נח: סיפורי ברווזים

ששים שנה לאחר צאת הסרט "פנטסיה" לאקרנים, שבו אולפני דיסני והוציאו סרט חדש, "פנטסיה 2000". על פי מתכונת הסרט הראשון, שהפך מזמן לקלאסיקה, הוצמדו אנימציות ליצירות ידועות. אחת מהן היא סיפור המבול, שבו מככב דונאלד דאק, לצלילי היצירה "הוד והדר" של אלגר. דונאלד בונה תיבה, אוסף את כל החיות תוך שהוא מסמן על לוח מי נכנס כבר ומי עוד לא, עובר את כל תלאות המבול, ואף מאבד שם את דייזי, ושב ומוצא אותה בסצינת סיום מרגשת; והאנושות (?) כולה צועדת עמו לקראת שחר של יום חדש.

 

*

פרשת בראשית, פקרו בה המינים. כבר חז"ל הבחינו במוקשים הפזורים בפרשיות הבריאה, כמו למשל בלשון הרבים שבה משתמש הבורא בעת עשיית האדם, "נעשה אדם". בדורותינו הפכה הפרשה להיות המוקד לכל קושיות הרוח האנושית; החל מהעימות הבלתי נמנע בין תיאורי הבריאה לידע הפיזיקלי המודרני, דרך הניתוחים הספרותיים המתחדשים, המזהים סתירות ומהדורות ומגמות, ועד לזיהויים של סיפורים קדומים המונחים בתשתית הסיפור, אשר לא ממקור ישראל המה. כל ההדגמות, כל התיאוריות, כל הטענות, כולן תומכות את יתדותיהן קודם כל בפרשיות הבריאה והראשית.

לכאורה, אין הבדל מבחינה זו בין פרשת בראשית האומללה לפרשת נח, הבאה אחריה. הבעיות זהות: הידע הפיזיקלי-גיאולוגי-ארכיאולוגי; הניתוח והסתירות; ואף ההקבלות הידועות לסיפורי שומר הקדומה מן המפורסמות הן. ובכל זאת, נח ותיבתו הפכו במשך השנים להיות מושא חיפושים ותיאוריות, המנסים דוקא לבקש אחר גרעינו ההיסטורי של הסיפור, אחר ממצאים של ממש. כבר מתקופות קדומות אנו שומעים על "עדויות" בדבר שרידי הספינה, או התיבה, הנמצאים כאן או שם. מאמצים וממצאים אלה מתועדים כבר בתקופה ההלניסטית, ומספר עליהם יוספוס ב"קדמוניות" (א ג ו), והם נמשכים עד ימינו אלה (למשל כאן). גם מי שאיננו מחפש את שרידי התיבה עצמה, מחפש את האירוע ועקבותיו, ושמועות וממצאים משמשים בערבוביה בכל נסיונות הזיהוי האלה. סיפורים מקבילים, הידועים מתרבויות רבות (היה מי שהגדיל ומנה מאתים ושבעה עשר סיפורים מקבילים, מכל רחבי העולם), אף הוסיפו והעצימו את מאמצי החיפוש האלה. אחרון הנסיונות בשלב זה הוא אולי הנסיון לראות בנסיבות היווצרותו של הים השחור, בתום עידן הקרח האחרון, את האירוע שהותיר את רישומו בדמות סיפור המבול (קישור לסקירה – כאן). וכמובן, שלא לדבר על נסיונות מתחום המדע הבדיוני, ואף דונלד דאק תרם לכך את חלקו, כמובא למעלה. רובם של נסיונות אלה הם בגדר "ברווזים עיתונאיים", וחלקם, כאמור, ברווזים ממש.

מדוע זכה המבול למה שלא זכתה פרשת הבריאה? מה יש בו, בסיפור עתיק ונפוץ זה, המושך אליו אנשים מכל התקופות ומכל התרבויות, המביא אותם לחפש ולגלות ולשחזר ולפרש את האירוע הטראומתי הזה? האם סיפור האסון האולטימטיבי, האב-טיפוס לכל סיפורי האסונות מאז ועד עולם (האדם תמיד נמשך בחבלי קסם לסיפורי קטסטרופות, כעש אל אש)? או אולי דוקא סיפורו של האיש העומד במרכז המעשה, שנגזר עליו להציל עולם ומלואו? ושמא דוקא האל או האלים, הגוזרים ועושים, ואף שאין מנוס מגזירתם, יש מנוס? האם דימוי העולם כולו, על כל החיים אשר בו, נדחסים לתוך מיקרו קוסמוס קטן, הוא המושך אליו את השומע והקורא?

דומה שכל התשובות נכונות. להבדיל מסיפור הראשית, זהו סיפור בריאת עולם שאדם במרכזו, ואדם שכל אחד יכול להזדהות עמו. הוא איננו מושלם, הוא עשוי להשתכר ולהתבזות, ויש שדורשים אותו לגנאי – ומי איננו כזה? – אבל הוא האדם שיציל את העולם; ומצד שני, לא רק תהילה מתפעמת יש כאן, אלא כובד שליחות ואחריות לעולם ומלואו, תוחלת ארוכה וחוששת, ועורבים ויונים חולפים להם למעלה, מביאים במעופם תקוה ויאוש חליפות.

אבל מעל לכל, סיפור לא ארוך זה מקפל בתוכו את כל תולדות אדם באשר הוא אדם. אדם הנולד אל עולם חדש ומבטיח, אבל אז עולם זה משתנה אל מול עיניו, והאדם מאבד את תום ילדותו ומגלה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ; והוא יוצא למסע עם כל עולמו המוכר ארוז בתיבה, לעבר עתיד לא ידוע שיתגלה לעיניו אחרי שיתפזרו העננים. "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה" – התיבה היא מילה, אומר הבעש"ט; בוא אתה כולך אל המילה, אל התפילה. את כל מה שאתה - הכנס אל משאלותיך, בכל כוחך בקש את מה שנפשך באמת רוצה. ומילות-תיבות בקשותיך הפנימיות, מלאות בכולך, יישאו אותך אל מעבר למבול, אל הקשת.

ושם תמצא, ממש כמו דונאלד דאק, את מה שאולי לא אבד לך באמת מעולם.

 

 (עוד על פרשת נח, מן השנה שעברה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_25.html)