יום שישי, 21 בדצמבר 2012

ויגש: על ההיסטוריות של סיפורי המקרא


טענה נפוצה במחקר המקרא רואה בסיפורי הראשית של עם ישראל היסטוריה משוכתבת, סיפורים שנועדו להשליך לאחור את מציאותה המאוחרת של ממלכת יהודה או ישראל, או סיפורים שנועדו להצדיק מגמה פוליטית זו או אחרת על ידי עיגונה במסורת כביכול קדומה. הדרמה האנושית, המסופרת בסיפורי יוסף ואחיו, כל כולם לא באו, להשקפה זו, אלא כדי להצדיק את שלטונו של יוסף, כלומר את בכורתה של ממלכת הצפון.

הקורא המאמין במסורת המקרא, שלא לדבר על המאמין בקדושתו, עלול בשל השקפות כאלה לדחות את כל העיסוק בנושא ההיסטורי או הארכיאולוגי, ולפתח רתיעה מכל מבט מחקרי על הטקסט המקראי. הקורא הזה, המודע בכל זאת לקשר הברור בין פרשיות סוף ספר בראשית לתולדות שתי הממלכות, ילך בדרך ההפוכה – של "מעשה אבות סימן לבנים", של מציאת נקודות אופי בשני האחים שיתבטאו בדרכי הנהגתן הפוליטית והדתית. למותר לציין ששכרו יוצא בהפסדו: דרכי הניתוח הביקורתיות, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה היסטורית, מפותחות בהרבה משהיו בימים עברו, וכל מי שאינו מוכן לעשות בהן שימוש חוטא להבנת המקרא, לאמת ההיסטורית, ועל כן גם לאמת הספרותית והערכית של המקרא, ולמעלה מזה – גם לאמת הדתית שבו.

הצד השני של המטבע הוא כמובן איבוד האמון בדברי המקרא, ולפיכך גם בערכיו, ובסופו של דבר במחוייבות להנחיותיו. העוסק והשומע והלומד את המוסכמות המחקריות מוצא את עצמו פעמים רבות, גם מבלי משים, גם לאחר שנות חינוך דתי ארוכות ומשמעותיות, והנה הוא עומד בפני בור ריק, ונפשו יבשה אין כל, ובורא עולם כבר אינו מציץ עליו מבין חרכי התורה, שכבר הפכה עבורו מ"תורה" ל"טקסט מקראי". את התפקיד המערער והמנתץ שמילאו פעם מדעי הטבע עושים היום מדעי הספרות, ובהצלחה לא פחותה.

עבור האדם שהאמונה בשבילו היא דרך חיים, השילוב בין המבט המחקרי לבין האמונה בסיפור, הוא דבר מוכרח, ואפשר לומר שזו שאלת השאלות העומדת היום בפני המאמין המתוודע לעולם המחקר האקדמי.

בשורות הבאות אנסה להציע מבט משלב מעין זה לגבי סיפורי האחים. אפשר שניתן לקרוא לגישה הזו "גישה אפולוגטית". אולם דומה שבסופו של דבר, טיעוניה טיעוני אמת הם, ותועלתם להבנת הסיפור עצמו, ללא תלות בשאלת קיומו או אי קיומו של בורא לעולם, גדולה כשלעצמה.

כאמור, רבים רואים בסיפורי יוסף מול יהודה הד מאוחר לעימות העתידי בין ממלכות הדרום והצפון, עימות שליווה את כל תקופת הבית הראשון והביא בסופו של דבר לאבדן רובו של עם ישראל באירועי הימים הסוערים של המאה השמינית לפנה"ס. אבל בטענה זו יש למעשה היפוך ראיה, והנחת המבוקש, והתעלמות מההיסטוריה עצמה. אמת היא שהמקרא משקיע אמצעים ונפח בסיפור לידתם של פרץ וזרח, ולא בסיפור לידתם של מופים, חופים וחושם, למשל, מפני שיש להם משמעות בהמשך. אבל אין ביכולת המספר להמציא דברים שלא היו. והנה מספר דוגמאות:

1.  יוסף עצמו, העומד ללא ספק במרכז הסיפור, מעולם לא תפקד כשבט. מאז ומעולם –ככל שמדובר על ההיסטוריה של ישראל בארצו - עמד אפרים, ולא יוסף, מול יהודה. בודאי שכך הוא המצב ככל שמאחרים בזמן, עד למאה השמינית והשביעית, שאז אמור המקרא להיכתב לדברי האסכולות המאחרות. ירמיהו מנבא על אפרים, הושע מדבר על אפרים, ואיש אינו מדבר על יוסף - למעשה עד לימי יחזקאל, המפטיר לפרשתנו (והפסוק הבודד על ירבעם שהיה ממונה על סבל בית יוסף מעיד על הכלל. הלא ירבעם מורד כאפרתי, לא כיוספי). אין שום סיבה למחברי היסטוריה בימי המלוכה לדבר על יוסף.
2. למעלה מזה: גם מנשה לא תפקד מעולם כשבט אחד, וכבר מתחילת ימי ההתנחלות מדובר לפחות על שני שבטים. דבורה אף לא מכירה שבט בשם זה, ומבין עשרת השבטים שהיא מונה (נעדרים שם שמעון, לוי, יהודה וגד) היא נוקבת בשמם של מכיר וגלעד, ולא מנשה.
3. ומדוע לעשות מאפרים ומנשה אחים? הלא היו ביניהם מלחמות בימי יפתח וכמעט בימי גדעון.
4. ומדוע לצרף את בנימין לבני רחל, כשכל ימיו הלך עם יהודה? לשם מה להמציא סיפור מסובך על שבט מבני רחל שיהודה הגן עליו?
5. אילו אנו היינו כותבים היסטוריה לאחור בימי המלוכה, היינו מקדישים מקום רב ליששכר, שממנו בא בעשא, וכנראה גם בית עמרי. אבל לא הוקדש לו שום מקום מיוחד, לא לחיוב ולא לשלילה.

בקצרה, הסופר המקראי לא היה יכול לעבוד עם חומר שלא היה לו. והחומר שהיה לו אמר שיוסף הוא אביהם הקדמון של אפרים ומנשה גם יחד, והוא השבט המקורי, למרות שבימיו המאוחרים כבר לא היתה לזה שום רלוונטיות. זהו מקרה קלאסי של טעות אופטית: אפשר להסביר את תקופת המלוכה לאור סיפורי השבטים, אבל אי אפשר להסביר את סיפורי השבטים לאור תקופת המלוכה ואף לא לאור תקופת ההתנחלות או השופטים (יש לזכור שעל פי המבט המקראי זהו למעשה הזמן שבו מועלית התורה על הכתב – עם תחילת ימי הכיבוש, בימיו של יהושע. כך גם עולה מפורשות מהגמרא במס' בבא בתרא, דף י"ד). סיפורי השבטים עצמם הם סיפורים עצמאיים.

ובכן כך: ההיסטוריה מספרת סיפור משלה, והמקרא - על אותם נתונים - מספר סיפור משלו. וכך יש לראות את הדברים: אין המקרא מספר דברים כהווייתם, אלא משמיט פרטים ומסדר פרטים ובונה אוירה ובסופו של דבר יוצר סיפור מעשה. סיפור המעשה נבנה על בסיס עובדתי, ואמיתותן של העובדות ניכרת מתוכם – במיוחד בזה שאין להן הסבר מתוך מבט מציאות מאוחרת יותר (והדברים נכונים גם לגבי פרטי ריאליה רבים, בעיקר אלה הקשורים לממלכת מצרים של אותה תקופה, אלא שאין כאן המקום להאריך).

 סיפורים רבים סופרו בימי קדם, ומה שנשאר בידינו, המקרא, הוא התמצית המזוקקת, המעט שבמעט, המיטב שבמיטב, וזיקוק זה – הוא הוא רוח הקודש ומשמעות עומק הביטוי "תורה משמים" – הוא שהפך את המקרא לטקסט שמצד אחד הוא שווה לכל נפש, ומצד שני עומקיו הנפשיים, הסיפוריים ואף ההיסטוריים לעולם אינם מאבדים את הרלוונטיות שלהם. השאלה המרכזית, שאותה שואל המקרא, איננה "מה אירע". לצורך זה חוזר ספר מלכים, לדוגמה, ושולח אותנו פעם אחר פעם אל ספרי דברי הימים למלכי יהודה וישראל ואף אל ספרים אחרים. השאלה המרכזית, שאותה שואל המקרא את הקורא, היא זו: אחרי שתקרא, איזה אדם תהיה? אתה, המכיר את ההיסטוריה (ככל שמדובר בקורא בן תקופות קדומות יותר, אמירה זו ודאי נכונה יותר), דוקא אתה, הקורא היודע לכאורה את העובדות ולעתים מכלי ראשון, ומשוכנע שהבנת את הכוחות המעצבים אותן, דוקא לך חשוב לדעת כיצד מעצב המקרא שנית את המציאות, כך שהאמת העל זמנית תבצבץ מתוכה. איפה אתה עומד עכשיו, משסופר לך הסיפור כאמיתו? משנוכחת בפער שבין המציאות לבין האמת, מי אתה עכשיו?

ומשום כך דוקא חייב אדם בימינו, הרחוק מרחק אלפי שנים מאותם אירועים, וכבר אינו יודע באמת את שאירע, לנסות ולשחזר את ההיסטוריה ואת הארכיאולוגיה ההיא. ועל כל מה שיחסר לו בהבנת ההיסטוריה והעובדות, יחסרו לו עשר ידות בהבנת המקרא, ובהבנת אמונתו שלו, ועיקר ידמה עליו כטפל וטפל ידמה עליו כעיקר, וקרוב יהיה לגילוי פנים במקרא שלא כהלכה.

מפני שהמקרא איננו מבקש לעצב היסטוריה. הוא מבקש לעצב קורא.

14 תגובות:

אייל בן-אליהו אמר/ה...

אני חושב שקולך חגי הוא קול חשוב וייחודי, לצערי לא נשמע עדיין כפי שראוי היה שישמע. שמא מישהו יגלגל את הרעיון להפוך את הבלוג הזה לטור בהארץ ומקור ראשון

חיים לחמיש אמר/ה...

אכן כן, אייל. בשלב ראשון אפשר לשתף בפייסבוק וזה מה שאני עושה. יישר כח, חגי!

Baruch Alster אמר/ה...

אינני מבין מה האפולוגטיקה כאן. טענתך המחקרית נגד איחור הסיפור - טענה רצינית. וטענתך על תפקידו הדתי של המקרא - היא טענה על גבול הספרות והאמונה, ואינה שייכת כלל להיסטוריה.

ובעניין אחר: נראה מדבריך שכל הפרטים במקרא חייבים להיות נכונים עובדתית. האם זו אכן עמדתך, או שיש למקרא רשות לשנות פרטים ולהוסיפם, ולא רק לסדר ולהשמיט? (כמובן על בסיס העובדות הקיימות).

חגי משגב אמר/ה...

לשנות פרטים ולהוסיף? נאמר כך: כשבלעם מדבר, בפרשת בלק, אני לגמרי לא משוכנע שאלה המילים שיצאו מפיו. לא רק מפני שכנראה דיבר ארמית או ניב מזרח-ירדני כלשהו, אלא גם מפני שמשירתו (ומכתובת בלעם) ניכר שעובד אלילים היה, ועל כן דבריו האותנטיים לשליחי בלק "גוירו" כהלכה והותאמו למקרא ולאווירתו. עד כמה זה נקרא התערבות? נראה לי שיש הבדל די עקרוני בין דיאלוגים למעשים. אבל עדיין אנו צריכים למודעי.

יואב אמר/ה...

יישר כוחך חגי. אך סיום דבריך מביא אותי לחלישות הדעת. אם המקרא פונה בעיקר למי שמכיר היטב את העובדות ואת ההיסטוריה המקראית, ואנו הרי רחוקים מכך אלפי שנים וידיעותינו דלות ביותר, הרי שאנו קרובים לגלות בו פנים שלא כהלכה. ואם כך יפה עשו הישיבות 'הקדושות' שהתרחקו מלימוד המקרא כפשוטו.

חגי משגב אמר/ה...

כשאתה עומד בפני שתי דרכים שיש בהן סיכון של גילוי פנים שלא כהלכה, נראה לי שאתה צריך לבחור את הדרך שתגלה כמה שיותר נתונים על התורה שאתה לומד, הלא כן?

שפרה אמר/ה...

הפוסט הזה הוא ניסיון מרשים לסנתז בין המחוייבות שלך ל'תורה מסיני' לבין ההכרה שלך בכלים מדעיים. ובכל זאת, נראה לי שהפתרון שלך קצת מאולץ, כי הוא מחייב אותך לפרדוקס מעגלי שאומר בעצם: אני מאמין שזה שאני מאמין בו - הוא זה שבאמצעות התנ"ך עיצב את תפיסת האמונה שלי....
השאלה היא האם סינתזה כזאת בכלל נדרשת. אולי נכון יותר לעשות הפרדה בין עצם האמונה לבין עיצוב דמותה. אדם מאמין באלוהים כי ... הוא מאמין באלוהים. הלא-מאמין יראה בכך צורך פסיכולוגי אנושי. המאמין ישייך זאת לצורך של האל להכרה אנושית בו, בבחינת "(אם) אתם עדיי (אז) אני אל". ומתוך הצורך הזה האל עצמו הוא שהטביע בנו את האמונה הבסיסית בו, וגם נגלה כפעם בפעם לדמויות נבחרות - נוח, אברהם, משה, הנביאים. ההתגלויות הללו הותירו את חותמן על בני הדור, שהעבירו את הסיפורים הלאה. אתה נותן את הקרדיט לבחירה דווקא בסיפורים מסויימים, מתוך מכלול סיפורים שהסתובבו בשטח, ליד אלוהית. לטעמי הבחירה הזאת היא כבר אנושית, אך נגזרת מהתפיסה המוסרית-תיאולוגית שנולדה כתוצאה מאותה התגלות ראשונית. מצד שני, זה שהעורך עושה שימוש סלקטיבי וסובייקטיבי בעובדות, עדיין לא אומר שהן לא נכונות. זה רק אומר שבאותה מידה, בידי עורך אחר, הן היו הופכות לסיפור אחר, כפי שאכן מבצבץ בתנ"ך פה ושם.

התנ"ך, אם כן, אינו *יוצר* אמונה. הוא מעצב אותה. ברור שהסיפורים שעם בוחר לספר לעצמו על ראשית דרכו, ראשית תולדותיו וראשית אמונתו הם מהותיים ביותר - לא הרי עם שמציג את עצמו כצאצאי זאבה, למשל, כעם שמציג את ראשיתו כעבדים. לא אמונה שראשיתה בעושה נפלאות שקם לתחייה, כאמונה שבה גם הניסים הם בערבון מוגבל.
ומכיוון שזו המסורת שלתוכה גדלנו, זו הצורה שלובשת האמונה שלנו. סביר להניח שלו הייתי נולדת במשפחה בודהיסטית, מוסלמית או קתולית - זו הצורה שאמונתי היתה לובשת. מכאן שלא באמת משנה מה מאירועי התנ"ך היה או לא, וכך יש להתייחס גם לנסיונות, בעיקר של מחזירים בתשובה, להביא ממנו הוכחות. (אם כי יש סוג של הקלה בכל פעם שיש איזשהו ממצא חיצוני שמוכיח שהבסיס הרוחני שלנו הוא לא סתם אגדות עם אלא עיבוד מכוון של הסטוריה קדומה). מה שחשוב הוא שבאמצעות הסיפורים שנכנסו לתוכו והאופן שבו נכנסו, התנ"ך מעצב לנו את דמות האל (אחד, טרנסנדנטי וכן הלאה), את העקרונות על פיהם ברא את העולם (ללא אלימות, על פי תוכנית, במאמר) את דמות העם אליו אני שייכת וההסטוריה שלו (שבטים המהווים משפחה אחת שעברו אירועים מכוננים של יציאת מצריים, מעמד הר סיני והתנחלות בארץ), ובעיקר – את דמות האדם שראוי לי להיות.

אנונימי אמר/ה...

ניסוח יפה 'לעצב את הקורא', במיוחד לאור ההנחה כי חלק מהנחות היסוד של מחקר המקרא משקפות אותה דעה ממש.

חגי משגב אמר/ה...

שפרה: לא התיימרתי להוכיח את האמונה, אלא לתאר את אמונתי, כאדם מאמין וחוקר גם יחד. האמונה אכן לא תלויה בדרך שבה אני מפרש את התורה, אלא להיפך.
לגבי מספר הסיפור המקראי: הוא נעוץ בעיקר אמונה אחר, והוא עיקר הנבואה. הנביא חי בהתגלות; הרעיון האלוהי הוא חייו, ולכן הדרך שבה יראה את ההיסטוריה היא התגלמות האמונה. מבחינתי, הסיפור שלו הוא מורה הדרך. כאמור, לא בגלל שזה מוכיח את אמונתי, אלא מפני שבזה אני מאמין. כלומר, האמונה באלוהים, בסופו של דבר, מבחינתי, פירושה הוא לא רק האמונה ברעיון האלוהות - לזה לא היה צורך לא בנביאים ולא בהתגלות ולא בתורה, והעולם העתיק כולו יוכיח - אלא האמונה באלוהות המיוחדת הזו, שזה צביונה, זה מוסרה, אלה הנחיותיה. יש אמונה באלוהים גם ללא תורה; אין אמונה באלוהי ישראל ללא התורה והמקרא כולו.

אביחי אלוני אמר/ה...

דבריך מאירי עינים ומשובבי נפש.
אני סקרן מאוד לדעת איך לא עברת זעזועים ביום שהבנת את מה שאתה כותב כאן בתגובות (לגבי כיתבת התורה, אמיתות סיפורי המקרא ועוד).
תלמיד ישיבה קלאסי בגיל הבחרות לא היה מסוגל להתקיים ולעמוד בפני התובנות האלה אפילו שעה אחת.

חגי משגב אמר/ה...

אביחי: שתי תשובות בדבר. ראשית, זה לא קרה ביום אחד, אלא כתהליך ארוך. שנית, מעולם לא הייתי תלמיד ישיבה קלאסי, והבית שממנו באתי לא הזדעזע מתפיסות מורכבות.
בעיקרון, אינני חושב שמדובר בתפיסה שבמהותה היא מהפכנית. אני רואה במקרא אמת, ואפילו אמת היסטורית, אלא שתפקידו בעיני שונה ממה שמצפה ממנו הקורא "הקלאסי" שעליו אתה מדבר. שנית, כמי שאמון על טקסטים עתיקים, אני מאד מודע לדרך השונה שבה נכתבים טקסטים בתרבויות שונות, ולמדתי לא לצפות ציפיות מערביות מטקסט מזרחי. דוקא מי ששט בין ספרות מערבית לתלמוד, יכול להבין היטב את ההבדלים בדרכי החשיבה השונות. מורי פרופ' נוה הראה פעם, כיצד דעה מחקרית שגורה, הרואה ברשימת פקידי שלמה רשימה שאיננה אחידה בשל הסגנון השונה של הצגת השמות שם (חלקם פורמליים מלאים כולל שם אב, חלקם רק שם פרטי, חלקם רק שם האב), וגם מזהה שם אולי שרידי פקידות כנענית, אינה אלא טועה בכך שהיא מייחסת תכונות גרמניות לטקסט שמי. רשימות שמות מהעולם השמי אף פעם אינן אחידות, והן מלאות בדיוק בשינויים האלה. מי שאינו מודע לכך, משליך את ציפיותיו שלו מהטקסט על טקסט שכלל אינו בנוי כך.

אביחי אלוני אמר/ה...

אתה אומר שאתה מקבל את המקרא כאמת היסטורית.
זאת אומרת שכחוקר תפסול גילויים סותרים?
תנסה ליישב אותם?
האם אתה מסוגל לחיות עם התאוריות של פרופסור קנוהל למשל ("מאין באנו")?

חגי משגב אמר/ה...

גילויים סותרים אי אפשר לפסול (אני ארכיאולוג, לא היסטוריון). תיאוריות- זה כבר סיפור אחר. אבל היום אני מודע הרבה יותר לאפשרויות הקריאה השונות של המקרא, ומאמץ בשתי ידים את הרמב"ם, האומר שאילו היו ראיות מכריעות בעד קדמות העולם, הוא היה מפרש כך את סיפור הבריאה. קנוהל זה תיאוריות, והן הרבה יותר בתחום הדרשה. אתה מבין, כשחוקר אומר שסיפור דוד וגלית הוא בעצם סיפור על שאול והפלישתים, שסופרי דוד שיכתבו, זו לא יותר מאשר דרשה היסטורית, אבל פורמט הפרסום שלה נותן לה אשליה של מדעיות. ולכל גילויים בסופו של דבר יש צורך בתיאוריה שתכניס אותם למבנה מסודר עם הקשר. זה התחום הבעייתי, גם מנקודת המבט הארכיאולוגית, ושם עיקר המחלוקות. וכלל שיש יותר נתונים, מרווח המשחק הולך ומצטמצם. בשלב זה, הסיפור בגדול, המצטייר מהממצא, תואם בקויו הכלליים את הסיפור המקראי.

Unknown אמר/ה...

https://m.facebook.com/groups/662020023850141?ref=m_notif&notif_t=like