה על הר האררט, ומקומה נעלם, ורק דמותה המופשטת משמשת כמודל ומקבלת אידיאליזציה. ממקום ארעי לעת זעם היא הופכת בדמיונם של אחדים למקום שרק בו ניתן לבנות עולם מתוקן. ובעיניים עוינות הוא מסתכל באחיו לשעבר, המתרוצצים ובונים ומרחיבים גבולות בלי הרף, ובחשדנות הוא בוחן את תנועותיהם ומוצא בהן דופי, ובחשש ובפחד הוא צופה לבאות ומגבש דרכי לחימה ומניעה. אם לא בהם, לפחות כלפי עצמו.

*

בני"ש הייתי גם זקנתי. בדור שחלף מאז, דומה עלי שחלה התרחקות. בדרך הטבע, אדם חי את חייו ומגבש לו עולם והשקפה עליו ומסגרות ואורח חיים ואידיאולוגיה; אבל אותו מקור מים חיים, שממנו שאבתי ועדיין שואב עד היום, דומה עלי לעתים כאותה תיבה נעלמת. אינני יודע מה מייצרות הישיבות היום, והמבט מבחוץ לא תמיד מספיק. אבל לעתים נדמה לי שעל חלקם – לא כולם – משתלט החשש והפחד. לעתים נראה לי שחלקם – לא כולם – עוינים אותי ואת שכמותי, בשר מבשרם, ממייסדי הישיבות שהם עצמם לומדים בהן היום מפי דור חבריי. לפעמים אני חושב שחלקם – לא כולם – חוזרים אל התיבה שאיננה קיימת, וכדי לשחזר את העבר שאיננו הם משחזרים את כל רעותיו החולות: פחד מהחידוש, חשש מהרחבת הדעת, צייתנות ללא ביקורת, קידוש המסגרות ללא חשיבה על מטרת כל העסק הזה. חלקם – לא כולם – עסוקים בכיבוש היצר ואגב כך עוסקים בו ובגבולותיו ללא הרף, הרבה יותר מהראוי והרצוי והנכון, עד כדי חנק של כל עולמם כולו מעומס האנרגיות המושקעות שם. והצוהר של תיבתם נאטם והולך. ויש שאני מוצא את עצמי מול חלקם – לא מול כולם – ואין הם יותר בני שיח עבורי. אין לי עם מי לדבר. אנחנו כבר מזמן לא באותו המקום, עולמם איננו עולמי, ועולמם כלל איננו בעולם.

*

לפעמים אני חושד בנוח, שאחרי שאמר מה שאמר הגיף את כנף האוהל ולא יצא ממנו עוד לעולם, ומאז הוא יושב שם וכותב את ספר קוהלת. אבל כנגד כל נוח כזה, יש נוח אחר היושב וכותב את ספר משלי; ויש גם נוח נוסף, היושב וכותב את ספר שיר השירים. והמאור שבתורה, הגיוון שבמקרא, העולם ומלואו הגלום בקודש, עוד ישוב ויציף וישטוף ויגאל וירחיב גבולות, עוד תנוד לה המטוטלת חזרה במעלה הדורות, עוד נשוב ונדבר איש עם רעהו, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה'".

שבת בראשית: הנחש והגשם

(דברים שנאמרו בקידוש בין ההקפות, לפני קריאת פרשת הבריאה)

לחגים יש משמעויות רבות – חקלאיות, היסטוריות ואחרות; אבל לעתים קרובות משתלטת משמעות אחת על האחרות וכמעט מעלימה אותן. הנה, לדוגמה, על ארבעה ימי דין מדברת המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה:      

"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים."

דומה שלחג השבועות אין היום כל משמעות של דין, ואין לכך כל ביטוי במנהגי החג. עניין מתן תורה תופס את החג כולו, ולבד מאיזכור הביכורים במילה בודדת בתפילת מוסף ובקריאת המפטיר, אין זכר לעונת השנה, וודאי שלא לדין. גם חג הפסח נבלע בתוך סיפור יציאת מצרים, והעומר גם הוא שועבד לנושא מתן תורה. דומה שלבד מתפילת טל נעלמה לחלוטין משמעות הדין על התבואה בחג זה.

ראש השנה, לעומת אלה, זכה בכל הקופה, ועניין יום הדין בלע את כל ענייני החג האחרים. אימת הדין – שההלכה בצדדים שונים משתדלת אפילו לעמעם אותו – תלויה מעל כל נושאי החג: התרועה, ההמלכה, הזכרון. והדין הזה מקרין הלאה גם על יום הכיפורים ומעצים אותו.

סוכות עומד מהבחינה הזו במעמד ביניים. עיקר אווירתו היא של שמחה – אסיף, סוכה ירוקה, שלום, טבע. מצד שני, הדין על המים מוזכר כל יום, ואין פיוטי ההושענא כולם אלא תפילות גשם; וכמובן, שמיני עצרת ותפילת הגשם שבמרכזו היה אמור להיות מוקדש גם הוא לדין על המים, שכל העולם צריך להם. למרות כל זה, גם בסוכות נראה שאין אימת דין המים מורגשת.

האמת ניתנת להיאמר, שיש היגיון בהיעלמות הדין הזו. במיוחד האדם המודרני שלאחר המהפכה התעשייתית אינו נתון יותר לאימת דין הטבע. דומה עלינו שהתגברנו על כל קשיי העולם. אנו מייצרים לעצמנו עודפי מזון אדירים, ואף ברצף של שבע שנות בצורת – שבימי קדם היתה גורמת לרעב כבד ולהרס ממלכות ותרבויות שלמות – איננו מרגישים כל ירידה ברמת האוכל והפרנסה שלנו. מים למדנו לאחרונה לייצר בעצמנו. אנרגיה איננה חסרה לנו. מזג האויר איננו מטריד – בידינו ליצור לעצמנו בועת אקלים מבוקר בכל מקום, מחדר השינה ועד לרכבת. תוחלת חיינו הוכפלה ושולשה. ביכולתנו לתקשר עם בני אדם מקצווי הארץ ללא מגבלות זמן ומקום, כמעט. אימת הקיום פגה.

רק דבר אחד עדיין איננו בידינו, והם החיים עצמם. למוות לא מצאנו תרופה. לפיכך, מלכותו של הדין בראש השנה לא נעלמה – אם כי, חייבים להודות, כבר איננו מתפללים באותה אימה כאבותינו. מכל מקום, עדיין יודעים אנו, ברגעי רצון, לתלות לשמים עינינו ולבקש חיים.

וכך, כנחש באמרתו המפורסמת של ר' שמחה בונים מפשיסחה, איננו זקוקים עוד לתפילה. קללתו של הנחש היא שיהא מזונו מצוי לו כעפר, ולא יזדקק לבקש רחמי שמים ובכך להתקרב אליהם. ובדיוק כנחש, שכרנו יצא בהפסדנו.

אבל לאחרונה חולף רעד בעולם. חסד עשה עמנו הקב"ה, ובעשרים השנים האחרונות אנו לומדים לדעת שלכל דבר יש מחיר. במחיר ייצור המזון אנו מכלים את משאבי הכדור שאנו חיים עליו. במחיר ייצור האנרגיה אנו משנים את תנאי האקלים על פניו. במחיר הכפלת, שילוש וריבוע מספרנו עלי אדמות אנו הופכים את קיומנו כאן לתלוי על בלימה. לאיטה חודרת ההכרה, כי במו ידינו הרסנו את העולם שבו אנו חיים, וספק אם יהיה בידינו הזמן והיכולת לשקמו. עדיין אנו ממשיכים את החגיגה, אבל מועד התשלום כבר הולך וקרב, וכבר לא ניתן להתעלם ממנו. מדי שנה אנו מקבלים תזכורות מקדימות - סופות וסערות שלא ידענו כמותן, הצפות ואסונות טבע, שינויי נוף המתרחשים מול עינינו בקצב שההיסטוריה לא הכירה כמוהו.

ומי יודע אם לא לכך התכוונה התורה, ששלחה אותנו ביום הדין על המים לשבת בחוץ, במבנה מתכלה, תחת סכך קלוש, ובידינו מיני צמחים שהיו אמורים להיות בסביבתנו הקרובה. למרבה האירוניה, עולמנו ההפוך הפך גם את כל אלה למוצרים תעשייתיים – גם סוכות "לנצח", גם סכך ארוז ומוכן ומפוקח ומוכשר, גם ארבעה מינים שמקורם בשוק ובמסחר (מי היה מעלה על דעתו היום להניח את לולבו ואתרוגו, שאותם קנה במחיר מופקע ובדק בזכוכית מגדלת, באצטבאות המקדש, ואחר כך לקבל אותם מושלכים בידי הכוהנים ונתפסים באויר, קרוב לודאי לא אותם אלה שבחרנו בדוכן, כפי שנהג בפועל בזמן שבית המקדש היה קיים?). אבל מלכתחילה, היינו אמורים לצאת מהמיקרו-אקלים שיצרנו לנו אל החומרים הבסיסיים של הטבע, ולהיווכח שאפשר גם אחרת. איננו זקוקים באמת לכל השפע שיצרנו וששיווקנו ושהפצנו ושדרסנו איתו את כל שאר העולם. החיים תלויים בדי מעט: מחיצה רעועה, ענף על הראש, פרי יפה ביד לשמחה.

אכן, כך, וכנראה רק כך, יכול אדם לגשת לתפילה. הן זוהי מהותו של האדם העומד בתפילה: לעמוד, כך בעירומו, מול העולם שבליבו, ולדעת בעומק נשמתו ש"גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם", שאין הוא עצמו, האדם, אלא יצור אחד קטן וחלש, שעמדת השליט הגא איננה שלו באמת, שייעודו בעולם היא "לעבדה ולשומרה" ולא "לנצלה ולדלדלה", ושרק כך יכול הוא לבוא באמת מול ארון הקודש הפתוח ולבקש: גשם.

יום הכיפורים: חידת המדבר

מאות שנים במצרים הטמיעו את התחושה בקרב העברים: יש ארץ החיים, ויש מדבר. כאן, על יד המים, בקרבת המבנים הגדולים, מרכזי המינהל, התעלות, הפקידים יודעי הקרוא-וכתוב, ההיררכיה החברתית הקפדנית – כאן החיים. ואילו שם, בחולות הגדולים, מקום שמש ועקרב ונחש וישימון וציה וצלמוות, מקום אין מים בו ואין פקיד ואין שר ומושל ואין חברה, שם המוות. שם האין, שם האימה. אבוי ליוצא. שום אל לא יגן עליו שם, מפני אלי המדבר התובעניים והקשים. זוהי נחלתם, ואוי למסיג הגבול.

אי פה אי שם הסתננה השמועה: מעבר להרים ולמדבר יש ארץ אחרת, זבת חלב ודבש, משם באנו כשגם היא הפכה למדבר והתייבשה. אבל עכשיו אין לאן לשוב. המדבר הגדול והנורא מבדיל בינינו. אין לחצות אותו אלא עם צבאותיו של פרעה, מגן הארצות והעין הפקוחה של האלים; ואנו עבדיו.

ויום אחד נפל דבר. מן המדבר הופיע איש, חסר שם וחסר שרשים. משלנו הוא, אבל נטש; בן הארץ הוא, אבל ברח; בן ארמון המלוכה הוא, אבל במדבר גדל ושם נשא אשה ושם הוליד ילדים, ילדי מדבר כמוהו. מדייני חותנו, המרעה משלח ידו, ואש הסנה המדברי הבוער בעיניו. "אל המדבר", תובע הוא. "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר", מבקש הוא מפרעה, מלך הארץ הנושבת. "כה אמר ה' אלוהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", מצהיר הוא בפני זקני העדה הנדהמים. אומר ועושה, והעדה הנדהמת אחריו, עד קצה ארץ נושבת, "בקצה המדבר", והם זועקים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?"

פעם אחר פעם יחזור העם ויגלה את אימתו מן המדבר, ופעם אחר פעם יתבע "נתנה ראש ונשובה מצרימה", "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". הארץ ההיא שמעבר למדבר איננה אלא אשליה. שם, בארץ הערים הגדולות, המינהל המסודר, הפקידים המשכילים, בנייני הענק, תעשיית המזון המסודרת, שם החיים והחלב והדבש, ואילו אנחנו נמקים בדרך אל הדמיון ואל המוות ואל עצמותינו שילבינו במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב וציה וצלמוות. לאחר ארבעים שנה, כימי דור, יזכיר להם משה האיש "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח)".

*

כיצד שרדו, מנין מצאו תעצומות בנפשם, נגד כל ההוויה שספגו וגדלו עליה, פליאה היא, ואמונה שמה. אבל אמונה דבר שביר היא, ויש להגן עליה, לעטוף אותה. לבנות לה משכן עצים וארון עץ וזהב יחפה אותה, זכר לימים עשירים יותר ותקווה לימים שיבואו, עשירים גם הם. יש לשנן אותה יום יום, יש לעבוד לה, לבל תישחק באבק המדבר, יש לשמור עליה מכל משמר לבל תיטמא, יש להרחיק ממנה כל דבר זר וכל מת וטמא מת, יש לעשותה בטהרה ולהציב משמרות, והזר הקרב יומת.

ופעם בשנה יש "לכפר על הקודש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם", לטהרו ולקדשו מחדש מטומאות בני ישראל שאין להימנע מהן, כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.  והכוהן יכפר "את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, אחת בשנה" (ויקרא ט"ז). כל עבודות היום הזה לא באו אלא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, כדברי חז"ל וכפשט המקראות. כי המשכן, ויורשו המקדש, לב העם הוא, וכפרתו כפרת העם היא. המשכן בלב המחנות, ומסביבו דגלים לאותות לבית אבותם, וכל הקרוב מחבירו מקודש מחבירו. הסדר וההירארכיה טומנים הבטחה בחובם ליציבות, להגנה מפני המדבר הגדול והנורא, לחוק וסדר (שיהיה למשהו מעין הסדר המופתי ההוא במצרים הרחוקה שזכרה מתעמעם והולך כארץ הארגון והסדר), לאמונה.

והנה, בלב עבודת היום הגדול והנורא הזה, שכל השנה כולה תלויה בו, שכל הטהרה תלויה בו, שכל האמונה תלויה בו, עומדים להם שני שעירים. זהים בכל – במראה, בקומה; אין להבדיל ביניהם בדבר, גם לא בתפקיד המיועד להם. אין לדעת מי ילך לאן. עומדים ומנענעים בזקנם אל הכוהן, אל אהרון, שזכר העגל שפרץ את גדריו עודו צרוב בנשמתו ומזכיר לו בכל יום גם את שני בניו המתים, שפרצו את גדרות המשכן ואש זרה בידם. סדר, סדר, משנן לו אהרון לעצמו. גבולות, חוקים, אין לזוז מהם. זהו הקודש.

והנה מבוכה. מי השעיר לה'? שנים במקום אחד, וחוסר הידיעה מרחף מעל קרניהם. גבולות היום הזה, כולו טקס ובגדי זהב וזקני בית דין וסדר עבודה קפדני, כולם רעדה אוחזת בהם. גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. האחד ייכנס אל הקודש ויישחט לשם שמים, והשני ישולח – אל המדבר. מי יכריע? הקפריזה? חוסר הידיעה מראש? הגורל?

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר, ושילח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה, ושילח את השעיר במדבר".

השעיר המשתלח, כפי שקראו לו חז"ל, משולח, כלומר משוחרר – ואולי מגורש – אל המדבר. זו משמעות הפועל הזה בכל מקום במקרא: שחרור, גירוש, עזיבה לנפשו. השעיר וכל עוונותינו, כולם אל ארץ גזירה. כל פחדינו, שבאמצעותם אנו גוזרים על נפשנו מסלולי סחרור שאיננו נחלצים מהם ואנו סובבים בהם שוב ושוב, במעגלי חטא שאיננו מבקיע את דרכו אל הנקודה פנימה, כולם על ראש השעיר, אל המדבר, ארץ לא גבול, ארץ אין חוק, ארץ בלי חיים. אז יכול הכוהן, משוחרר ממשא אשמותיו והגזירות שגזר על עצמו בשנת החטא השוטפת, לפסוע כשליח העם כולו אל הקודש פנימה, למוקד המעגל, אל לב האמונה, אל הארון ובו הלוחות.

מה עשה השילוח הזה אל המדבר? מדוע שוחרר השעיר? לאן הלך?

*

התמיהה היא גם חיצונית, וכבר ציין הרמב"ן "ולא מצאו בקרבנות תשובה לעכו"ם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנחנו עושים כמעשיהם". הנה לדוגמה, סופרי העת העתיקה – רומיים בדרך כלל, אבל כמובן גם יווניים – תיארו כך את הפולחן היווני:

"הם ייסדו מקדשים במות ומזבחות בעבור האלים האולימפיים, מגשים לשריפת קרבנות עבור האלים הכתוניים (=אלי האדמה) והגיבורים, ומערות בעבור האלים ההיפוכתוניים (התתקרקעיים)" (פורפיריוס, המאה השלישית). "שמה תכרה לך שוחה, הבור תחפרנו, נסך תיסוך על סביבו למתים, דבש ויין מתוק... איל שהוא כולו שחור... כבש וכבשה שחורה" (אודיסאה).

בעולם היווני נהג פולחן כפול – פולחן במקדשים ומזבחות לאלים האולימפיים, ופולחן אחר לאלים הכתוניים, שנעשה במערות ובנקיקים. לאלו קרבנות לבנים, ביום, בצוואר פשוט כלפי מעלה, ולאלו קרבנות שחורים, בלילה, בצוואר כלפי מטה. מעלה ומטה, חוץ ופנים, שחור ולבן, חיים ומוות, כל החומרים הבסיסיים של החיים. ככל הנראה לא נהגה הפרדה בין הפולחנים האלה, בניגוד לסברות שנאמרו בעבר, ומכל מקום לשניהם היתה חשיבות גדולה בפולחן האלילי.

 משטח הקרבה על פני האדמה, המקדש הפלשתי בעקרון

ובאמת כדמות דמיון יש כאן. קרבן שאינו נעשה בפנים, במקדש הרשמי, ומשולח אל פני השדה, כאילו לרשות אחרת, כביכול אל מחוץ לסדר האלוהי, לכאורה לידי "השעירים אשר הם זונים אחריהם", אלה שבגללם נאסר להקריב קרבנות מחוץ לאוהל מועד, פרק אחד אחר כך בספר ויקרא:

"למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אל הכוהן... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה  זאת להם, לדורותם".

מה פשר הדמיון הזה? ומדוע בלב היום הקדוש הזה מופיע לו השעיר, מערער את הסדר וטורד את קדושת חצר המקדש וקול ברכת העם המשתחווה, עם צלילי המדבר, רוחותיו וצוקיו?

*

כדי לפתור את החידה ולהפריד בין הקודש ובין האלילות, הלכו פרשנים בדרך הנראית בעצמה חידתית ותמוהה, שלא לומר על סף פריצת הגבולות. אבן עזרא שניסה להסתיר את הסוד, והבטיח לגלותו "בהיותך בן שלושים ושלש", הרמב"ן שאמר על עצמו "ואני הרכיל מגלה סודו", וכל צבא מפרשיו של הרמב"ן, כולם באותה הדרך, כלשונו של רבנו בחיי:

"אין כוונתנו בשניהם כי אם לשם המיוחד בלבד, ולכן היה הכוהן נותן שניהם מתנה להשי"ת, והיה מטיל עליהם גורלות, לפי שהדבר הנחלק על ידי גורל הוא החלק הבא מאת ה'... הנה השי"ת נותן השעיר ההוא לעזאזל ומאתו בא אליו, והוא יבחר ולא אנחנו... כמי שמשליך פרוסה לכלב שלא ינשכנו, אז יעלה קרבנו דרך סלולה לשם המיוחד בלי קטרוג".

בכל לשון סייגו חכמים אלה את דבריהם, לבל נטעה, כי השביל צר ומתפתל על שפת התהום. איננו הולכים בו לעולם, לבל נתפתה ונמעד, לבל נפרש לא נכון כאילו יש ממש בעבודה הזרה. אבל פעם בשנה חובה עלינו להיישיר אליו מבט, לדעת שהוא שם, ולומר לעצמנו: אכן כן, יש שביל אל התהום, וגם הוא בתוכנו, וגם אותו נשתף בקרבנו אל הקודש פנימה. לא אל זר הוא. אנחנו הוא. בכל לבבך – בשני יצריך. פעם בשנה. בצום.

*

עומד לו השעיר, לשון זהורית בין קרניו, עוונותינו על כתפיו, איש עתי על ידו, וסיעות של אנשים קצרי רוח המתלשים בזקנו ודוחקים אותו בקוצר רוח אל המדבר, אל ארץ הגזירה, להסתיר את העוונות, לזרוק אותם החוצה, שלא נדע, שלא נראה. גשר היו צריכים לבנות לו שלא יינזק, כי שליחותו חשובה ביותר. ללא השעיר במדבר לא ייכנס הכהן אל הקדש. בימי בית שני, כשהמדבר כבר היה זיכרון רחוק, והעם כבר היה עירוני והירארכי בעצמו ולא חקלאי ומבוזר כבימי ההתנחלות והשופטים (שלא לומר ימי המדבר), כבר לא הסתפקה ההלכה בשליחתו של השעיר למדבר, והאיש העתי היה דוחף את השעיר אל מעבר לצוק, אל מקום שרגליו, רגלי עז מדבר מנוסה, לא יכולות לעמוד. אבל העקרון אחד הוא: שני שעירים, ללא הבחנה קודמת ביניהם, האחד החוצה והשני פנימה, ואין זה בלא זה, ואין קרבן נרצה על המזבח אם אין שעיר משתלח אל המדבר.

כי אין תשובה ללא הכרת החטא - ולא רק הכרה בחטא - ללא הכרה במה שאפשר ובמה שאי אפשר. אין גאולה עם אשליית כוח ללא גבולות או ניצחון ללא שיור. ואין פנים בלא חוץ. ואדם המשלה את עצמו שבנייניו בנייני עולם והגנתם מושלמת ובידו לאטום את עולמו הרמטית, סופו שימצא את עצמו תועה בשבילי מדבר הגזירה, ואין איש עתי שיצילנו מתעייתו, ואין שעיר המשתלח מבפנים החוצה שיאפשר לו את השעיר המוכנס מהחוץ פנימה. כי ללא הכרה בכוחות המעמקים של נפש האדם, ללא מבט אמיץ אל המדבר לא תהיה כניסה פנימה. אין אדם יוצא לחירות אם אינו מוכן לעבור את המדבר של נפשו, במו רגליו.

מכתב אישי לשר החינוך, שי פירון

(והפעם, זכות הדיבור לרבקה.)

לקראת פתיחת שנת הלימודים

מכתב אישי לשר החינוך שי פירון

בחודשים האחרונים זכינו, כמו תמיד אחרי בחירות, לפרץ רעיונות וטלטלות במערכת החינוך: שינויים בבגרות, במזכירות הפדגוגית, במיצב, בתוכניות ערכיות, שינויים בתכניות המחשוב ועוד. הרבה תקוות וחלומות חדשים. חלק מהדברים טובים ומבורכים, חלקם טובים פחות, חלקם בעיתיים ולא עומדים במבחן המציאות.

אבל הקושי הגדול הוא הטלטלות. מערכת החינוך, לא משנה מה עקרונותיה, אינה יכולה למלא את תפקידה וייעודה כשכל הזמן היא מטולטלת מכיוון לכיוון. 

רעיונות חדשים כמוהם כנבטים רכים: לוקח להם זמן להיטמע, להכות שורשים ולהצליח.

והנה באים אתם, שרי החינוך, באים אחד אחרי השני, וחורשים את השדה עליו הנביטו קודמכם זרעים חדשים. אינכם מחכים לחזות בהתפתחות, בצמיחתו של רעיון. אינכם נותנים לו לפרוח.

הרעיונות שלכם לדעתכם טובים יותר. ושוב אתם הורסים מה שהחל להיבנות, זורעים מחדש וחוזר חלילה.
לכן נשארת מערכת החינוך שלנו בשלב הנביטה. אינה צומחת, אינה פורחת, ובעצם עוצרת במקום.

לכן המערכת יקרה כל-כך. רעיונות חדשים עולים כסף, הון רב מושקע בהם בתחילת התהליך,
משאבים רבים מתכלים, וללא תועלת.

אדוני השר: לפני שתטלטל עוד, אנא חשוב גם על הזוית הזו. נכון שהתפקיד גורם לאנשים לחשוב שהם הכי, שהם יביאו את הגאולה. אבל אתה מקפיד כל הזמן לדבר על צניעות וענווה. אז אנא, לפני חרישת הקיים וזריעת רעיונות שלך, ראה כמה היה קשה להנביט את הקיים.
חכה רגע, התייעץ, רד לעומק הדברים, חלום לאט, והעיקר: תצליח!

רבקה משגב

http://vimeo.com/69225705#at=0

ירח קץ

בקיץ 1908 באה משלחת של חוקרים מכובדים מאירופה לבקר בחפירות שניהל רוברט מקאליסטר בתל אבו שושה, היא גזר המקראית. מקאליסטר, מחלוצי הארכיאולוגיה בארץ, ניסה שיטת חפירה, השונה מאד מהמקובל היום. הוא חפר שטח גדול מאד מפני התל, בתעלות ארוכות, כשכל העפר מתעלה אחת  נשפך לתעלה הקודמת שנחפרה. בכך אבד לנצח הסיכוי לחזור ולשחזר מה היה איפה. לבד מזאת, טרם הצטבר אז מספיק ידע כדי ליצור בסיס נתונים אמין ויעיל, והשכבות והתקופות שהגדיר מקאליסטר הם היום חסרי תועלת. חוסר הידע וחוסר הניסיון, שאפיינו את הארכיאולוגיה בשנים צעירות אלה, היו מאז לשם דבר, ואכן כמעט ולא ניתן להשתמש היום בתוצאות החפירות האלה.

אבל אז, בקיץ 1908, דבר מכל זה לא היה חשוב. תוך כדי הסיור, ניגפה רגלו של אחד הפרופסורים המכובדים באבן קטנה, על השפך של אחת התעלות. הוא התכופף להרימה, ושב והתרומם כשבידו אחד הממצאים החשובים ביותר בתולדות הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית: לוח גזר.

*

הלוח עשוי אבן גיר, ומידותיו כמידותיה של כף יד. כיום הוא מוצג במוזיאון באיסטנבול. כיוונו של הכתב הוא מימין לשמאל, וזאת ניתן לראות על פי היישור לימין; מפעם לפעם מופיעים קווי הפרדה בין מילים. אותיותיו של לוח זה כבר אינן תמונתיות כלל, שלא כמו בכתב שקדם לו, הכתב הכנעני (או ה"פרוטו-כנעני"). מצד שני, כל אות היא סמל בפני עצמו; אין אות דומה לחברתה, ואין לאות "גוף" ו"רגל", כבכתבים המאוחרים יותר. בכך ניכרת קרבת הכתב הזה למקורו התמונתי, אך גם השוני ביניהם, שכן אין להבחין כאן כלל בציור הקדום. מלבד זאת כל האותיות נכתבות בכיוון קבוע – מימין לשמאל, ובערך באותו הגודל. הכתב הוא כבר ליניארי, והוא אלפבית של ממש.

תל גזר, השוכן כ 8 ק"מ דרומית מזרחית לרמלה, נמצא על צומת דרכים חשוב בין דרך הים לבין הרי ירושלים, ועקב כך היתה גזר יישוב חשוב כבר בתקופות קדומות, והיא נזכרת כבר בכתובותיו של תחותמס השלישי (המאה השש עשרה לפנה"ס), אצל מרנפתח (המאה השלש עשרה לפנה"ס), ובמקומות רבים במקרא. במאה העשירית לפנה"ס, תקופת הממלכה המאוחדת, עברה גזר כמה תהפוכות, על פי המסופר במקרא. תחילה כבש אותה פרעה חותן שלמה מידי הכנענים, הרס אותה ונתן אותה כנדוניה לבתו (מל"א ט טז, כנראה לקראת מחצית המאה); שנים מספר – אולי עשרים, אולי עשרים וחמש – היתה גזר עיר מבצר ישראלית, ואחר כך עלה שישק מלך מצרים במסע המלחמה שלו, בשנת חמש לרחבעם, כלומר חמש שנים לאחר מות שלמה ופילוג הממלכה (מל"א יד כה, ברבע האחרון של המאה) והרס אותה שוב. לפני שכבות החורבן האלה מזוהים בגזר ממצאים פלשתיים, וגם כנעניים.

מכיוון שבתקופת גילוי הלוח כבר היתה כתובת מישע ידועה (היא נתגלתה כארבעים שנה קודם לכן), ניתן להשוות את כתביהם זה לזה, וברור שלוח גזר קודם לכתובת מישע. כתובת מישע היא בת המאה התשיעית לפנה"ס, במחציתה השנייה. גזר מיושבת בתקופה זו בדלילות, והממצא מתקופה זו דל מאד (לדעת אולברייט אין כלל ממצא ממאה זו בגזר). על כן התקבל תארוכו של הלוח למאה העשירית – אולם מי הכותב? פלשתי, כנעני, או ישראלי? אין בלוח אלא שמות עצם בלבד, וכולם משותפים לכמה וכמה לשונות שמיות. ומתי נכתב הלוח, תחת איזה שלטון?

*

בשנות העשרים של המאה העשרים נערכו בגבל, שבצפון החוף הלבנוני, חפירות ארכיאולוגיות. במהלך חפירות אלה נתגלו מספר כתובות בשפה שדוברה במקום, דהיינו הפיניקית. המפורסמת שבהן היא כתובת שנמצאה על ארון הקבורה של אחירם מלך גבל, שהובא לקבורה על ידי בנו, אתבעל:

ארנ זפעל [א]תבעל בנאחרמ מלכגבל לאחרמ אבה כשתה בעלמ ואל מלכ במלכמ וסכנ בס>כ<נמ ותמא מחנת עלי גבל ויגל ארנ זנ תחתספ חטר משפטה תהתפכ כסא מלכה ונחת תברח על גבל והא ימח ספרה לפפשבל

תרגום לעברית:

"הארון אשר עשה [א]תבעל בן אחירם לאחירם אביהו, כששתהו בעולמו (=קבר אותו; השווה "בית עלמין", אצלנו). ואילו מלך ממלכים, או סוכן מסוכנים, או תמא מחנות, עלה (כבש את) גבל, ויגלה ארון זה (="זנה", כבארמית מקראית), ישבר שרביט ("חוטר") משפטו (=שלטונו; השווה שופט, אצלנו), יתהפך כסא מלכו, ונחת תברח מגבל, והוא ימח ספרו (!  השווה: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת") לפפשבל (המילה לא ברורה)".

תארוך הכתובות שהתגלו בגבל, תלוי בכמה שיקולים, מסוגים שונים. במערה שבה נמצא ארון אחירם, נמצאה גם חרפושית של רעמסס השני, שמלך במאה הי"ג לפנה"ס, ולכן תוארך בראשונה ארון זה למאה הי"ג. אולם ראייה זו אין בה ממש, מכיון שקברים עשויים לשמש במשך מאות שנים, וממצא מסוג זה עשוי להתגלגל במערה גם הוא במשך מאות שנים. שתי כתובות אחרות מגבל חרותות על פסלים מצריים נושאי שמות פרעונים ידועים: "כתובת אבבעל" צמודה לשמו של שישק (935-914 לפנה"ס), ו"כתובת אלבעל" חרותה על חזהו של פסל הנושא את שמו של אוסורכון הראשון, יורשו של שישק. קירבת הכתבים בכתובות אלה לכתובת אחירם ברורה, ולכן יש לשייך את כל כתובות גבל – אלה ואחרות שנמצאו שם – לאותה מאה. אחירם נראה כקדום שבהם. (מעניין לציין שיוספוס פלוויוס מצטט בספרו קדמוניות (ח 144) היסטוריון הלניסטי בשם מננדרוס, המביא את רשימת מלכי צור מימי שלמה, ובהם נזכר חירם (=אחירם?) כבנו של אביבעל. אלא ששנות המלכות הארוכות הנמנות שם אינן מתאימות לפער השנים שבין שישק ליורשו, וגם השמות אינם זהים. מכל מקום, גם נתון זה נכנס פה ושם למערכות השיקולים של חוקרי הכתובות.) אלבעל זה הוא בנו של יחימלך, ובנו שלו הוא שפטבעל – כתובות של כולם נמצאו בגבל. בהתחשב בכך שארון אחירם נכתב על ידי בנו, אתבעל, ניתן לשרטט את הרשימה המשוערת של מלכי גבל: אחירם – אתבעל – אבבעל - יחמלך – אלבעל – שפטבעל. שפטבעל כנראה כבר נכנס למאה התשיעית, ואחירם, על פי זה, ישובץ בתחילת המאה העשירית לפנה"ס.

קרבת הכתב של כתובות גבל לכתבו של לוח גזר ממקמת את לוח גזר באותה סביבת תאריך, ועל פי הנראה מדובר בשלב מאוחר להן מעט. לדוגמה: בלוח גזר כבר ניכרת נטייה להאריך את "רגלי" האותיות, למרות שעדיין אין לכותב תפיסה של "גוף האות" לעומת "רגל האות". בארון אחירם אין תופעה כזו: ראו למשל את האותיות ב', ז', מ', ובמיוחד כ', שמקבלת בלוח גזר רגל של ממש. אפילו הא' של לוח גזר מאריכה את רגלה כלפי מטה.

השוואת כתבים: מימין - לוח גזר, משמאל - כתובת אחירם

תיארוך הלוח למאה העשירית, כפי שכבר נכתב למעלה, הוא מסתבר, ומכיוון שנראה שהלוח מאוחר לכתובות גבל, המתוארכות למאה העשירית לכל ארכה, יש לתארכו לסוף המאה העשירית. בתקופה זו, כאמור, שוכן בגזר יישוב ישראלי, ועל כן שנים רבות ראו בכתובת זו את הכתובת הישראלית הקדומה ביותר, עד שניטלה בכורתה בידי הכתובת מחירבת קיאפה, הכתובה עדיין בכתב הכנעני.

*

זה נוסח הלוח:

ירחואספ | ירחוז

רע | ירחולקש

ירחועצדפשת

ירחקצרשערמ

ירחקצרוכל

ירחוזמר

ירחקצ

       אבי

כדי להבין את הלוח יש להפריד את המילים הבלתי מופרדות. קל לראות כי הצירוף "ירח" חוזר בכל השורות, ולפיכך נראה שזו מילה בפני עצמה; האותיות הבאות הן שמו, או כינויו, או איפיונו של החודש, לעתים מילה אחת ולעתים שתים:

ירחו אסיף

ירחו זרע
ירחו לקיש

ירחו עציד פשתה

ירח קציר שעורים

ירח קציר וכל

ירחו זמיר

ירח קץ

כמקובל, מדובר בלוח המונה רשימה של חדשים, מהם "ירח פלוני" ומהם "ירחו פלוני". מכיוון שאין אימות קריאה בתקופות הקדומות, והשימוש באותיות אהו"י הוא רק לציון עיצורים ממש, המילה "ירחו" אינה "הירח שלו", אלא "ירחיו", הירחִים שלו, ברבים, וכנראה בזוגי ("הירחַים שלו"). אולי גם אין מדובר כלל בכינוי השייכות, ומשמעות המילה איננה "הירח שלו", אלא סתם "הירח", בתוספת סיומת הנקראת "יחסה", שלא השתמרה בעברית של ימינו. מכל מקום, כך יצא שמופיעים ארבעה "ירח" וארבעה "ירחו", וביחד שנים עשר ירחים בדיוק.

הירחים נקראים בשם פעולות חקלאיות: אסף, זרע, לקש, עצד פשת, קצר שערם, קצר וכל, זמר, קץ. רוב המונחים במשקל "קטיל", כמו אסיף, קציר, חריש, האופייני לפעולות חקלאיות; ניתן להניח שאף "לקיש" כך, ואף "עציד פשת", וכנראה גם "זריע".

בולטת העובדה כי הרשימה מתחילה באסיף, כלומר בחודש תשרי שלנו. אמנם אין לדעת מתוך הרשימה האם מדובר בחדשי ירח, אולם הדבר מסתבר מתוך המונח "ירח". זאת ועוד: אילו היה הלוח הרגיל שנהג כאן לוח שמשי, לשם מה החלוקה לחדשים בודדים לעומת זוגות חודשים? ניכר כאן מאמץ להתאים בין מערכת החודשים למערכת השנה, ולפיכך מסתבר מאד לומר שלוח השנה של האיכר היה לוח ירחי, וברשימה זו הוא עושה התאמה בינו לבין עונות החקלאות שלו.

 *

דעות שונות נאמרו בדבר מטרתה של רשימה זו ושל כותבה. יש שראו בה רשימה של גובה מס, ויש שחשבו אותה לרשימה של חקלאי. קשה לדעת מה ערך מינהלי היה לה לרשימה כזו, שאיננה מעגנת שום פעולה בתאריך בר הגדרה. תרגיל כתיבה גם הוא בא בחשבון, מכיון שבמקומות רבים בעולם העתיק נהוג היה בבתי הספר להעתיק רשימות מסוגים שונים כתרגילי לימוד.

כמובן שאין הדברים יוצאים מכלל סברה, ובעינה נותרת רק עובדת החלוקה החקלאית של השנה ותחילתה בסתו. למשל, המונח "קץ" שבשורה האחרונה הוא מונח חקלאי גרידא, והוא מבטא את עונת התאנים, הנקראות גם במקרא וגם בלשון חז"ל "קיץ" (ירמיהו מח לב, עמוס ח א-ב, ובלשון חז"ל "סוכת הקייצים", קוצצי התאנים – סוכה ח ע"ב). כמו כל עונות השנה בארץ, מדובר בעונות חקלאיות ולא אקלימיות – בארץ ישראל יש רק שתי עונות אקלים מובהקות, ימות החמה וימות הגשמים, והשאר הן עונות מעבר; אולם מונחי חקלאות נתנו את שמותיהם לתקופות בשנה. כך קרה לאביב, שאינו אלא שלב בהבשלת השעורה, וכך קרה גם לקיץ.

אבל צורתה של הרשימה הזו, מקצבה, החזרות הקצובות והזהות, הופכות אותה לנקראת כמין שירה, שירת העונות. והעונות מתגלגלות להן, מאסיף עד קץ, מסוף אל סוף; צליל ה"סוף" שבמילה "אסיף", ומשמעות הסוף שבמילה "קץ". ומתחת לפני השטח של הסוף, הקודם לכל ואחרי הכל, נשמע קול החיים, האוספים את תבואתם באסיף של תחילת השנה ואת תאניהם בקיץ של סופה.

אף אנו בעקבותיהם הולכים בימים אלה מן הקץ אל האסיף, נאספים אל תחילתו של המעגל החדש, העומד על פתחנו ומציץ מאחורי כתלנו. בשבת הזו נקרא על הבאת הביכורים, ביכורי פירות הקיץ, בית ה' אלוהינו, ובשבת הבאה כבר ייזכר מותו של משה בפתח פרשת "וילך"; ונמצאו החיים והקץ, ההתחלה והסוף, כל ההתחלות וכל הסופים, אחוזים זה בזה, מתגלגלים והולכים, למן הלוח העברי הראשון, שנכתב בידיו של אותו תושב עברי אלמוני מלפני שלושת אלפים שנה, ועד למסייר היום באותן גבעות השפלה, בין השקמים והתאנים והסברס והענבים, המטיפים עסיסם ומתכוננים להיאספם, כדי לשוב ולהצמיח את תנובתם ולתת את מתקם בשנה הבאה.