יתרו: כתב הלוחות

(הדברים הופיעו ברובם בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן לשבת פרשת יתרו תשע"ז)

נושא הכתב שבו נכתבו הלוחות העסיק את חכמינו, ולהלן נציג את המקובל בעולם המחקר האפיגרפי לגבי הכתבים שהיו קיימים בימי מתן תורה והתפתחותם, וננסה להאיר את הדיון התנאי בעניין באור הידוע לנו כיום.

עולם התרבות כותב כבר מזה כחמשת אלפים שנה. בסוף האלף הרביעי לפנה"ס נוצר הכתב הראשון בעולם, ככל הנראה בערים השומריות שלגדות המפרץ הפרסי. בתחילה היה זה כתב תמונות: כל סימן ייצג מושג. בשלב הבא, שאותו פיתחו שבטים שמיים שהתיישבו באותם איזורים ודיברו אכדית, הפכו הסימנים,שעתה כבר היו רק אוסף תוים דמויי יתד שהוטבעו על לוחות טין (מכאן הביטוי "כתב יתדות), לסימני צליל, ולא מילה שלמה. הצליל היה רכיב הגיה: הברה שלמה או תנועה. בבת אחת ירד מספר הסימנים מאלפים למאות.

בד בבד, ואולי מאוחר מעט יותר, נוצר כתב דומה בעמק הנילוס, אלא ששם הורכבו הסימנים מציורים של ממש. עדיין כל סימן ייצג צליל, אלא שבמצרים כל סימן ייצג קבוצת עיצורים – מאחד ועד ארבעה; עד היום אין לנו ביטחון בצורת ההנעה (או: הניקוד) של צלילים אלה. כתב זה נודע בשם כתב הירוגליפי, ואנו נוהגים לכנותו "כתב החרטומים".

שושלות התחלפו, ממלכות קמו ונפלו, ההיסטוריה התהפכה, ועדיין יושבי שני האזורים שמרו את מסורתם, והתפתחויות, אם חלו, היו פנימיות בלבד. במצרים חדל כתב החרטומים לשמש רק עם בוא התקופה הרומית. הכתב היה ערך תרבותי ואף מקודש. איש לא ראה תועלת או ערך בהשכלה נרחבת להמוני העם, והכתיבה נשארה נחלת האליטות.

במאות הראשונות לאלף השני לפנה"ס – עדיין הדעות חלוקות בין המאה התשע עשרה להמשך המחצית הראשונה של האלף – באה שיטה חדשה לעולם. השיטה נוצרה, למיטב ידיעתנו היום, בתחום התרבות המצרי; ממציאיה שאבו את השראתם מהסימנים ההירוגליפיים המצריים, אלא שהם ניצלו את הסימנים שבחרו בצורה שונה מעט. כל סימן כזה קיבל מעתה את הערך של העיצור הראשון של המילה השמית המיוצגת בציור המצרי. לדוגמה: ריבוע בעל פתח צידי, שבמצרית סימן בית, נהגה במצרית "פר" (שהוא הרכיב הראשון במילה "פרעה", הבית הגדול); הכותב השמי הקדום צייר אותו ציור, והצמיד לו את הערך העיצורי "ב", הפותח את המילה השמית "בית". ציור גלי הים, המסמלים מים, נהגה במצרית "נ"; השמי הקדום קרא אותו כ"מים", וסימן בו את העיצור "מ". וכך נוצרה מערכת בת קרוב לשלושים סימנים בלבד, שייצגה קרוב לשלושים עיצורים של שפה שמית קדומה כלשהי, שעדיין איננה ידועה לאשורה.

ממערכת כתב זה שרדו דוגמאות מעטות בלבד לאורך מאות רבות של שנים, אבל ניתן לזהות, מהדוגמאות הלא-רבות שבידינו, כי הסימנים הלכו ועברו הפשטה, איבדו את ציוריותם הנטורליסטית הראשונית, ועם הזמן גם התמעטו. לקראת סוף האלף התייצבה מערכת בת עשרים ושתים אותיות במרחב הכנעני, שעדיין שמרה על כמה מתכונותיה הציוריות. ככל הידוע לנו היום, מערכת כזו מתאימה לשפה הפיניקית, שדוברה בממלכות כנען הצפוניות של חוף הלבנון הפיניקי, ואולי גם בדרומיות. השפה העברית, לעומת זאת, השתמשה ככל הנראה ביותר עיצורים. עד היום הזה אנו משתמשים באות ש' כדי לייצג שני עיצורים נפרדים – שין שמאלית ושין ימנית, שכבר איננו יודעים בבירור מה היה ההבדל ביניהם; ראיות שונות מצביעות על כך שעוד בימי הבית השני שמרה העברית על עיצור ח' חיכי (נהגית ככ"ף רפה) ועל ע' וילונית (נהגית כרי"ש ישראלית אשכנזית מודרנית), למרות שבכתב לא היה הבדל בינן לבין הח' והע' הגרוניות. הווה אומר, דוברי העברית אימצו להם כתב שלא התאים לשפתם במאת האחוזים (למעשה כך הוא המצב כמעט בכל שפות העולם עד היום, כמעט אף שפה לא משתמשת במערכת כתב המתאימה לחלוטין לעיצורי השפה המדוברת בפי הכותבים). גם עם הקמת ממלכת ישראל לא פסק השימוש במערכת זו, וראיות מן הזמן האחרון, דוגמת האוסטרקון מחירבת קיאפה, מעידות כי הכתב הכנעני הציורי הזה שימש גם את מינהל הממלכה הצעירה.

הכתב הכנעני - חירבת קיאפה

אי שם לקראת אמצע המאה העשירית לפנה"ס – ימי שלמה ככל הנראה – חדרה לארץ שיטת כתב חדשה. שיטת הכתב החדשה, שהתבססה על השיטה הקודמת, התפתחה בסוף האלף הקודם בערים הפניקיות; על כך מעידות מספר כתובות שהתגלו בגבל הפיניקית, היא ג'ביל שעל חוף לבנון הצפונית. אותם עשרים ושנים סימנים ציוריים השילו סופית את צורתם הציורית והפכו לסדרת סימנים לינאריים פשוטים, בני שלש ארבע משיכות קצרות בלבד, בכיוון כתיבה אחיד מימין לשמאל. כתב זה נודע בשם "הכתב הפיניקי", וכאמור הוא אומץ על ידי הישראלים באמצע המאה העשירית לפנה"ס, והחליף את השיטה הכנענית שנהגה עד אז. מספר האותיות כמובן לא גדל.

מכאן והלאה התפתח הכתב הזה התפתחות פנימית בתוך ארץ ישראל. הכתובות המפורסמות, כגון כתובת מישע וכתובת השילוח או חרסי שומרון ומכתבי ערד של ערב החורבן, נכתבו כולם בכתב זה (שכמובן גם הוא התפתח במהלך השנים, אולם שמר על צורתו הבסיסית). זהו הכתב הידוע בשם "הכתב העברי". הפיניקים, שהנחילו את כתבם לארמים, המשיכו לפתח את כתבם שלהם בנפרד, וצורותיו הלכו ונהיו מופשטות יותר ומעוטות קוים יותר ויותר. בבוא עידן האימפריות, החליטו האשורים והבבלים, ובעיקר הפרסים, לאמץ את הכתב הארמי לצרכי מינהל הממלכה. באימפריה הפרסית תפס הכתב הזה מקום מרכזי בתכתובות המרובות בין חלקי הממלכה, והפך למעשה לכתב הרשמי של כל מערב האימפריה הפרסית, שכלל את כל המזרח התיכון של היום.

הכתב היהודי - ימי החשמונאים

על כן, שבי ציון, שגלו מיהודה כשכתב עברי בידם, חזרו מהגלות וכתב ארמי חדש בידם. וכך מתאר התלמוד הבבלי (סנהדרין כ"ב) את שאירע:

"תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה ... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב. תניא, רבי אומר: בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל. כיון שחטאו נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן החזירו להם... רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר".

כאמור, למיטב ידיעתנו היה הכתב החדש הזה, המכונה כאן "אשורי", הכתב הבינלאומי של תקופתו. חידושו של עזרא על פי זה לא היה בעצם אימוץ הכתב; זה היה תהליך שאיננו תלוי בו. החידוש היה שניתן לכתוב את התורה בכתב הזה, ולא בכתב העברי של ימי הבית הראשון. כאמור, גם אותו הכתב העברי למעשה לא היה הכתב שבו היתה יכולה להינתן התורה, אי שם במחצית השניה של האלף השני, אלא אביו, הכתב הכנעני הקדום יותר; לפיכך, אנו מדברים למעשה על הפעם השניה שעם ישראל החליף את כתבו, ולא הפעם הראשונה.

הכתב השומרוני - "העברי" (ציור: עדה ירדני)

מחלוקתם המשולשת של התנאים מייצגת למעשה מחלוקת לא רק על המציאות. הכתב המכונה בפיהם "כתב עברי" היה ככל הנראה הכתב שבו השתמשו השומרונים לכתיבת התורה שבידיהם; כתב זה אמנם הוא פיתוח של הכתב העברי העתיק, אולם גם הוא כבר עבר שינויים לא מעטים וכבר אינו נראה אותו הדבר. מכל מקום, שמו, "עברי", בהחלט איתגר את התפיסה ההלכתית המקובלת, הפוסלת ספרי תורה שנכתבו בכתב זה. לפיכך נחלצו התנאים להסביר, כיצד ייתכן שכתב מקודש איננו הכתב האותנטי, שבו ניתנה התורה. רבי ור' אלעזר המודעי מנסים למצוא "אוקימתא" היסטורית, שתשאיר את הכתב האשורי גם מקודש וגם עתיק ואותנטי; ואילו ר' יוסי, הקרוב מכולם לתהליך הריאלי, מנתק בין השנים. המקודש והאותנטי אינם בהכרח זהים, אומר ר' יוסי. המקודש הוא זה שההלכה קובעת שהוא מקודש, גם אם בעבר היה אחרת, ואף אם הלוחות עצמם היו כתובים אחרת. 

ומעבר לזה, יש במחלוקת זו מודל לגישות שננקטו במהלך הדורות כל אימת שנוצר עימות בין מידע חדש לבין עמדות מקובלות. יש שנקטו בהכחשה: המידע לא נכון, המצב תמיד היה כמו היום. יש שנקטו באפולוגטיקה: המידע לא מלא, יש דברים נוספים, והעמד המסורתית עדיין נכונה. ויש שהיו מוכנים לאמץ את המידע החדש והמוכח, ואף אם זה יחייב לעדכן תפיסות ישנות, כך יהיה. 


(לעיון נוסף: http://misgav.blogspot.co.il/2013/01/blog-post_24.html)

בשלח: איך נולד האלף-בית

החוק המפורש הראשון שעליו מצווים יוצאי מצרים, מלבד הניסוח הכללי "שם שם לו חוק ומשפט" במרה, הוא כתיבת זכרון מלחמת עמלק: "כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע". משה מצווה למעשה באקט חינוכי, לכתוב ולומר. צו זה מצטרף למצוות ההגדה הקשורה לקרבן הפסח, שגם בה יש להעביר לבני הדור הבא את הזכרון ההיסטורי ולקחיו. ובעוד שמצוות ההגדה של פסח מכוונת לעבר, ללמד את הנוער את שרשיו וערכיו, הרי שפה המצווה מכוונת לעתיד, מדור לדור, כי מלחמה תמידית לה' ברע שבעולם. מראשית תולדותיהם כעם, מלווה הכתיבה את עם ישראל.

בני ישראל יצאו זה עתה מציוויליזציה כותבת. מצרים התהדרה והתגאתה בכתיבתה. הכתב המכונה בפינו "כתב החרטומים", ובפי המחקר "הירוגליפים", נחשב בעיני המצרים כמתנת האלים. זהו כתב אלגנטי ואסתטי, שבנוי על כתיבת צלילים בודדים במקום ציור מושגים שלמים. כל ציור מייצג למעשה הברה או קבוצת עיצורים, שמהווים חלק ממילה שלמה. סדרות הציורים החוזרים על עצמם איפשרו למי שלמד את השיטה לקרוא ולכתוב למעשה כל מה שעולה על הדעת, אולם חייבו אותו ללמוד ולדעת מאות רבות של סימנים, שחלקם אינם צלילים אלא מגדירי חלקי דיבור ותחומים סמנטיים. בעינינו אולי תיראה שיטה זו מסורבלת, אולם עובדה היא שהמצרים לא היו מוכנים להחליף אותה בשום שיטה פשוטה יותר גם כשזו היתה כבר בהישג ידם, ואת ממלכתם המפוארת, העתיקה והיציבה ניהלו היטב בכתב מסובך זה.

אבל בתחומי שלטונה של מצרים עצמה, באותה תקופה שבה יורדים ויושבים בני ישראל במצרים, התפתחה בינתים שיטה חדשה ופשוטה הרבה יותר. בסראביט-אל-ח'אדם שבדרום סיני, בתוך מכרה טורקיז מצרי בן אמצע האלף השני לפנה"ס, נתגלו כתובות הכתובות בשיטה חדשה. גם שיטה זו היתה מבוססת על ציורים ששאבו את השראתם מאותם ציורי כתב מצריים, אולם ציורים אלה ביטאו כל אחד עיצור אחד בלבד, ובכך הפחיתו את מספר הסימנים הנחוצים לכתיבה לעשרות בודדות. כתב ציורים אלפביתי זה מכונה במחקר כתב "פרוטו כנעני" או "כתב כנעני"; מתוכן הכתובות שנמצאו בכתב זה ניתן להבין כי מפתחי הכתב החדש אכן לא היו מצרים, אלא דוברי שפה כנענית כלשהי, סוחרים או אולי אף עבדי מכרות, שאין בידינו לדעת את זהותם, ושביקשו להביע בשפתם את מאווייהם בדרך שונה מזו המצרית.

 

 

כתובת חרותה באבן ממכרה הטורקיז בסראביט-אל-חאדם

 

לכתב החדש והפשוט הזה יש פוטנציאל חברתי נפיץ מאד. הפצתו ולמידתו קלים ופשוטים הרבה יותר, ויש בכך בכדי לערער מוסדי עולם ולהניע מעמדות חברתיים ממקומם, ובמצרים דבר כזה לא עלה כלל על הדעת. אולם החברות החדשות שהתפתחו באיזור בסוף האלף השני היו משוחררות מכבלי מסורות עתיקות אלה, והמוביליות החברתית היתה בהם קלה יותר. עם זאת, אין זאת אומרת שההשכלה הפכה מיד להיות מטבע עובר לסוחר; אדרבא, תהליך השכלת ההמונים לא החל כמעט באף מקום, והפוטנציאל הזה לא הוצא אל הפועל אלא מאות ואף אלפי שנים מאוחר יותר.

בעיני המצרים כתב זה כנראה נחשב לנחות. אולם אותו כתב סוחרים ועבדים שמי זה הפך ברבות הימים לאביו של הכתב הכנעני המאוחר ושל הכתב הפיניקי, וממנו הסתעפו כל הכתבים האלפביתיים המוכרים היום בעולם, למן הכתב היוני ועד לכתב הערבי. על פי מסורת חז"ל הלוחות היו כתובים בכתב אלפביתי, ומן הסתם זהו הכתב שבו נכתבו הלוחות, ולפיכך גם מה שנצטווה לכתוב בפרשתנו, את מחיית עמלק, כתב משה בכתב האלפביתי החדש, ולא בכתב האימפריה שנטש זה עתה מאחוריו. ובכך הצהיר קבל עם ועולם, כי לא היוקרה והוד הקדומים קובעים, אלא התוכן והמהות.

לעומת החברות הקדומות, שבהן השתמרה ההשכלה בידי מעמד הפקידים בלבד, יש סימנים מסויימים לכך שאולי בישראל היה המצב שונה, אם כי אין בידינו לדעת בבירור מתי התחיל התהליך הזה. לעומת זאת, את סופו של התהליך אנו מזהים בבירור. דורות רבים אחר כך יעלה עזרא הסופר מבבל, ובידו כתב בינלאומי חדש ונוח, הלא הוא הכתב הארמי שבשימוש האימפריה הפרסית, שממנו יסתעף ברבות הימים הכתב שבו אנו כותבים היום, הנקרא על שם מוצאו "הכתב האשורי". עזרא יתקל בארץ ישראל בקבוצות שומרוניות, שיטענו לבכורה בזכות הכתב העברי העתיק, שנותר בידם כמורשת ימי הבית הראשון. עד היום כותבים השומרונים את תורתם בכתב זה או בדומה לו. וגם עזרא, כמשה לפניו, ידחה את הוד הקדומים ויכריע לטובת הכתב החדש, המקל על המוני העם ללמוד תורה. ערך ההשכלה הכללית, שהיה עתה מפותח ואף הגיע כמעט לכלל ערך מרכזי בתורת בית שני, כבר הכריע את ערכי הלאום והסמלים הישנים.

 

כתב עברי מימי בית ראשון, וכתב שומרוני

 

כך תזכור אותו המסורת התלמודית במסכת סנהדרין: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה. ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב". מבחינת העם השב לציון, שדומה עליו שלא בא לארץ אלא כדי לחדש ימיו כקדם, צעד כזה בודאי נראה כמהפכה מסוכנת מאד, ובכל זאת כך הכריע עזרא: אין מחדשים ימים כקדם על ידי הליכה אחורה אלא על ידי הליכה קדימה.

 

האלף-בית של ימי שיבת ציון, אביו של הכתב המרובע, הנהוג בידינו

זוהי, אם כן, הדרך שקבעו לנו אבות העולם האלה: לעולם חשוב התוכן יותר מן הצורה, לעולם ייבחן האמצעי לאור המטרה, ולעולם אל תמהר לומר שחדש אסור מן התורה.

 

(עוד על פרשת בשלח: http://misgav.blogspot.co.il/2012/02/blog-post.html) 

ויגש: שאלה של אלף-בית

עמידתם של יוסף ויהודה זה מול זה בארמון המלוכה המצרי נתפסה בכל הדורות כסמל לעמידתם של שני השבטים, או למעשה שתי הממלכות, זו מול זו בהמשך ההיסטוריה. יוסף המצליחן, מנהל הארץ ומניע תושביה ממקום למקום, שפסגות גורדי השחקים הם האויר לנשימתו, מול יהודה רועה הצאן, אבי המשפחה הסמכותי, שאף כשהוא עצמו כבר סב לנכדים עדיין רואה עצמו מחוייב ליטול רשות מאביו לכל צעד; יוסף איש העולם הגדול, ויהודה שעודנו נטוע בהווייה השבטית. כך ממש תעמודנה בעתיד שתי הממלכות זו מול זו: האחת היושבת על דרכי הארץ הבינלאומיות, סוחרת עם ממלכות רחוקות, ומביאה משם נשים למלכיה, מייבאת מתרבות עמי הקדם אל תוך היכליה, ומעורבת בפוליטיקה הבינלאומית עד צוואר; והשניה מסוגרת בהרריה, ונשארת רוב הזמן בשולי המהלכים ההיסטוריים העוברים על האיזור.

דברים רבים הפרידו בין שתי הממלכות האלה: הצפונית היתה מורכבת משבטים רבים, בעוד הדרומית נשלטה כל הזמן על ידי שבט דומיננטי אחד. הצפונית החליפה מספר ערי בירה בכמאתים שנות קיומה, בעוד הדרומית נשארה נאמנה לירושלים. בזו היו שני מרכזי פולחן ממלכתיים, בעוד באחותה היה רק מרכז ממלכתי אחד. הדבר המפתיע, אולי, יותר מכל, הוא כי אף אחד מנביאי ישראל לאורך מאות השנים האלה לא קרא מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות. מלבד הזיכרון ההיסטורי של ימי דוד ושלמה, לא היו ימי הממלכה המאוחדת משאת נפש נוכחת בתקופת קיומן המקבילה.

למעשה, הצופה מן הצד יכול להתרשם כי מדובר בשתי ממלכות זרות, שהמשותף ביניהן אינו עולה על המשותף בינן לממלכות אחרות באיזור. הדת ממילא לא היתה זהה בממלכות המרחב, ועם זאת היו קווים משותפים רבים ביניהם ואף בינן לבין ממלכות ישראל, שגם בהן רווחה עבודת האלילים. השפה העברית היתה משותפת גם למואב ועמון; וכמוהן, לכל ממלכה היה ניב מיוחד וניכר משלה. הדיאלקט של אפרים הלך בכיוון משלו עוד לפני ימי הממלכה, ונבדל מבחינה פונטית אפילו מהדיאלקט שהיה נהוג במנשה, אחיו הקרוב, בכך שלא יכול היה לבטא את האות שי"ן כאחרים ובמקומה אמר "סיבולת". מימים מאוחרים יותר יש לנו עדות של חרסים שנמצאו בחפירות העיר שומרון, מן המאה השמינית לפנה"ס. על פיהם צמחו בינתים הבדלים נוספים, ועיקרם כיווץ הדו-תנועות, כלומר במקום המילה "בית" אמרו "בת", במקום "יין" "ין" וכן הלאה. אפילו השמות הפרטיים התכווצו בצורה דומה, ובמקום "גדיהו" נכתב "גדיו". למעשה ניתן למצוא הבדל כזה כבר דורות קודם, בלוח גזר מן המאה העשירית, שם נזכר "ירח קץ" במקום "ירח קיץ".

(מסתבר שהבדל לשוני זה עמד ביסוד אחת מנבואותיו של עמוס הנביא. כך נאמר שם בפרק ח': "כה הראני ה' אלוהים, והנה כלוב קיץ. ויאמר מה אתה רואה, ואומר כלוב קיץ. ויאמר ה' אלי בא הקץ אל עמי ישראל". משחק המילים בין "קיץ" ל"קץ" מתבאר היטב על רקע התכווצות התנועות.)

כאמור, הבדלים מעין אלה היו גם בין השפה המדוברת בישראל לבין השפות המדוברות בעמון ומואב. הצופה מן הצד עשוי למצוא יותר מן המשותף בין ישראל לשכנותיה הפניקיות, מאשר בינה לבין יהודה, במיוחד על רקע עבודת הבעל הפיניקי שרווחה בשומרון לפחות בימי בית עמרי. לא בכדי נשמעים היום במחקר קולות הטוענים כי למעשה שתי הממלכות היו נפרדות מתחילת דרכן, ויש אף המרחיקים לכת וטוענים שהצפונית קדמה לדרומית.

אולם בחינת כתבן של שתי הממלכות מראָה דברים אחרים. בצור וצידון, שכנותיה הבולטות של ישראל מצפון, נהג כתב שונה בכמה תכונות מהעברי, דומה יותר לכתב הארמי. לכאורה צפוי היה שממלכה בצפון ארץ כנען תשתייך לחוג התרבות הפיניקי-ארמי מבחינת כתבה, אולם הממצא מראֶה כי לא כך הדבר. לכל אורך תולדותיה כותבת ממלכת ישראל בכתב זהה לזה של אחותה הדרומית יהודה, ודבר אינו מפריד ביניהן. "הכתב העברי" הוא המונח במחקר המייחד את כתב שתי הממלכות האלה בלבד, ואולי גם את כתבן של עמון ומואב ואדום בימיהן הראשונים, תחת שלטון ממלכות ישראל ויהודה – כתב שהשתנה בעקבות השתלטות ארם דמשק על עבר הירדן המזרחי מאוחר יותר. למרות הבדלי האמונה והפולחן שהתגלעו ביניהן במשך הדורות, מגלה הכתב את מורשתן המשותפת. ובכך, פעם נוספת, מתברר כי הכתב אינו אמצעי תקשורת בלבד, אלא סממן זהות של ממש.

ולמרות שנביאי ישראל בימי קיומן של הממלכות הנפרדות לא קראו מעולם לאיחוד שתי הממלכות, יחזקאל הנביא, שחי אחרי חורבנן, מנבא על איחודן מחדש. במעשה סמלי הוא נוטל שני עצים, וכותב עליהם את שמות שתי הממלכות. את שני העצים הוא מקרב, "והיו לאחדים בידך". שוב הופך הכתב להיות הדבר שמחבר מחדש את שתי הממלכות, "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".

וכך, דוקא הנביא הרועם והדרמטי הזה, שאיננו יכול לומר דברי נחמה ללא הטחת אמירות כגון "ונקוטותם בפניכם", שאין אצלו סליחה ומחילה מלאות, שאף על הגאולה הוא מנבא שתבוא בחימה שפוכה, מצביע בעצים המונפים בידיו מהו  העיקר ומהו הטפל. למרות עבודת הבעל (בשתי הממלכות), למרות המלחמות ביניהן, למרות הערכים השונים והשאיפות השונות, למרות ההיסטוריה. למרות ששום דבר לכאורה כבר לא משותף ביניהן. לעתים מספיק שהאלף-בית יהיה זהה: האיחוד מחדש אפשרי, ואף על פי שיתמהמה, הוא כבר כאן.

(מבוסס על שיחה ששודרה ברשת מורשת, ג' טבת תשע"א)