מבין חמש המגילות, הפופולארית ביותר היא כנראה מגילת אסתר. ללא ספק מעמדה זה ניתן לה בשל חג הפורים, שכולו עליזות ומשתה. אך גם סיפור המגילה ברור ומובן לכל ילד, ומהלכו, המלא תפניות והפתעות, נקרא כסיפור מתח היסטורי. זוהי המגילה היחידה שקריאתה היא מצווה ממש מדרבנן, וחובת שמיעתה מוחלטת ומלאה, ומקיפה כל מילה ומילה בה. כל אלה הפכו אותה ל"המגילה" בה"א הידיעה, ואת קריאתה לאירוע ססגוני, רועש ותוסס, השונה מכל החגים האחרים ומצוותיהם.
חומריו של הסיפור מורכבים מהחומרים הבסיסיים ביותר של כל סיפור באשר הוא: עצמה, עושר, נשים; או בלשון חז"ל, "הקנאה, התאוה והכבוד". אלה פועלים באישי המגילה, המן ואחשורוש ונספחיהם, בכל מעשיהם. כנגדם, מציגים מרדכי, אסתר ועמם, מניעים בסיסיים אחרים: נאמנות, צניעות, אמונה; או אולי בלשון חז"ל, "הדין, האמת והשלום".
ועדיין, הסיפור הפשוט והישיר הזה, מכיל בתוכו אלמנטים ומוטיבים רבים ומורכבים להפליא, ומסריו הנסתרים וכמעט החתרניים נגלים לעיני הקורא המופתע בכל פעם מחדש.
בשנת 538 נכנס כורש בשערי בבל וכבש אותה ללא קרב. זו היתה גולת הכותרת של מסע כיבוש, מהגדולים שידע העולם, ובסופו הקיפה האימפריה הפרסית את השטח הגדול ביותר בתולדות האנושות עד זמנה, תחת שליט אחד. עשרות מיליוני אנשים, במרכזי התרבות הגדולים והעתיקים של העולם, ממצרים ועד הים הכספי, מיון ועד אפגניסטן של היום, מהודו ועד כוש, דוברי עשרות ומאות שפות, עובדי אלפי אלים שונים, רחוקים זה מזה אלפי קילומטרים ותהומות תודעתיים מפרידים ביניהם, חסו עתה בצילו של "מלך המלכים" הפרסי, שחי בתנאי עושר ופאר מרהיבים ומנקרי עינים.
הגודל הבלתי נתפס של הממלכה חייב את שליטיה למחשבות חדשות בתכלית, כיצד מארגנים, כיצד שולטים, כיצד מפיסים את דעתם של כל הנתינים וכיצד מטילים עליהם מרות אחידה. ואכן, עקרונות השלטון, שנקבעו בימיהם של כורש ושל דריוש – יורשו של כנבוזי (כמביזס בפי היונים) – כוונו למטרות אלה, והחזיקו מעמד במשך כמאתים שנה.
אלה עקרונות השליטה הפרסית:
א. סובלנות דתית ותרבותית. עמים הורשו לחיות על פי חוקיהם ודתיהם, במרכזי התרבות הקדומים שלהם. "הצהרת כורש" המפורסמת היא תוצאה ישירה של עקרון זה.
ב. חלוקת האימפריה ליחידות מנהליות, בחלוקה מורכבת של עשרים ואחת פחוות, שנקראו גם אחשדרפנויות, וחלוקה משנית למדינות – בימיו של אחשורוש, יורשו של דריוש, אנו שומעים על מאה עשרים ושבע מדינות כאלה. פחוות יהוד היא אחת ממדינות המשנה האלה, השייכת לפחוות "עבר נהרא".
ג. הקמת מערך תקשורת מפותח ויעיל. רכיביו של מערך תקשורת זה הם:
1. השלטת שפה וכתב אחידים (ארמית) לצרכי תקשורת ממלכתית בכל מערב האימפריה, למעשה מאירן של היום ועד מצרים, דהיינו כל המזרח התיכון, עד לאפגניסטן וצפון הודו. עד היום עדיין מוצאים שם כתובות ארמיות מתקופות אלה ואף מתקופות מאוחרות יותר.
2. הקמת רשת תחנות דואר, ובהם סוסים מהירים, המייעלת בהרבה את העברת המסרים מקצה הממלכה ועד קצֶהָ.
לשם הדגמה, ניתן להתבונן בממצא הכתוב מן האי הקטן יב (ביוונית אלפנטינה – אי הפילים) שעל הנילוס, סמוך לעיר סוונה, היא אסואן של היום. שם ישבה מושבת חיילים יהודים, וקיימה אורח חיים אזרחי, שכלל מקדש מקומי לה', שבו הוקרבו קרבנות. בסוף המאה החמישית, בשל סכסוכים פנימיים, ניצלו גורמים מצריים עויינים סיטואציה שלטונית שנוצרה עקב העדרו של הפחה המקומי, והחריבו את המקדש היהודי. התכתבות ענפה נוהלה בעקבות האירוע, ובו ביקשו יהודי המושבה מבגוהי, פחת יהוד (היא יהודה בפי הפרסים), ומכהני ירושלים, לסייע להם בהקמה מחדש של המקדש. במכתבם מגוללים יהודי המושבה את תולדות המקדש ועתיקותו, מציינים את העובדה שהתאבלו על המקדש החרב במשך שלש שנים, ומבטיחים להתפלל לשלום הפחה והמלכות. הם מציינים גם כי הצורר המקומי ומחריב המקדש אכן נענש על ידי השלטונות והוצא להורג, אולם מקדשם טרם קיבל אישור להקמה מחדש. בסופו של דבר ניתן אישור מחודש לבניה, עם קיצוץ ברשות הפולחן ואיסור הקרבת קרבנות מן החי, שהיו נהוגים שם קודם לכן. ההתכתבות כולה נוהלה בארמית, בכתב ארמי, וכולה מלאה בטיעונים משפטיים וביורוקרטיים. 
באירוע זה באו לידי ביטוי העקרונות שהוזכרו לעיל: יכולת תקשורת יעילה, עקרון חופש הפולחן ששימש פה כטיעון בזכות הקמתו מחדש של המקדש החרב, סמכויות הבינים בדרך אל השלטון המרכזי, וכתוצאה מכך שליטתו המלאה של השלטון המרכזי, ממרכזיו בפרסגדי (פרספוליס), בשושן ובאחמתא, בנעשה בקצוות הממלכה.
בדרך הילוכנו למדנו מפרשה זו כמה וכמה דברים על הקיום היהודי באימפריה הפרסית. ראשית, מקומה של ירושלים אמנם חשוב, אך למרות זאת נראה כי יהודי יב לא חשו עצמם נחותים כלפי עירם העתיקה, ואף חשו בנוח להקים מקדש אחר, במרחק, בחוץ לארץ. יתירה מזו: הם אף ביקשו מכהני ירושלים עצמה – ומהכהן הגדול בראשם! – לסייע בקימומו של המקדש המתחרה. לא נראה שעלה על דעתם שיש בעייתיות כלשהי בסיטואציה זו. שנית, קיומם הדתי ואף הפיזי היה תלוי, כמו תושבים אחרים ברחבי האימפריה, ביכולת הגנתו של השלטון המרכזי. אך לשם כך היה עליהם לארגן השתדלות, להפעיל מקורבים ובעלי השפעה, ולהפגין כלפי חוץ גינוני אבל וצער, צום ובכי ומספד, ולבוש שק ואפר. שלישית, הסיוע הממשלתי הגיע בשלבים; תחילה הוצא הצורר המקומי להורג, אך ביטול הגזירה הצריך השתדלות נוספת נפרדת, ורק אחריה הגיע האישור המיוחל. רביעית, למדנו כיצד מנסחים מכתב רשמי, ומהם לשונותיו המקובלים, וכיצד פונים ואיך מחניפים.
פרס
רקעה הפרסי של המגילה אינו מוטל בספק והוא מובן מאליו. המגילה מפגינה התמצאות בכל רזי השלטון והבירוקרטיה, כינויי הפקידים ודרגותיהם, נהלי התכתובת הממשלתית ואמצעי התקשורת, ואף היכרות גיאוגרפית קרובה עם מקום ההתרחשות, הלא הם העיר שושן ובתוכה שושן "הבירה", מצודת העיר המלכותית. המלך אחשורוש עצמו הוא כנראה חשיארש, המכונה בפי היוונים כסרכסס (485-465 לפנה"ס), וידוע לנו כי גזבר הממלכה בימיו נקרא "מרדוּכָּה". אשת אחשורוש זה, על פי הרודוטוס, היתה אמסטריס, ושני שמות אלו וקשרם למרדכי ואסתר שימשו נושא לדיוני חוקרים (היו שהטילו ספק בזיהוי זה והציעו במקומו, בעקבות תרגום השבעים, את זיהויו עם ארתחשסתא השני או השלישי). גם לאירועים המסופרים במגילה עצמה היו שניסו למצוא מקור באירועים ההיסטוריים הידועים לנו. אופיה הביורוקרטי והקשוח להלכה של הממלכה וחוקתה מהווה את הציר המרכזי שעליו נשזר הסיפור כולו. גם עושרה הלא ייאמן של חצר המלך משמש כרקע שעליו מתרחשים האירועים כולם.
המלך חשיארש=אחשורוש=כסרכסס
מלבד אלה אנו מוצאים ברקע המגילה את היהודים כאזרחי הממלכה, הנתונים למרות פקידיה באופן מוחלט. כל סממני הקיום הגלותי, שנדונו לעיל, באים כאן לידי ביטוי: לעתים קיומם מוטל בכף, ועליהם להפעיל כל כלי מניפולציה אפשרי כדי לגייס לצידם את המנגנון הממשלתי. הם כותבים מכתבים, מפעילים קשרים של בכירים בחצר המלך, ומכריזים צום ובכי ומספד ושק ואפר. גם אז אין ישועתם שלמה מיד אלא בשלבים, לאחר עוד השתדלויות ותחינות, ואף לאחר תלייתו של המן חייבת אסתר להמשיך במסע התחינות והבכי עד לביטולו המלא של הצו. מן הצד השני, אף חג ההודיה הדתי שהם קובעים לעצמם בסוף המגילה, הלא הוא פורים, מנוכס מיד למינהל המלך ומקבל את הגושפנקה הרשמית שלו – ואף לזה יש בידינו עדויות מהמושבה יב.
עתה יש להוסיף על אלמנטים אלה עוד אחרים, האפיניים לסיפורי קיום יהודי בגולה: סיפורו של היהודי או העברי, שעולה לגדולה בחצר המלך בזכות כשרונו וחכמתו, עד הגיעו לדרגת יועץ בכיר ואף משנה למלך, דרגה המשמשת לו להיטיב ולהציל את בני עמו. זכורים לנו תקדימים מקראיים דומים – האחד רחוק, מימי מלכות מצרים העתיקה, והוא סיפורו של יוסף; והאחד קרוב, מימי מלכות בבל ופרס יורשתה, סיפוריהם של דניאל ונחמיה. יוסף ודניאל הם פותרי חלומות, אך גם יועצים חכמים למלך. סיפורים כאלה נפוצו בכל תפוצות ישראל עד לעת האחרונה ממש. זהו מוטיב הידוע גם מסיפורי עמים אחרים, ובהם עולה חכם לגדולה בחצר המלך ומשמש כיועצו וכווזיר הגדול שלו, לעתים תוך התגברות על תככי חצר של רשעים ערמומיים חורשי רעתו. בסיפורים היהודים נוסף על כך כמובן העניין הלאומי. בעולם המסופוטמי העתיק היה ידוע סיפורו של אחיקר החכם, יועצו של סנחריב, שניצל בנס מידי מבקשי רעתו (בהם בנו המאומץ) בחצר המלך; אף סיפור זה התגלגל לעולם היהודי ומצא את מקומו באחד הספרים החיצוניים בני התקופה, ספר טוביה, שם מופיע אחיקר כחכם יהודי.
לבד מנושאים מוכרים אלה, יש להוסיף עליהם את המוטיב הנשי: האשה הנושאת חן בעיני המלך, בזכות יופיה ובזכות היענותה הפסיבית, העולה לגדולה ולמלכות, והמנצלת את מעמדה זה ואת נשיותה לקדם את עניין עמה ומקורביה. המקרא אינו משופע בגיבורות מסוג זה, כשם שאינו משופע בכלל בגיבורות. ניתן אולי לראות את בת שבע כאשה שפועלת בדרך מעין זו בדאגתה לבנה שלמה. לפניה פעלה תמר בדרך גלויה יותר, ואף את רות ניתן להכניס לרשימה, למרות ששתי האחרונות אינן נשות שליטים של ממש. עם זאת, נשים רבות במהלך ההיסטוריה ניצלו את החולשה הגברית ליפי האשה, ובהן למשל קליאופטרה, אולם באימפריה הפרסית נודע למעמד נשי ההרמון תפקיד משמעותי בתככי החצר המסובכים.
האלמנט הנשי, אם כך, גם הוא מוגש לנו כאלמנט ספרותי, ולו מקבילות במקרא ומחוצה לו. במגילה עצמה בולטות נשים נוספות, הלא הן ושתי וזרש, ששתיהן דמויות משניות, כל אחת בתורה – ושתי מול אחשורוש אך גם מול אסתר, וזרש מול המן. דומה שתפקידן הספרותי של ושתי וזרש, בדומה לדמויות משניות אחרות בסיפורי מקרא אחרים, הוא להעצים את דמותה של אסתר דוקא מההיבט הזה, של אשה במרכז העלילה.
עיצובן של דמויות המגילה מקשר אותה לספרות החכמה. בספר משלי, לדוגמה, מדובר על מספר דמויות שהן מעין אבות טיפוס אנושיים: החכם לעומת הטפש, השיכור, האשה החכמה והאשה המפתה, הצדיק לעומת הרשע. וכך, בעוד שרוב העימותים בספרים היסטוריים אחרים במקרא כוללים מרכיב כוחני או אלים, הרי שבמגילה מוכרע העימות בדרכים של ערמה, ראש מול ראש, דיבורים ולחישות. לא החזק או הגיבור מנצח, אלא החכם. המלך הטיפש מובל בידי יועציו, ומאבקם של המן ומרדכי הוא מאבק בין הצדיק לרשע. האשה החכמה מכריעה את הקרב, ובכל אלה נעדר שם ה' לחלוטין – וגם זה הוא סממן חכמתי אופייני, מכיון שספרות החכמה היא אוניברסלית. מהיבט זה, מגילת אסתר גם היא מהווה ספרות דידקטית, המלמדת כיצד כדאי להתנהג, ומה גורלו של הרשע, הולך העקלקלות והשיכור.
התרכובת
כתוצאה מכל אלה נפרשת לפנינו מגילה, שכל האלמנטים בה ידועים, ותוצאתה צפויה איפוא מראש. אולם כאן נכונה הפתעה לקורא: שום מרכיב ממרכיביה לא ממלא את התפקיד שיועד לו מראש, אלא מחליף מקום ומשחק את תפקידו של האחר. היהודי החכם אינו עולה לגדולה בחצר המלך, אלא לאחר התשועה. לא עלייתו היא המצילה את העם: הצלת העם היא המביאה לעלייתו. האשה היפה והפסיבית ממלאת את הוראותיו של בן דודה, אך תכנונה המפורט הוא המביא למהפך. יכולתה להציל תלויה דוקא בהעלמת מוצאה, כך שאין היא משמשת בתפקיד הקלאסי של נציגת עמה. אף החכם היהודי, מרדכי, מגיע ללב המלך לא בחכמתו אלא בזכות כישורי הציתות שלו, וניצול אוירת התככים ששלטה בחצר.
ייתכן אפילו שמרדכי, בשלחו את אסתר בזהות מוסווית ללב ההרמון, התכוון שהיא תהיה המרגלת שלו בחצר המלך, אלא שבפועל התהפך גם בזה המצב, והוא היה עבורה המרגל בחוץ; הוא חשף את מזימתם של בגתן ותרש, והוא המביא לידיעתה את דבר הגזירה. וכך מתהפכים גם תפקידיהם, ובמקום החכם היהודי, יועץ המלך, המביא את אחיו לחוף מבטחים, דוקא האשה, שזהותה נרמסה פעמיים, פעם באונס ופעם ברצון, היא זו שכישוריה הנשיים – ולאו דוקא חכמתה! - מביאים לתשועה.
בהתאם, גם עניין החכמה, שהועלה לעיל, מקבל פה מקום שונה. למרות העימות הקלאסי בין הצדיק והרשע, ובין הכסיל השיכור לחכם, הטיפש נשאר השליט, ואין החכם והרשע אלא משרתיו, המבססים את שלטונו. גם היעדר שם ה' מהמגילה נראה מכוון; הוא איננו נעדר משום שאיננו רלוונטי, אלא להיפך, חסרונו מורגש ומודגש, ודוקא משום שהסיפור, בסופו של דבר, הוא סיפור לאומי מובהק.
וכמובן, מלכות פרס מתגלה בסיפור זה כקריקטורה של עצמה, ששלטונה אינו חוק אלא צחוק, והשכרות קובעת את דרכה. דוקא קיומה היציב הוא המתגלה ככלי משחק בידיהם של בעלי אינטרסים ופקידים מושחתים, בעוד שקיומו הארעי והמעורער של העם היהודי הוא המובטח, אלא שמבטיחו של הקיום היהודי כלל אינו נזכר במגילה.
אם נרצה, גם את זה יכולה המגילה ללמד אותנו: אמנם כל אדם נכנס כביכול אל הבמה לתוך תפקיד מוכן מראש, שאופיו ומהלכו מוכתבים; אבל אם ירצה, יוכל לשנות את התסריט, את התפקיד ואת סוף הסיפור.
רמברנדט: אחשורוש, המן ואסתר במשתה
המגילה קשורה לא רק לעולם הגולה, ומשלבת אלמנטים ממנו ומספרותו, אלא מציגה גם קשרים הדוקים ומסועפים לעולם המקרא של ימי הבית הראשון. מקצת מהקשרים הללו גלויים ומפורשים: ייחוסו של מרדכי מגיע עד לקיש אבי שאול, ומולו ניצב המן, המכונה "אגגי", ברמז ברור לאגג מלך עמלק, אויבו של אותו שאול. בכך מבקשת אולי המגילה לומר כי המאבק המסופר במגילה הוא חלק ממאבק מקראי, והוא מעין "סגירת חשבון". היו שביקשו לקשור לאותו הסיפור גם את הדגש החוזר ונשנה במגילה "ובביזה לא שלחו ידם", שגם הוא כעין מילוי ציוויו הקדמון של הנביא שמואל, שלא לקחת שלל מעמלק; את הציווי ההוא הפר שאול ובשל כך נטרד ממלכותו, ואילו עתה ממלא מרדכי, כמנהיג היהודים, את שהפר שאול.
מצד אחר, לשונות אחדים מהמגילה קושרים את האירועים לימי החורבן. כך אזכורו המפורש של מרדכי כאחד מגולי יהויכין (יכניה) מלך יהודה, ובעקבות כך קושר המדרש גם את הביטוי "וכלים מכלים שונים" עם כלי המקדש החרב שנבזזו בידי נבוכנאצר והובלו לבבל. דרך לשונות אלה נקשר סיפור המגילה לחורבן ולקיום היהודי בגולה, שכאמור לעיל הוא מרכיב מרכזי בסיפור. עם זאת, נעדר מכאן לחלוטין מוטיב הגאולה או התקוה לגאולה – הקיום בגולה הוא המצב הקיים ואין עליו הרהור או ערעור. שלא כמו סיפור יוסף, החוזר ומזכיר את הרצון לחזור לארץ, או דניאל המתפלל לגאולה, אין מרדכי מזכיר את ארץ ישראל ולו פעם אחת – בעוד שהמקדש כבר קיים ועומד בירושלים.
מן המפורסמות הוא שסיפור המגילה מקביל בנקודות רבות לסיפור יוסף, אך הקבלה זו אינה רק עלילתית, אלא גם סגנונית. ביטויים רבים מקבילים בין שני הסיפורים, כולל הרכבתו של מרדכי ברחוב העיר והקריאה לפניו, ציון חכמתו בלשונות מקבילים ועוד ועוד.
סגנונה של המגילה הוא מקראי מובהק. לשונה מוגדרת על ידי חוקרי הלשון כלשון המקרא המאוחרת, דוגמת ספרים אחרים של ימי הבית השני, אולם עיצובה מכוון להיראות כלשון ספרי המקרא הקדומים יותר. זו מטרתם של הפתיחה "ויהי בימי" (השוו למשל ל"איש יהודי היה", שהוא שימוש לשון מאוחר, ולא "ויהי איש יהודי"), והסיום "ויתר דברי... הלא הם כתובים על ספר דברי הימים", ממש כמו אצל מלכי יהודה וישראל, למרות שמדובר על מלך פרס.
עם זאת, מהלכה של המגילה ודרך קישור המאורעות נעשה על ידי שימוש באלמנטים פרסיים אופייניים. כל המגילה כולה מתנהלת דרך תעודות, מכתבים ודוקומנטים. כל פעולה צריכה לשאת אופי רשמי. כל החלטה מתועדת, ונוסח ההחלטה מובא מיד במגילה כלשונו. אפילו המשתה הפותח את המגילה מתואר דרך רשימת כלים ורהיטים. אסיפת הנערות מלווה ברשימת ההטבות הניתנות לנערות, וכמובן כל מכתבי המן ומרדכי מצוטטים כלשונם.
מבין ספרי המקרא, ספר עזרא, בן התקופה גם הוא, מתנהל באופן דומה מאד. הספר רצוף רשימות ותעודות: הצהרת כורש, רשימת כלי המקדש המושבים ארצה, רשימת עולי הגולה, מכתבי השטנה של צרי יהודה, נוסח תשובת המלך, מכתב הסמכות הניתן לעזרא וכן הלאה. הסיפור למעשה ממש נע מתעודה לתעודה. אין ספק שדרך סיפור זו נובעת מאוירת המלכות הפרסית, שכולה בירוקרטיה. הקרב נגד צרי יהודה הוא קרב על חסדו של המלך, אלא שכלי הקרב אינם חרב וחנית, אלא עט ומכתב רשמי.
אולם נראה שבמגילה מנוצלת דרך סיפור זו דוקא לשם הצגת הגיחוך והאירוניה שבדבר. הדקדקנות המשפטית מוצגת פה באור נלעג, שמסתבכת ברגליה שלה וכושלת בהן, עד כי למלך עצמו אין שליטה על מעשיו ומעשי יועציו; והאוירה המוצקה והחוקית, היציבה כביכול, מתגלה במהלך המגילה כשרירותית, חסרת קו מנחה, הניתנת להטיה לכל רוח, והמוצגת בסופו של דבר ככלי ריק. איתה מוצג גם המלך, הכל יכול ומלך המלכים, כדמות נשלטת ונגררת, על ידי יצריה, נהנתנותה ויועציה בעלי התככים.
סיפורה של המגילה הוא נצחי ופשוט: הטובים נגד הרעים, וסוף הטוב לנצח. אולם במהלך פשוט זה נכרכים עולם ומלואו. המגילה משכילה לחבר בין הידע ההיסטורי המדויק לסאטירה פוליטית, רומזת לספרות החכמה הבינלאומית ומעמידה סדר יום לאומי, נוטלת אלמנטים ומוטיבים ידועים מספרות המזרח והמקרא כאחד ומרכיבה אותם לסיפור חדש בתכלית, ועם זאת מוכר ורלוונטי תמיד.
המגילה כולה, איפוא, מוצגת כסיפורו הבלתי צפוי של הצפוי. כלשונו של מרדכי, רווח והצלה עומדים ליהודים ממקום אחר, שכמוהו לא מצאנו בשום ספר במקרא. המגילה הזו, ששם אלוהים נעדר ממנה, מציגה יותר מכל ספר אחר, בצורה ברורה וחדה, את הזהות היהודית מול הזהות הנכרית. מגילה זו, שתחילתה משתה, סופה משתה ותוכה משתאות, מציגה דוקא את עליונות ערכי הרוח על נכסי החומר.
ועם הצידה הזו יוצא עם ישראל לדרכו החדשה. ללא שלטון עצמי, ללא ארץ לרובו של העם, נתונים לחסדי שליטים גחמתיים, ורק ערכים בידם, יפלסו מעתה היהודים את דרכם באלפיים וחמש מאות השנים הבאות. ומכל ספרי המקרא, שכולם רעם ואש וענן וערפל, יהיו כלי נשקם מעתה והלאה הצחוק והאירוניה, העט וחכמת המעשה.
