יום ירושלים: כדור הבדולח

כידוע, דוד לא שאל בה' האם לעלות לירושלים, ומכל מקום, אין המקרא מספר על שאלה כזו. לעומת זאת, כן מסופר על שאלה בה' ועל תשובה מפורשת לגבי העליה לעיר חברון, שבע שנים קודם. בעצם אי הבאת סיפור כזה גם על ירושלים, יש אמירה. דוד החליט להפוך את ירושלים לעיר בירתו לא מסיבות דתיות. יש לא מעט שיקולים מקובלים לטובתה של העיר: יש שם כבר עיר קיימת ותשתיות שלטוניות, היא קרובה לדרך (גם אם לא מאד מרכזית), ויש מקור מים לידה (גם אם לא מאד גדול). אבל נראה כי יותר מכל, היא לא היתה עיר עם מסורת מבוססת של שבט ישראלי קודם, לא היתה עשויה לעורר התנגדות של עיר עתיקה ומקודשת בשל נטילת הבכורה ממנה לטובת עיר עתיקה ומקודשת אחרת, ולא היה ממסד זקנים שבטי שעשוי יהיה להפריע לדוד בכינון מוסדות ממלכתו הצעירה (על כל אלה ועוד, ראה כאן). בלשון חז"ל, "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". גם מיקומה על גבול יהודה עם בנימין, נחלת שבט המלך הקודם, חותנו של דוד, לא הזיקה. ירושלים נבחרה, איפוא, בשל כוח הפשרה שבה.

*  *  *

אבל אחרי השיקולים הפוליטיים והאיסטרטגיים האלה, עם התבססות שלטונו, החליט דוד כי מלבד הפיכתה למרכזו המנהלי, כדאי להפוך את העיר גם למרכז הרוחני של המדינה הצעירה. לא בקלות עלה הדבר בידו, ומן השמים עיכבו את העלאת הארון, אבל דוד התעקש. הארון הגיע לירושלים, ואחר זמן (מי יודע כמה?) החליט דוד שהגיע הזמן לצעד הבא:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.

                                        ארון ה' על העגלה: ציור קיר מדורא אירופוס

תשובתו של נתן, שנראית כתשובה נבואית לכל דבר, מה עוד ששם ה' נזכר בה, ודאי מילאה את ליבו של דוד שמחה גדולה. הנה סוף סוף התבשר מפי עליון כי יוזמתו עולה לרצון, כי העיכובים הקודמים לא היו עיכובים מהותיים, כי שיקוליו הפוליטיים זוכים ככלות הכל לאישור דתי. אבל אלוהים לא נותן לו לנוח זמן רב על שמחתו:

וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי? כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? וְעַתָּה, כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מֵאַחַר הַצֹּאן, לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל, וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ... וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ; וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'. כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ, וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּו, הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם. (שמ"ב ז)

 איזה הסבר יש בפיו של נתן לתשובה השלילית הזו? הלא אין בתשובה אלא שאלה: הדבר דיברתי? ביקשתי אי פעם בית בנוי? מה לא טוב באוהל? בהכרח השומע ישמע פה ביקורת. מה כל כך חשוב לך בבניין, במינהל, בפאר, במלוכה? וכי בגלל שאתה רוצה מלוכה ככל המלכויות, עם בירה ושליטה, ה' חייב להתיישר לפי תכתיביך? ובין השורות מתגנב אותו נביא כועס ונעלב, שמואל: וכי המלוכה עצמה, שבשמה אתה פועל עכשיו, היתה רצויה מלכתחילה?

אלא שנתן אינו מותיר את הדברים בעלבונם, ומבטיח נחמה. "בית יעשה לך ה', הוא יבנה בית לשמי".

המילה המנחה והחוזרת בכל הנבואה הזו היא "בית". סביב הבית סובב הכל: רוב הזמן בשלילה, "לא ישבתי, הדבר דיברתי, לא בניתם", ובניגוד לו החיוב – "אוהל ומשכן"; ממש כמו בשאלתו של דוד – אנכי יושב בבית ארזים, ארון האלוהים בתוך היריעה, אבל מה ששם השתמע כשלילה, פה הוא החיוב, ולהיפך. אלא שלקראת סוף הנבואה מופיע הבית במשמעות חדשה – "בית יעשה לך ה'", שושלת מלכות; ולאחר שינוי המשמעות הזה חוזר הבית הממשי שנית, והפעם בחיוב, "הוא יבנה בית לשמי".

איך שלא נבין את משמעות דברי נתן, ברור מתוכם שעדיין לא הגיע זמנו של הבית. תחילה על ה' לבנות בית, ורק אחר כך יבנה המלך בית, אלא שעצם בניית הבית על ידי ה' מחייבת את העלמותו של דוד מעל הבמה, כי משמעותה של בניית בית מלוכה היא מותו של המלך הנוכחי.

*  *  *

איננו יודעים כיצד הגיב דוד בלבבו לדברים. אנו יודעים כיצד הגיב בגלוי: הוא הולך לאוהל הארון, יושב לפני ה' (אולי כדי להדגיש את היותו של האוהל - בית?) ומודה בכל לבו על הבשורה המפתיעה, המבטיחה לו שושלת יציבה – מה שלא היה מובן מאליו כלל. אבל מה חשב על עצם התשובה, המתנה את בניין הבית במותו שלו, לא אמר.

ואולי כן אמר. לאחר שנים, כשיציג את שלמה בנו לפני העם כיורשו, יפנה אליו קבל עדה ויאמר:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד, לִשְׁלֹמֹה:  בנו (בְּנִי), אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב,  כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן, וַאֲנִי-לוֹ לְאָב. וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. (דה"א כב)

ידעתי, אומר דוד לנפשו במשך שנים, ידעתי. אלוהים איננו רוצה בי כמקים המקדש. הוא רמז זאת פעם אחר פעם, בפרץ עוזא ובפרידתי ממיכל עם העלאת הארון ובעצם אי האישור האלוהי לעלייה עצמה לירושלים, ובאופן סופי בתשובה השלילית. בן מוות קרא לי שאול, איש הדמים קרא לי שמעי בן גרא, איש מלחמות אני, זורע מוות על כל סביביו. כך נגזר גורלי: אני מושיע את העם, והמוות הוא הכרח של ההיסטוריה ("כצבי וכאייל וכקרבנות", נאמר בפסיקתא רבתי ב). אבל למוות אין מקום בקודש. מותי שלי הוא שיביא את הבית, לי ולכם.

אבל אל בנו הוא מדבר כמחנך, את המסקנה המעשית: אני הייתי איש מלחמה, אתה עליך להיות איש שלום. זה יהיה הבית, ביתנו (את זה דוד מצניע ואיננו אומר במפורש), וזה יהיה הבית, בית ה'.

*  *  *

עם גלגולו של המסר הזה לדור הבא, לוקח אותו שלמה לכיוון הפרגמטי יותר. אכן דם ומלחמות מנעו את הקמת הבית, אבל במובן הפשוט והמעשי:

 וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל-חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי, כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת-ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו (רַגְלָי). וְעַתָּה, הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב,  אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע, וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי,  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר, בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. (מל"א ה)

ללא ספק התכוון שלמה גם לרמוז לכל שכניו: איש שלום אני, אבל אל תטעו בי. הממלכה נכונה בידי, והצבא על משמרו. "תחת כפות רגליו" כתיב, "תחת כפות רגלי" קרי. נצחונות אבי נתנו לי את הכוח. אבל כלפי חוץ, רק מתק השלום בפיו: לא היה זמן עד עכשיו, היינו עסוקים מאד, אתם יודעים, בלהכניע (אתכם?). אמנם, מה הטעם לדבר עם המלך הפיניקי על שלום כתנאי, על מהותו של אלוהי ישראל, על הארון באוהל. מלכי פיניקיה מכירים מקדשים, ויש לדבר אליהם בשפה שהם מכירים. על פני השטח אומר שלמה רק זאת: כמוכם גם עלינו לבנות בית לאלוהינו, ועד עתה לא יכולנו, עתה משיש ביכולתנו אנו מצפים לסיוע.

מתחת לפני השטח מפעמים גם פה דבריו של נתן: הצלחתו הסופית של דוד, שהיא הושבת בנו על כסא המלוכה, היא המקדש. אלוהים, בסופו של דבר, כן נתן את אישורו. דוד ניצח בויכוח הזה.

וכך, הנבואה של נתן מתגלגלת לה בין הדורות, וכמו כדור של בדולח נוצצת לכל מלך את תשובתו שלו, את המסר שעליו לשמוע. האחד ישמע בה אשמה, השני ישמע בה שכר. ובחלוף הדורות יתברר, וכך תתקבע תדמית שני המלכים, שההיפך הוא הנכון – מי שחשב שמדובר בעונש, זכה והפך למודל לדורות; מי שחשב שהוא הוא השכר, הונצחו חטאיו ואשמתו בפילוג הממלכה. מעל לכל תעמוד הנבואה: בית מול בית.

*  *  *

לנבואה, הבאה מלמעלה, והמהווה את רובו של המסר המקראי האלוהי, מציב התנ"ך מראה, בדמות שירת הקודש. שירת הקודש היא אנושית. רגשות הקודש והכמיהה לרוח הם אנושיים, ואינם נשמעים אף פעם כתביעתו של אלוהים, אבל בלעדיהם אין חיי אמונה. אמנם אין הם תביעתו של אלוהים מהאדם, אבל הם תביעתו של האדם מעצמו. וכשבא משורר התהלים לספר את סיפור הבית מן הצד שלו, גם הוא מעמיד זה מול זה, אבל לא את הבית, אלא את השבועה:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
זְכוֹר-ה' לְדָוִד   אֵת כָּל-עֻנּוֹתוֹ.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַה',    נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
אִם-אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי,   אִם-אֶעֱלֶה עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי.
אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי,    לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה.
עַד-אֶמְצָא מָקוֹם לַה',    מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
הִנֵּה-שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה,    מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי-יָעַר.
נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו,    נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו.
קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ,    אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ.
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶדֶק,    וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ.
בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ    אַל-תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.
נִשְׁבַּע-ה' לְדָוִד אֱמֶת,    לֹא-יָשׁוּב מִמֶּנָּה:
מִפְּרִי בִטְנְךָ    אָשִׁית לְכִסֵּא-לָךְ.
אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי   וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם:
גַּם-בְּנֵיהֶם עֲדֵי-עַד    יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא-לָךְ.
כִּי-בָחַר ה' בְּצִיּוֹן,    אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
זֹאת-מְנוּחָתִי עֲדֵי-עַד,    פֹּה-אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ.
צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ,    אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם.
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע,    וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ.
שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד,    עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי.
אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת    וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ. (תהלים קלב)

הפרק פותח בשבועתו של דוד: "אם אתן שנת לעיני, אם אעלה על ערש יצועי, אם אבוא באוהל ביתי". זהו ה"בית" היחיד במזמור הזה, וגם הוא אוהל. מלבדו ייזכרו כאן רק מקום, משכנות, שדה, ארון, כסא. כל מה שנזכר בסיפור ההוא, של הבקשה שלא נענתה, כולל הכסא שעליו ישב דוד לפני ה' בבואו להודות לו על הבטחת הבית. אין דוד מתייחס כאן לבית ההוא, אלא רק לשבועה. באמת אין חשיבות לסוג המבנה, אומר דוד. חשובה השבועה, ההתחייבות, ההתקשרות, הברית, הנצח. אני נשבעתי לה' (ואמנם הלבשתי את שבועתי בבקשת בית פיזי, מה שהתברר כטעות, אבל המהות במקומה עמדה), וה' נשבע לי. מקדש פירושו הדדיות.

*  *  *

ואז, בפתע, התברר למה באמת נבחרה ירושלים. אכן, השיקול הפוליטי עמד ביסוד הבחירה, אבל ביסוד השיקול הפוליטי עמדה, כזכור, הפשרה. וכאן באה הפשרה אל פישרה. בפשרה באים שני צדדים זה אל זה. על פני הקרקע, באו זה לקראת זה דוד ועמו, יהודה ובנימין, השליט והנשלטים. אבל למעלה מן השמש, באו זה לקראת זה אלוהים ועמו, כחתן לקראת כלה, הכונס אותה אל ביתו, ביתם.

ויקהל פקודי: על דעת המקום

המשכן, שבנה לו עם ישראל, איננו יצור חדש בעולם. עמי הקדם בנו מקדשים לרוב לאלוהיהם, ובסגנונות שונים ומשונים. מהם בבנייני פאר, מהם במגדלים, מהם במתחמים פתוחים, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן; מהם שהקריבו במערות ובנקיקי סלע, ואולי אף בעיגולי אבן כבירים. קשה מאד להתחקות אחר מקורותיה של עבודת האלילים. הרמב"ם מציע דרך שחזור למהלך שהוביל לאלילות, ותולה אותו בהחלפת האמצעי במטרה, אולם אין בהסבר רעיוני מקיף זה כדי להסביר את שפע הצורות, שלל השיטות, ומעל לכל, את ההצמדה העיקשת למקומות הקבע לפולחן.

באתרים לא מעטים בארץ התגלו מבני מקדש אליליים. למעשה, כמעט בכל עיר כנענית מימי המקרא שנחפרה בארץ נתגלה מתחם פולחני, ובדרך כלל כמה. פעמים רבות מתברר, שעיר שעמדה על אתרה במשך מאות ואף אלפי שנים, ועברה חורבנות ובניינים רבים לאורך שנותיה, חזרה ובנתה את מקדשיה באותו המקום. לפעמים מדובר באותה תרבות וכנראה באותו עם, אך לא פחות פעמים נראה כי תרבות החיים החומרית התחלפה, ואיתה ככל הנראה גם העם התחלף, אולי גם לשונו ומן הסתם גם אליו, אבל המקדש חוזר ונבנה באותו המקום ממש. עמי הקדם ייחסו קדושה עצמית למקומות, ואין בידינו היום לדעת על מה נבנתה אותה תחושה. ברור רק כי חשיבות עליונה יוחסה למקום, לקבע, אף יותר מזהותו של האל שגר שם. המיתולוגיה האוגריתית לדוגמה, מספרת על סבלו של בעל, שלא היה לו בית כשאר האלים, ועל מאמציו להשיג לעצמו משכן כזה, שגררו אחריהם איומים, אלימות, ואף מלחמה ורצח בין האלים. מישע מלך מואב, המספר במצבתו המפורסמת על נצחונותיו על ישראל, מדווח על הרס של מקדש לה' שכנראה עמד בנבו ובעטרות, וגרירת כליו בביזיון, כסמל לנצחונו של כמוש על אלהי הישראלים. למעשה, עד היום, ניתן לזהות אתרי פולחן אליליים אפילו במקומות שעליהם הוקמו אחר כך כנסיות נוצריות. ואפילו שבטי הנבטים, שנדדו במרחבי סיני בתקופה ההלניסטית והרומית, שבו וחזרו תמיד לאותו ההר לשם פולחנם האלילי, למרות שאורח חייהם היה נוודי לחלוטין. הווה אומר, אף אלוהי הנודדים זקוק למקום קבע, גם במדבר.

אבל המשכן המיטלטל, ובתוכו הארון שהבדים לא יסורו ממנו, הוא אנטיתזה להשקפת עולם זו. אין מקום שהוא מקום הקבע של המשכן, מפני שאין מקום שאיננו מקומו של האל. בעוד כל אלי העולם העתיק הם אלי טריטוריה, בריתו של הקב"ה עם עם ישראל נכרתה במדבר, תוך כדי תנועה. ובכלל, עם ישראל נוסד תוך כדי תנועה, על ידי משפחת נוודים.

מקדש שלמה, שעל בנייתו מסופר בספר מלכים, לכאורה שב אל הרעיון המקובל בעולם הסובב, של מקום הקבע לאל. אבל דוקא ירושלים אינה המועמד הטבעי מלכתחילה למקום מקדש לאלוהי ישראל. ואמנם, לא מעטים בעם ישראל לא קיבלו את הבחירה הזו, וחיפשו מקומות בעלי מסורת מוצקה יותר, ואף מצאו – בדן, בבית אל ובשכם; מיקומו של מקדש העגל הישראלי בבית אל נשען על מסורת שנתלתה בשמו של יעקב, הקובע את בית אל כבית אלוהים לעתיד (בראשית כח כב). למעשה, בית אל היא המקום היחיד בתורה שעליו נאמר שיהיה בו מקדש לה'.

מקדש שלמה, יותר משהוא מקדש של מקום, הוא מקדש ממלכה, וממלכה בעלת אופי בינלאומי דוקא. כידוע, שלמה ביסס את כל מדיניותו על קשרי חוץ ענפים, בתחום המסחרי כלכלי, בתחום הצבאי ואף בתחום המשפחתי. החומרים והבנאים למקדש מיובאים מצור. בהפטרת פרשת ויקהל מסופר על אמן המתכת חירם מצור, שעל פי פשט המקראות אביו צורי, ולפי ספר דברי הימים נבחר על ידי חירם מלך צור לתפקיד זה, שאיננו נעדר משמעות מדינית. אביו של חירם היה בעצמו חרש נחושת, ולפיכך סודות המקצוע עברו במשפחתו. חירם זה הוא העומד במקומם של בצלאל ואהליאב, וקל לראות שסודות חרשות הנחושת המשפחתיים שלו הם תרגום מעשי לרוח אלוהים ששרתה על בצלאל ואהליאב במדבר. בניגוד ברור למשכן במדבר, שכל כולו תוצר ישראלי, בבנייתו ובחומריו, מקדש שלמה הוא רב לאומי, כמעט אוניברסאלי, וכבר הצביעו על הקירבה בין תכנית המקדש למקדשים אחרים במזרח הקדום, בעיקר באיזור הסורי-פיניקי. כמעט וניתן לומר, שמקדש שלמה, יותר משבא להיות מקדש מקומי לה', נועד להיות מרכז איזורי, רב לאומי ועל לאומי.

תכנית מקדש שלמה, ושחזור איזומטרי של מקדש מתקופת הברזל סמוך לארמון מתל תעינאת, בצפון סוריה. מצא את ההבדלים

על פי המסופר במקרא, לא ניכר שמקום המקדש בירושלים נבחר בגלל מסורת מקומית, דוגמת סיפור העקדה. לעתים אף נדמה שהמקרא עושה מאמץ לנתק בין מסורת כזו לשיקול המעשי של בחירת מקום המקדש. בניגוד לחברון, שעליה שואל דוד האם לעלות אליה, אל ירושלים דוד עולה ביוזמתו שלו, ללא שאלה בה' (שמ"ב ה). סביר מאד ששיקוליו היו פוליטיים בעיקרם –עיר בגבול בנימין, מבני רחל, שעשויה לעזור לו להתקבל על ידי יריביו הפוטנציאליים העיקריים בעם; וגם עיר ללא ממסד זקנים חזק העשוי להפריע לו לארגן את המלוכה כרצונו. במעשה זה מצטרף דוד לכמה וכמה מלכים בהיסטוריה שעם עלייתם לשלטון העתיקו את בירת הממלכה למקום אחר, לשם ארגון מחדש של הממלכה ומדיניותה, ובאלה ניתן למנות את אח'נאתון במצרים, את עמרי בישראל, את קונסטנטינוס בביזנטיון ואף את אתאטורק באנקרה. גם רעיון העלאת הארון לירושלים הוא של דוד, ללא שאלה בנביא או בה' (שם ו), וכזכור, העלאת הארון לעיר הופרעה והופסקה במותו של עוזא; וגם אחרי שדוד כבר הצליח להעלות את הארון לירושלים - בקשתו לבנות בית לארון נענית בשלילה בידי נתן הנביא(שם ז), מהסיבה הפשוטה: "הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל לאמור מדוע לא בניתם לי בית ארזים?".

מעל לכל, בתפילת חנוכת הבית שלו מדגיש שלמה "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי", והתפקיד שהוא מועיד למקדש איננו דוקא קרבנות; עיקר תפקידו בקבלת תפילותיו של כל אדם, גם של הנכרי שיבוא מארץ רחוקה, וגם של אנשים שכלל אינם נמצאים בארץ ישראל. אין המקדש מקום מגוריו של האל, ולא הפולחן בו הוא העיקר, אלא מקום עבור בני האדם המבקשים את האל, יבואו מאן שיבואו. שכן הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.

תרומה: מקדשים נקים בכל מקום

על פי פשט המקראות, לא נועד המשכן אלא כדי לתת בו את הארון ובתוכו לוחות העדות. לשם כך אין צורך במבנה קבע בנוי, ודי לארון שישכון באוהל. לימים, כשיתמה דוד כיצד הוא יושב בבית ארזים וארון האלוהים יושב בתוך היריעה, יענה לו נתן הנביא "בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל למה לא בניתם לי בית ארזים"? אין צורך בבית של ממש, והוא בגדר מותרות, שזמנן יגיע רק אחרי התבססות הממלכה. בשונה מהמקובל בעולם הסובב, שבו היה המקדש אחד מאבני היסוד של תרבות הממלכה, מבנה המקדש איננו נדרש, ודי לו לארון שלא יהיה מוטל בשדה. בכך מצטרף המקדש אל מוסד המלוכה בעצמו, שגם עליו השיב תחילה הנביא בשלילה. אין צורך לעם במלך, על פי הנביא שמואל. אין צורך למלך במקדש, על פי הנביא נתן. שני המוסדות ששום תרבות במזרח לא תתואר בלעדיהם, ושברוב התרבויות תוארו כמעשה האלים ובחירתם הישירה, נתפסים במקרא כצורך משני ולא הכרחי.

מצד שני, אותו אוהל מיטלטל אין לו תחליף ואין לו כפיל. אין שני ארונות, ולפיכך לא יהיו שני מקדשים. גם דבר זה עמד בניגוד לכל המקובל בעולם העתיק, שם היו לכל אל מקדשים לרוב, בכל מרכז חשוב ובכל עיר, והוא נעבד בכל רחבי ערי הממלכה. אמנם אין התורה אוסרת במפורש בשום מקום הקמת מרכזי פולחן נוספים, אולם מעמד של מקדש, כביכול משכן האל, מעולם לא ניתן לאף מקום אחר. לא זו בלבד, אלא משהוקם המקדש בירושלים בימי שלמה, לא ייחד לו שלמה מקום בלעדי בעבודת האלוהים דוקא בקרבנות, אלא ייחד את תפילתו בשעת חנוכת הבית לנושא התפילה בלבד (מל"א ח):

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

הווה אומר, המקדש המרכזי הזה, מקום הארון והעדות, הוא המקום שבו מתקשר אדם אלא אלוהיו, אדם באשר הוא ואף לא מישראל, ודרכו כביכול עולות התפילות מעלה. הקרבנות עצמם, דומה שנדחקים מעט לשולים.

*

החידושים האלה לא ממש התקבלו על לב העם. המקרא מספר בעשרות מקומות על הבמות, אותם מרכזי פולחן מקומיים, שהיו נפוצים בכל מקומות המושב של ישראל בכל רחבי הארץ. אף אליהו הנביא עצמו, בבואו להקריב בכרמל, מרפא שם את מזבח ה' ההרוס, ועל פי הנראה הריסת המזבח הזה, שעמד שם לפני ימיו, לא היתה לרצון. בממלכת הצפון הגדילו לעשות ובנו אף שני בתי מקדש שבהם הוצב עגל זהב. מקדשים אלה היו מקדשים לאלוהי ישראל, ולא לעבודה זרה. אף ביהודה אפשר שנפוצו גם מקדשים לה', ולא רק במות. מישע מלך מואב מספר במצבתו המפורסמת על מרכזי פולחן, עם "אריאל" ו"כלי ה'", בעטרות ובנבו:

ויבנ. לה. מלכ. ישראל. את. עטרת | ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ. הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואסחבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש. מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | ואהלכ. בללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואחזה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגרת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש |  

בממצא הארכיאולוגי ידוע המקדש שעמד בערד, בלב המצודה הישראלית מתקופת המלוכה. במקדש זה לא היה רק מזבח, אלא חדר שבו עמדו מספר חפצים, כנראה מקודשים, ומראהו כשל מקדש קטן.

*

באופן פרדוכסלי, דוקא משנגנז ונעלם הארון, פסקה גם תופעת המקדשים הרבים. דומה שבימי בית שני השתנתה התפיסה הרואה הכרח במקדש קבע בכל מקום. אולם גם בימי הבית השני קיימות עדויות על מקדשים בנוסף למקדש בירושלים. הקדום שבהם עמד באי קטן על הנילוס, בקרבת העיר אסואן. בעיר זו, יב שמה, ישבה מושבת חיילים יהודיים ששירתו בצבא הפרסי, הם ומשפחותיהם, והיה להם מקדש בנוי, בעץ ובאבן, שבו הקריבו קרבנות. ומעשה שהיה כך היה: על פי טענתם, מקדשם הוקם עוד בימי מלכי מצרים, קודם לכיבוש הפרסי בידי כנבוזי, ועמד כך עד שהפחה הממונה נסע יום אחד לשושן. כהני האל חנוב ניצלו את ההזדמנות, עלו על המקדש היהודי בנשק והחריבוהו עד היסוד. המחריבים באו על ענשם, אולם המקדש לא נבנה מיד מחדש. בידינו היום מכתבים בארמית שכתבו בני הקהילה הקטנה הזו לאחיהם שבירושלים ולפחה הפרסי הממונה, ובו הם מתלוננים על הרס מקדשם בידי הכמרים המצריים, ומבקשים רישיון להקימו מחדש. נראה שלא עלה בדעתם שכוהני ירושלים עשויים לראות את בקשתם בעין לא יפה, אלא שאותם כוהני ירושלים כמובן לא טרחו לענות לעתירתם של יהודי יב. לבסוף אכן ניתן הרישיון, ובידינו גם מכתב התשובה, אלא שהעבודה במקדש הוגבלה לקרבנות מנחה וקטורת בלבד, ללא הקרבת קרבנות מן החי.

דורות מאוחר יותר יברח לאלכסנדריה, שוב במצרים, אחד מכהני ירושלים, בעקבות סכסוך במשפחת הכהונה, ויקים שם מקדש שגם בו יוקרבו קרבנות. מקדש זה נודע בשם "מקדש חוניו", וכך מסופר עליו במסכת מנחות, דף ק"ט:

אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא (=אני) מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: "כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי". לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה! הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול (בגדי נשים), העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: "ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, 'אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי' ". בקשו אחיו הכהנים להרגו. רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים...

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו (את הכהונה הגדולה, מפני) שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים.

המקדש הזה עמד על תילו שלש מאות ארבעים ושלש שנה, על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, בתבנית מגדל בגובה ששים אמה, עד חורבנו בתקופה הרומית.

*

נמצא, ששאיפתו של העם לקירבת אלוהים הביאה אותו לא להסתפק במה שהתירה לו התורה. ובסופו של דבר, מפריצת הגבולות הזו נותרנו היום ללא כל מקדש וללא עבודת קרבנות. ובכל זאת, גם היום, עדיין מוצא לו אותו הרגש מקום להתגדר בו. בימינו אין להעלות על הדעת יישוב שאין בו בית כנסת בנוי, לעתים מפואר, ולרוב כמה וכמה, ואלה הפכו למאפיינים המרכזיים של ישוב יהודי. וגם על כך, אולי, התפלל שלמה בחנוכת הבית: "ושמעת השמים, מכון שבתך, את תפלתם ואת תחנתם, ועשית משפטם".