נח: אלכוהול ותהילה

סיפור בריאתו מחדש של העולם, המסופר בפרשת נח, רווח כידוע בעמים רבים, וכבר דשו רבים בדמיון ובהבדלים שבין סיפורים אלה ובמגמותיהם. הבדלי התפיסה המוסרית והדתית כבר הודגשו כל צרכם במחקר ובפרשנות, ועיקרם בסיבות שהובילו למבול ובהתנהלות עולם האלוהות מול עולם האדם. המקרא כדרכו מציג תפיסת עולם שהמוסר בבסיסה, הופך את האדם לאחראי על עולמו שלו, ולא על עולמם של האלים, ומציב את אלוהים מול האדם על מישורים שונים לחלוטין, שאינם ניתנים לגישור מוחשי או חומרי.

ברוח זו, מוסר המקרא על מספר התחלות, או אבות, לתחומים שונים של התרבות האנושית. בפרשת בראשית צוינו כמה כאלה: קין עצמו בנה עיר, ולפיכך הוא עומד בראש הבונים בתרבות האנושית. צאצאיו, בני למך, נחשבים לאבות יושבי אוהל ומקנה וגם לאבות תופשי כנור ועוגב, ובצדם אחיהם הוא לוטש כל חורש נחושת וברזל. לא תמיד ברורה משמעות אותה ראשוניות, שהלא כבר הבל רעה צאן, ומסתבר שמדובר בשלב מתקדם יותר של ענף המרעה וביות הבהמות. מכל מקום, ראשית התרבות האנושית כאן עניינה במקנה, במוזיקה ובעיבוד מתכות.

בפרשת נח אנו פוגשים עוד שני מתחילים, ואתם עוד שני אלמנטים שבלעדיהם אין התרבות תרבות: נח איש האדמה מחל ונוטע כרם ואף משתכר מפריו, ונמרוד מֵחֵל להיות גיבור בארץ. שתי פרשיות אלה באות בלווית סיפור קצר, שלא כקודמיהם בבראשית, שם הובאה רק עובדת היותם. נח אינו אבי הנוטעים או מֵחֵל עבודת האדמה, שכן זו ימיה כימי עולם. עוד האדם בגן עדן צוּוָה ולאחר מכן קולל בעבודת האדמה, וקללה זו מלווה את שושלות קין ושת עד נחמתו של נח. אולם בכל זאת מוזכר "ויחל נח איש האדמה", ומסתבר שאיזכור זה מתייחס לעבודת הכרם. בכך מוצב הגפן והיין כאחד מיסודות התרבות האנושית.

אכן, המחקר הארכיאולוגי כיום מצביע על מקורו של ביות הגפן באנטוליה או בארמניה, בשלבים קדומים של התרבות האנושית. קשה כמובן לדעת מתי התחיל ייצור היין, אך שרידי חומצות מסויימות בכלי חרס מצביעים על קיומו בהרי הזאגרוס בכפר ניאוליתי, שזמנו על פי המקובל במחקר כבר באלף החמישי או הששי לפנה"ס. עדויות ספרותיות המתייחסות לגידול וצריכת יין קיימות מזמן שקיים תיעוד כתוב של תרבות אנושית, דהיינו מן האלף השלישי לפנה"ס. תרבויות אליליות שונות, דוגמת היוונים והמצרים, ייחסו את המצאת היין לאלים, ובכך העידו על החשיבות היתרה שייחסו למוצר זה. בכל התרבויות העתיקות יש ליין מקום מרכזי בפולחן האלים.

אולם המקרא מוסיף ליין פן פחות סימפטי, ונח, היינן הראשון, הוא גם השיכור הראשון. שכרותו מביאה בעקבותיה חטא הגורר את קללתו של חם, וכבר חז"ל העלו אפשרויות שונות לחטאו של אבי כנען, בעיקר מהתחום המיני. פירושם מסתמך על החזרה על המילים "גילוי" ו"ערוה" בפרשה זו מספר פעמים. מכל מקום, היין עומד בפתחה של התקופה החדשה בתולדות העולם, וקללה בעקביו.

המֵחֵל הבא בתולדות האדם הוא נמרוד, והוא החל להיות גבור בארץ. כבר היו גיבורים לפניו, בפרק ו', הלא הם ילדי בני האלוהים מבנות האדם, אולם נמרוד הוא ראשון הגיבורים בארץ לפני ה', וכנראה הכוונה לראשון הכובשים, ראשון מייסדי הממלכות הנשענות על חַרבן. המקרא אף מצטט פתגם ידוע שהתהלך מן הסתם במזרח הקדום, "על כן יאמר כנמרוד גיבור ציד לפני ה'". פרשנים שונים תולים בו גם את חטא העבודה הזרה, אולם גם בלי זה ברור שהוא אחד משופכי הדם הסיטונאיים הידועים בהיסטוריה העתיקה. כמו היין, גם הממלכה והשלטון נחשבו מאז ומעולם כסימן התרבות המובהק, ואף אלה יוחסו בכל רחבי העולם האלילי לאלים עצמם. ראוי לציין, כי בניגוד לסיפורי מלכים מן העולם העתיק, שבהם האלים עצמם הם המלכים הראשונים או מייסדי הממלכות הראשונות, עם ישראל סיפר סיפור אחר לחלוטין, ובו סירב הנביא שמואל לרעיון המלוכה, הסכים לו רק בלית ברירה, והמלך הראשון חטא והודח. בדיוק כמו היין, המלוכה והשלטון האנושי אינם אלוהיים בשום אופן, על פי המקרא.

הנה כי כן, פורשת התורה לפנינו, בצד הבריאה והתקווה, גם את הכשלים והתהומות אליהם יכול האדם להתדרדר. רצח הבל נבע מקנאת איש באחיו; חטא חם נבע מן האלכוהול, ובו כרוך גילוי העריות והעבדות; וכיבושיו של נמרוד, גבור הציד, באו מרדיפת התהילה. בלשונם של חז"ל, הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

שופטים: חיים בסתירה

ככל שידיעותינו מגיעות, במזרח הקדום לא היתה חוקת מלך. המלכת מלך, בחירתו, חיוביו המיוחדים, לא היו עניין למערכת החוק כלל. למעשה, הדבר פשוט למדי – המלך עצמו הוא מחוקק החוק, ולפיכך אין החוק חל עליו ואינו כולל אותו; אולם גם מעבר לזה, המלך איננו חלק משום מערכת-על הכוללת מוסדות מדינה או מינהל. בחירתו, או זכותו למלכות, מובנת מאליה.

למעלה מזה: המלך, ברוב המקרים, הוא גם אלוהי, במידה זו או אחרת. לעתים הוא התגלמות אל בחייו, לעתים אחרי מותו; לעתים הוא נציג האל; בסיפורי הקדם הוצגו חלק מהמלכים הראשונים, הן במסופוטמיה והן במצרים, כאלים או חצי אלים בעצמם, שייסדו את המלוכה או נתנו אותה לבני האדם ומינו את המלך הראשון.

אף סיפורי האלים עצמם משקפים יחס זה. בין האלים יש אחד העולה על חבריו, והוא מלך האלים, ומכל מקום מתקיימת הירארכיה בין האלים השונים. במיתוס הבריאה הבבלי זוכה מרדוך למלוכה לאחר שהנהיג את המלחמה נגד תיאמת והכריע אותה; המלוכה היא פרס שזוכה בו המנצח, המצביא, והיא שלו בדין, וכך כמובן נתפס העניין גם ב"מלכותא דארעא". אפילו בעולם היווני, שהדיח את מלכיו הארציים, נשארה ההירארכיה השמימית על כנה.

גביע כסף מעין סאמיה, האלף השני לפנה"ס, ובו סצנת נצחונו של מרדוך על תיאמת

מהבחינה הזו, רב הדמיון בין מוסד המלוכה למוסד מרכזי אחר בממלכות המזרח הקדום, והוא המקדש. המקדש הוא אלוהי, משכן האלים, והאלים עצמם יסדו את המקדשים הראשונים. לא עולה על הדעת עבודת האל ללא מקדש, ולמעשה היא בלתי אפשרית. הרס המקדש עשוי לגרום להיעלמותה של הדת, אם כי לרוב ישנם מקדשים רבים לאותו אל.

בין שני מוסדות ראשוניים ומיתולוגיים אלה היתה גם זיקה מעשית הדוקה, ולמלך נודע תמיד תפקיד מרכזי בפולחן, לעתים דבר יום ביומו כבמצרים, לעתים בחגים כבמסופוטמיה, לעתים המלך הוא הכוהן עצמו ואין לידו מוסד כהונה נפרד ובלתי תלוי, כבממלכת החתים.

אמנם, מכיון שכל ידיעותינו תלויות במקורות כתובים מן העבר, ומכיון שידיעת הקריאה והכתיבה היתה נתונה רובה ככולה בידי המעמדות השליטים ועושי דברם, אין פלא בכך שזהו מצב המידע שבידינו. מכל מקום, זה היה כנראה המצב גם בארצות הקדם עצמן – הגירסה שהילכה ברחוב היתה זו הכתובה בידי הכהונה והמלכים, והיא היתה אמונת העם.

*

על כן, כשנפתחת בפנינו פרשת המלך בספר שופטים, וגלגוליה המעשיים בספר שמואל, אנו עומדים בפני תופעה חדשה לחלוטין בעולם המזרח הקדום. המלך איננו מוסד ראשוני, וודאי לא מיתולוגי. הוא מובא בציווי המקראי בצורה מותנית – "ואמרת אשימה עלי מלך, שום תשים עליך מלך"; אם תאמר – תשים, ואם לא תאמר – לא תשים. אף אם נפסוק הלכה כדברי הסוברים שמינוי מלך מצווה, כדעת מוני המצוות, עדיין במקומו עומד הניסוח המותנה, שכאמור אין דומה לו בכל העולם העתיק.

מעבר לניסוח, חשובה התופעה עצמה: בתוך קובץ החוקים מופיע חוק מלך. המלך הוא חלק מהחוק, ולא מקורו. לא זו בלבד, אלא שעיקר החוק הוא חובות ומגבלות המוטלות על המלך, ואפילו לא הגדרת תפקידיו. המגבלות הן על רכושו, על סמלי המעמד שבכוחו לצבור, ואף על כוחו הצבאי; והחובה היחידה המוטלת עליו היא הכפיפות המלאה לדברי הספר, שאותו הוא חייב לשאת בחיקו כל הימים. התופעה הזו חריגה בכל מובן שהוא (ואף אם נרחיק אל השקפות לא מסורתיות, כדברי בעלי תורת המקורות, הדוחים את ספר דברים לשלהי ימי הממלכה, בימי שיא כוחו של בית דוד, ובימי שיא כוחה של האימפריה האשורית, הדבר הזה מוזר הרבה יותר. לא היתה כל סיבה להכליל חוק מעין זה בתקופה זו, ואכמ"ל).

לא בכדי מציג ספר שמואל את ייסוד שני המוסדות האלה בצורה דומה. גם לגבי המלך וגם לגבי המקדש, התשובה הנבואית הראשונה הניתנת היא שלילית. ובשני המקרים מאותה הנמקה: לשם מה? מה צורך יש בזה? שמואל מתרה בעם כי מוסד המלוכה ייטול מהם את עצמאותם ולא יבטיח להם ביטחון מעבר למה שביכולתם להשיג כבר עתה; ונתן בדברי תשובתו לדוד על בניית המקדש (לא תשובתו הראשונה, החיובית, שדומה שניתנה מדעתו ולא מדעת נבואתו) אינו מנמק דבר, מלבד התמיהה "הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל... לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים?" (שמואל ב ז). רק אחרי לחץ מומלך מלך. ואף אותו מלך ראשון, שיימשח על פי ה', ייכשל בתפקידו, ורוח רעה תפקוד אותו. המלוכה, יותר משהיא פרס, מוצגת כנטל וכסיכון עצום. המלך השני, משיח ה', תקוות העם היהודי לדורותיו, מוצג בספר שמואל כמעט רק מצד סיפוריו האישיים, ונצחונותיו הצבאיים תופסים יחסית מקום מצומצם. חטא בת שבע, המעיב על כל ספר שמואל ב, מביא על ביתו קללת עולם, "לא תסור חרב מביתך עד עולם".

*

לא רק עקרון "שלטון החוק" או השיוויון בפני החוק מוצג פה בבהירות בפעם הראשונה בהיסטוריה. למעשה מוצג פה כמעין אנרכיזם בסיסי, חוסר אמון במוסדות, רתיעה מהתקבעות ומהתמסדות יתר, שתפגום לא רק בתחושת העמידה המתמדת בפני האל שעלולה להתחלף בתחושת יראת המלך, אלא גם בעבודת האלהים עצמה. כשם שהמלך יצמצם את אחריותו – הדתית! - של כל אדם לגורלו, מכיון שהוא ייטול על עצמו את תפקיד המושיע הלאומי, כך גם המקדש כאילו יצמצם את תחושת עבודת האל. אולי בשל כך שלמה, הבונה את המקדש, איננו מייעד לו בתפילתו תפקיד של עבודה פולחנית בדווקא, אלא מדבר רק על תפקידו כמקום תפילה.

שני דברים חשובים למדנו מכאן. האחד, עצם העניין שעליו דובר: הרתיעה מהמיסוד, שימור תחושת הראשוניות, האחריות, המעורבות האישית, העומדים מעצם טיבם בניגוד מסויים למערכות קבועות וממוסדות, מערכות חוק או מערכות פולחן. ככל שנרבה בחקיקת חוקים, כן תמעט מעורבות האדם עצמו בנעשה, בחברתו, בשלטונו. כאשר הכל לפי כללים, הכל מדוייק, הכל קבוע, וללא נשמה. חקיקת יתר, מוסדות יתר, עוד ועדה ועוד פורום ועוד תקנות מחייבות, לא זו בלבד שהתועלת בהן מועטה, אלא שהסירבול המובנה הכרוך בהן סופו להחריב את כל הבניין.

השני, והוא אולי מפתיע יותר, הוא שלמרות הכל, אין ברירה ויש צורך בכל זאת באותם מוסדות. מרגע שאין אנו בודדים אלא חברה אחת, הרואה מטרה אחת לנגד עיניה והחשה אחריות לכלל חבריה, אין מוצא מהקמת מוסדות וקביעתם כמצווה.

כלומר, הסתירה הזו היא הכרחית. התורה כמעט ומצווה עלינו לחיות בסתירה. חיים של תפיסה הרמונית ואחדותית סופם לקרוס, ודווקא הסתירה הפנימית היא המשמרת את החיים!