יום ירושלים: כדור הבדולח

כידוע, דוד לא שאל בה' האם לעלות לירושלים, ומכל מקום, אין המקרא מספר על שאלה כזו. לעומת זאת, כן מסופר על שאלה בה' ועל תשובה מפורשת לגבי העליה לעיר חברון, שבע שנים קודם. בעצם אי הבאת סיפור כזה גם על ירושלים, יש אמירה. דוד החליט להפוך את ירושלים לעיר בירתו לא מסיבות דתיות. יש לא מעט שיקולים מקובלים לטובתה של העיר: יש שם כבר עיר קיימת ותשתיות שלטוניות, היא קרובה לדרך (גם אם לא מאד מרכזית), ויש מקור מים לידה (גם אם לא מאד גדול). אבל נראה כי יותר מכל, היא לא היתה עיר עם מסורת מבוססת של שבט ישראלי קודם, לא היתה עשויה לעורר התנגדות של עיר עתיקה ומקודשת בשל נטילת הבכורה ממנה לטובת עיר עתיקה ומקודשת אחרת, ולא היה ממסד זקנים שבטי שעשוי יהיה להפריע לדוד בכינון מוסדות ממלכתו הצעירה (על כל אלה ועוד, ראה כאן). בלשון חז"ל, "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". גם מיקומה על גבול יהודה עם בנימין, נחלת שבט המלך הקודם, חותנו של דוד, לא הזיקה. ירושלים נבחרה, איפוא, בשל כוח הפשרה שבה.

*  *  *

אבל אחרי השיקולים הפוליטיים והאיסטרטגיים האלה, עם התבססות שלטונו, החליט דוד כי מלבד הפיכתה למרכזו המנהלי, כדאי להפוך את העיר גם למרכז הרוחני של המדינה הצעירה. לא בקלות עלה הדבר בידו, ומן השמים עיכבו את העלאת הארון, אבל דוד התעקש. הארון הגיע לירושלים, ואחר זמן (מי יודע כמה?) החליט דוד שהגיע הזמן לצעד הבא:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.

                                        ארון ה' על העגלה: ציור קיר מדורא אירופוס

תשובתו של נתן, שנראית כתשובה נבואית לכל דבר, מה עוד ששם ה' נזכר בה, ודאי מילאה את ליבו של דוד שמחה גדולה. הנה סוף סוף התבשר מפי עליון כי יוזמתו עולה לרצון, כי העיכובים הקודמים לא היו עיכובים מהותיים, כי שיקוליו הפוליטיים זוכים ככלות הכל לאישור דתי. אבל אלוהים לא נותן לו לנוח זמן רב על שמחתו:

וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי? כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? וְעַתָּה, כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מֵאַחַר הַצֹּאן, לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל, וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ... וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ; וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'. כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ, וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּו, הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם. (שמ"ב ז)

 איזה הסבר יש בפיו של נתן לתשובה השלילית הזו? הלא אין בתשובה אלא שאלה: הדבר דיברתי? ביקשתי אי פעם בית בנוי? מה לא טוב באוהל? בהכרח השומע ישמע פה ביקורת. מה כל כך חשוב לך בבניין, במינהל, בפאר, במלוכה? וכי בגלל שאתה רוצה מלוכה ככל המלכויות, עם בירה ושליטה, ה' חייב להתיישר לפי תכתיביך? ובין השורות מתגנב אותו נביא כועס ונעלב, שמואל: וכי המלוכה עצמה, שבשמה אתה פועל עכשיו, היתה רצויה מלכתחילה?

אלא שנתן אינו מותיר את הדברים בעלבונם, ומבטיח נחמה. "בית יעשה לך ה', הוא יבנה בית לשמי".

המילה המנחה והחוזרת בכל הנבואה הזו היא "בית". סביב הבית סובב הכל: רוב הזמן בשלילה, "לא ישבתי, הדבר דיברתי, לא בניתם", ובניגוד לו החיוב – "אוהל ומשכן"; ממש כמו בשאלתו של דוד – אנכי יושב בבית ארזים, ארון האלוהים בתוך היריעה, אבל מה ששם השתמע כשלילה, פה הוא החיוב, ולהיפך. אלא שלקראת סוף הנבואה מופיע הבית במשמעות חדשה – "בית יעשה לך ה'", שושלת מלכות; ולאחר שינוי המשמעות הזה חוזר הבית הממשי שנית, והפעם בחיוב, "הוא יבנה בית לשמי".

איך שלא נבין את משמעות דברי נתן, ברור מתוכם שעדיין לא הגיע זמנו של הבית. תחילה על ה' לבנות בית, ורק אחר כך יבנה המלך בית, אלא שעצם בניית הבית על ידי ה' מחייבת את העלמותו של דוד מעל הבמה, כי משמעותה של בניית בית מלוכה היא מותו של המלך הנוכחי.

*  *  *

איננו יודעים כיצד הגיב דוד בלבבו לדברים. אנו יודעים כיצד הגיב בגלוי: הוא הולך לאוהל הארון, יושב לפני ה' (אולי כדי להדגיש את היותו של האוהל - בית?) ומודה בכל לבו על הבשורה המפתיעה, המבטיחה לו שושלת יציבה – מה שלא היה מובן מאליו כלל. אבל מה חשב על עצם התשובה, המתנה את בניין הבית במותו שלו, לא אמר.

ואולי כן אמר. לאחר שנים, כשיציג את שלמה בנו לפני העם כיורשו, יפנה אליו קבל עדה ויאמר:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד, לִשְׁלֹמֹה:  בנו (בְּנִי), אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב,  כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן, וַאֲנִי-לוֹ לְאָב. וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. (דה"א כב)

ידעתי, אומר דוד לנפשו במשך שנים, ידעתי. אלוהים איננו רוצה בי כמקים המקדש. הוא רמז זאת פעם אחר פעם, בפרץ עוזא ובפרידתי ממיכל עם העלאת הארון ובעצם אי האישור האלוהי לעלייה עצמה לירושלים, ובאופן סופי בתשובה השלילית. בן מוות קרא לי שאול, איש הדמים קרא לי שמעי בן גרא, איש מלחמות אני, זורע מוות על כל סביביו. כך נגזר גורלי: אני מושיע את העם, והמוות הוא הכרח של ההיסטוריה ("כצבי וכאייל וכקרבנות", נאמר בפסיקתא רבתי ב). אבל למוות אין מקום בקודש. מותי שלי הוא שיביא את הבית, לי ולכם.

אבל אל בנו הוא מדבר כמחנך, את המסקנה המעשית: אני הייתי איש מלחמה, אתה עליך להיות איש שלום. זה יהיה הבית, ביתנו (את זה דוד מצניע ואיננו אומר במפורש), וזה יהיה הבית, בית ה'.

*  *  *

עם גלגולו של המסר הזה לדור הבא, לוקח אותו שלמה לכיוון הפרגמטי יותר. אכן דם ומלחמות מנעו את הקמת הבית, אבל במובן הפשוט והמעשי:

 וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל-חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי, כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת-ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו (רַגְלָי). וְעַתָּה, הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב,  אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע, וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי,  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר, בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. (מל"א ה)

ללא ספק התכוון שלמה גם לרמוז לכל שכניו: איש שלום אני, אבל אל תטעו בי. הממלכה נכונה בידי, והצבא על משמרו. "תחת כפות רגליו" כתיב, "תחת כפות רגלי" קרי. נצחונות אבי נתנו לי את הכוח. אבל כלפי חוץ, רק מתק השלום בפיו: לא היה זמן עד עכשיו, היינו עסוקים מאד, אתם יודעים, בלהכניע (אתכם?). אמנם, מה הטעם לדבר עם המלך הפיניקי על שלום כתנאי, על מהותו של אלוהי ישראל, על הארון באוהל. מלכי פיניקיה מכירים מקדשים, ויש לדבר אליהם בשפה שהם מכירים. על פני השטח אומר שלמה רק זאת: כמוכם גם עלינו לבנות בית לאלוהינו, ועד עתה לא יכולנו, עתה משיש ביכולתנו אנו מצפים לסיוע.

מתחת לפני השטח מפעמים גם פה דבריו של נתן: הצלחתו הסופית של דוד, שהיא הושבת בנו על כסא המלוכה, היא המקדש. אלוהים, בסופו של דבר, כן נתן את אישורו. דוד ניצח בויכוח הזה.

וכך, הנבואה של נתן מתגלגלת לה בין הדורות, וכמו כדור של בדולח נוצצת לכל מלך את תשובתו שלו, את המסר שעליו לשמוע. האחד ישמע בה אשמה, השני ישמע בה שכר. ובחלוף הדורות יתברר, וכך תתקבע תדמית שני המלכים, שההיפך הוא הנכון – מי שחשב שמדובר בעונש, זכה והפך למודל לדורות; מי שחשב שהוא הוא השכר, הונצחו חטאיו ואשמתו בפילוג הממלכה. מעל לכל תעמוד הנבואה: בית מול בית.

*  *  *

לנבואה, הבאה מלמעלה, והמהווה את רובו של המסר המקראי האלוהי, מציב התנ"ך מראה, בדמות שירת הקודש. שירת הקודש היא אנושית. רגשות הקודש והכמיהה לרוח הם אנושיים, ואינם נשמעים אף פעם כתביעתו של אלוהים, אבל בלעדיהם אין חיי אמונה. אמנם אין הם תביעתו של אלוהים מהאדם, אבל הם תביעתו של האדם מעצמו. וכשבא משורר התהלים לספר את סיפור הבית מן הצד שלו, גם הוא מעמיד זה מול זה, אבל לא את הבית, אלא את השבועה:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
זְכוֹר-ה' לְדָוִד   אֵת כָּל-עֻנּוֹתוֹ.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַה',    נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
אִם-אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי,   אִם-אֶעֱלֶה עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי.
אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי,    לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה.
עַד-אֶמְצָא מָקוֹם לַה',    מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
הִנֵּה-שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה,    מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי-יָעַר.
נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו,    נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו.
קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ,    אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ.
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶדֶק,    וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ.
בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ    אַל-תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.
נִשְׁבַּע-ה' לְדָוִד אֱמֶת,    לֹא-יָשׁוּב מִמֶּנָּה:
מִפְּרִי בִטְנְךָ    אָשִׁית לְכִסֵּא-לָךְ.
אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי   וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם:
גַּם-בְּנֵיהֶם עֲדֵי-עַד    יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא-לָךְ.
כִּי-בָחַר ה' בְּצִיּוֹן,    אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
זֹאת-מְנוּחָתִי עֲדֵי-עַד,    פֹּה-אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ.
צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ,    אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם.
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע,    וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ.
שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד,    עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי.
אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת    וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ. (תהלים קלב)

הפרק פותח בשבועתו של דוד: "אם אתן שנת לעיני, אם אעלה על ערש יצועי, אם אבוא באוהל ביתי". זהו ה"בית" היחיד במזמור הזה, וגם הוא אוהל. מלבדו ייזכרו כאן רק מקום, משכנות, שדה, ארון, כסא. כל מה שנזכר בסיפור ההוא, של הבקשה שלא נענתה, כולל הכסא שעליו ישב דוד לפני ה' בבואו להודות לו על הבטחת הבית. אין דוד מתייחס כאן לבית ההוא, אלא רק לשבועה. באמת אין חשיבות לסוג המבנה, אומר דוד. חשובה השבועה, ההתחייבות, ההתקשרות, הברית, הנצח. אני נשבעתי לה' (ואמנם הלבשתי את שבועתי בבקשת בית פיזי, מה שהתברר כטעות, אבל המהות במקומה עמדה), וה' נשבע לי. מקדש פירושו הדדיות.

*  *  *

ואז, בפתע, התברר למה באמת נבחרה ירושלים. אכן, השיקול הפוליטי עמד ביסוד הבחירה, אבל ביסוד השיקול הפוליטי עמדה, כזכור, הפשרה. וכאן באה הפשרה אל פישרה. בפשרה באים שני צדדים זה אל זה. על פני הקרקע, באו זה לקראת זה דוד ועמו, יהודה ובנימין, השליט והנשלטים. אבל למעלה מן השמש, באו זה לקראת זה אלוהים ועמו, כחתן לקראת כלה, הכונס אותה אל ביתו, ביתם.

למה ירושלים

וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, עֲלֵה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה, וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה. וַיַּעַל שָׁם דָּוִד, וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית, וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר-עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד, אִישׁ וּבֵיתוֹ; וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן. (שמואל ב ב)

בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד, בְּמָלְכוֹ; אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ. בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל-יְהוּדָה, שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר, לֹא-יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד, אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר, וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים, שנאו (שְׂנוּאֵי) נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ, עִוֵּר וּפִסֵּחַ, לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת. וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד; וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. (שמואל ב ה)

דוד לא שאל בה' האם לעלות לירושלים. בניגוד לחברון, שעליה שאל וקיבל תשובה מפורשת שנקבה בשם העיר, החליט דוד על דעת עצמו להעתיק את בירתו לאחר המלכתו על כלל ישראל, ובחר בירושלים. אין הוא המלך הראשון וגם לא האחרון בהיסטוריה שהחליט לעשות כך. קדם לו אחנאתון, בן המאה ה14 לפנה"ס, שהעתיק את בירתו דרומה לאל-עמארנה של היום, ובנה אותה על החול הבתולי, כדי להתרחק מממסד כוהני אמון, שאותם ביקש לנטרל, ומשם ביקש להשליט את דתו החדשה. אחרי דוד עשה כך עמרי, שהעתיק את בירתו מתרצה המושחתת והשרופה לשומרון, עיר חדשה לגמרי, שאותה בנה על קרקע חקלאית קנויה. בימינו נוכל למנות את אטאטורק והכרזת אנקרה כבירת טורקיה תחת איסטנבול, ויש עוד דוגמאות.

אף דוד כן: העתקת עיר בירה היא מעשה פוליטי מובהק, בעל מימד מינהלי והצהרתי גם יחד. בעיר החדשה לא היה ממסד זקנים ישראלי שינשוף בעורפו, ולא מסורת יהודאית שתדרוש את זכויותיה, ולעומת זאת בעיר החדשה יוכל דוד להקים את חצרו בצורה עצמאית; ולא עוד, אלא שהעיר, הממוקמת בנחלת בנימין, תעניק מעין לגיטימציה של המשכיות לשלטונו – דבר שדוד היה מודע לו היטב, ובשלו ביקש להחזיר אליו את מיכל בת שאול אשתו מידי אישבושת יריבו. גם תנאיה הפיסיים היו לא רעים. אמנם, היום היינו מסמנים אותה כ"עדיפות שניה" מבחינת מיקומה (דרכים ומים), אולם גם זה לא יהיה המקרה הראשון או האחרון בהיסטוריה של בחירה בעדיפות שניה שהפכה להיות קבועה ומוצלחת במיוחד.

 

דוד היה מודע לכך שעיר בירה כזו צריכה גם מסורת קדושה, ועל כן ניסה להעלות אליה את ארון ה'. כזכור, הניסיון הראשון הסתיים בכישלון: עוזא מת תוך כדי העלאת הארון, "כי שמטו הבקר". דוד, שעקרונית היה יכול להמשיך במסע הארון ירושלימה (הלא גם חנוכת המשכן לא בוטלה אחרי מות נדב ואביהוא) רואה בזה אות מבשר רע, ומבטל את ההעלאה. נראה שהוא היה מודע לכך שדבריו אינם נעשים על פי ה'. הדבר ניכר גם מחוסר הבטחון שבו הוא שואל את נתן " רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"; ואת תשובת נתן,"הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים" (שמואל ב ז), הוא מפרש בדבריו לשלמה "וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" (דהי"א כב), דבר שנתן לא אמר כלל.

תשובת ה' עצמו בפי נתן גם היא ברורה: "הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?" עדיין אין מקום למקדש. בעתיד, כשיהיה לך בן (בניו הקיימים של דוד לא היו סיפור הצלחה מזהיר, כזכור) והוא ילך בדרך הנכונה, יהיה על מה לדבר. אבל כרגע, אין מה למהר. אפשר להסתפק בבמה הגדולה בגבעון, ששלמה עצמו הקריב בה עם המלכתו. "המקום אשר יבחר ה'", במאות השנים עד לימי דוד, קויים במקומות מספר – שילה, נוב וגבעון, בית שמש ועוד; איש לא חש שיש בעיה עם מקומות אלה, איש לא חשב על ירושלים, ודבר ה' התקיים במלואו במקומות אלה.

כללו של דבר, בחירתה של ירושלים נעשתה משיקולים פוליטיים טהורים, ולא מפני שום מסורת דתית (שהמקרא נמנע בעקביות מלהזכיר, ולאו דווקא מפני שלא היתה כזו).

אבל דווקא הבחירה הזו, הנובעת ממניעים אנושיים רציונליים וגשמיים, היא היא זו שקבעה את מעמדה של ירושלים לאלפי השנים הבאות. כל הערים שנבחרו דווקא בשל מסורת קדושתם – שכם, בית אל, דן – נגוזו ואינן, וירושלים הפוליטית עדיין איתנו, וכל העולם ממש נושא אליו את עיניו.

ללמדנו, שככה נבנית קדושה. דווקא מתוך מעשי אדם ותחבולותיו, דווקא מתוך הרצון למשול בעם ישראל, דווקא מתוך צרכי החיים, נבחרת העיר מלמטה והקב"ה מאשר מלמעלה. כי עם ישראל וצרכיו קודש הם, הפוליטיקה קודש היא, ואין הקודש נבנה אלא על החול ומתוכו, ולא יורד מן השמים למקום שאיננו מקום ואיננו ארץ ארצית של ממש. "אנשי קודש תהיו לי", אמר הרבי מקוצק. אין הקב"ה צריך מלאכים, אלא אנשים, אנושיות, שתהיה קודש.

יום ירושלים שמח!

 

 

(עוד על יום ירושלים: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_19.html)

 

ויקהל פקודי: על דעת המקום

המשכן, שבנה לו עם ישראל, איננו יצור חדש בעולם. עמי הקדם בנו מקדשים לרוב לאלוהיהם, ובסגנונות שונים ומשונים. מהם בבנייני פאר, מהם במגדלים, מהם במתחמים פתוחים, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן; מהם שהקריבו במערות ובנקיקי סלע, ואולי אף בעיגולי אבן כבירים. קשה מאד להתחקות אחר מקורותיה של עבודת האלילים. הרמב"ם מציע דרך שחזור למהלך שהוביל לאלילות, ותולה אותו בהחלפת האמצעי במטרה, אולם אין בהסבר רעיוני מקיף זה כדי להסביר את שפע הצורות, שלל השיטות, ומעל לכל, את ההצמדה העיקשת למקומות הקבע לפולחן.

באתרים לא מעטים בארץ התגלו מבני מקדש אליליים. למעשה, כמעט בכל עיר כנענית מימי המקרא שנחפרה בארץ נתגלה מתחם פולחני, ובדרך כלל כמה. פעמים רבות מתברר, שעיר שעמדה על אתרה במשך מאות ואף אלפי שנים, ועברה חורבנות ובניינים רבים לאורך שנותיה, חזרה ובנתה את מקדשיה באותו המקום. לפעמים מדובר באותה תרבות וכנראה באותו עם, אך לא פחות פעמים נראה כי תרבות החיים החומרית התחלפה, ואיתה ככל הנראה גם העם התחלף, אולי גם לשונו ומן הסתם גם אליו, אבל המקדש חוזר ונבנה באותו המקום ממש. עמי הקדם ייחסו קדושה עצמית למקומות, ואין בידינו היום לדעת על מה נבנתה אותה תחושה. ברור רק כי חשיבות עליונה יוחסה למקום, לקבע, אף יותר מזהותו של האל שגר שם. המיתולוגיה האוגריתית לדוגמה, מספרת על סבלו של בעל, שלא היה לו בית כשאר האלים, ועל מאמציו להשיג לעצמו משכן כזה, שגררו אחריהם איומים, אלימות, ואף מלחמה ורצח בין האלים. מישע מלך מואב, המספר במצבתו המפורסמת על נצחונותיו על ישראל, מדווח על הרס של מקדש לה' שכנראה עמד בנבו ובעטרות, וגרירת כליו בביזיון, כסמל לנצחונו של כמוש על אלהי הישראלים. למעשה, עד היום, ניתן לזהות אתרי פולחן אליליים אפילו במקומות שעליהם הוקמו אחר כך כנסיות נוצריות. ואפילו שבטי הנבטים, שנדדו במרחבי סיני בתקופה ההלניסטית והרומית, שבו וחזרו תמיד לאותו ההר לשם פולחנם האלילי, למרות שאורח חייהם היה נוודי לחלוטין. הווה אומר, אף אלוהי הנודדים זקוק למקום קבע, גם במדבר.

אבל המשכן המיטלטל, ובתוכו הארון שהבדים לא יסורו ממנו, הוא אנטיתזה להשקפת עולם זו. אין מקום שהוא מקום הקבע של המשכן, מפני שאין מקום שאיננו מקומו של האל. בעוד כל אלי העולם העתיק הם אלי טריטוריה, בריתו של הקב"ה עם עם ישראל נכרתה במדבר, תוך כדי תנועה. ובכלל, עם ישראל נוסד תוך כדי תנועה, על ידי משפחת נוודים.

מקדש שלמה, שעל בנייתו מסופר בספר מלכים, לכאורה שב אל הרעיון המקובל בעולם הסובב, של מקום הקבע לאל. אבל דוקא ירושלים אינה המועמד הטבעי מלכתחילה למקום מקדש לאלוהי ישראל. ואמנם, לא מעטים בעם ישראל לא קיבלו את הבחירה הזו, וחיפשו מקומות בעלי מסורת מוצקה יותר, ואף מצאו – בדן, בבית אל ובשכם; מיקומו של מקדש העגל הישראלי בבית אל נשען על מסורת שנתלתה בשמו של יעקב, הקובע את בית אל כבית אלוהים לעתיד (בראשית כח כב). למעשה, בית אל היא המקום היחיד בתורה שעליו נאמר שיהיה בו מקדש לה'.

מקדש שלמה, יותר משהוא מקדש של מקום, הוא מקדש ממלכה, וממלכה בעלת אופי בינלאומי דוקא. כידוע, שלמה ביסס את כל מדיניותו על קשרי חוץ ענפים, בתחום המסחרי כלכלי, בתחום הצבאי ואף בתחום המשפחתי. החומרים והבנאים למקדש מיובאים מצור. בהפטרת פרשת ויקהל מסופר על אמן המתכת חירם מצור, שעל פי פשט המקראות אביו צורי, ולפי ספר דברי הימים נבחר על ידי חירם מלך צור לתפקיד זה, שאיננו נעדר משמעות מדינית. אביו של חירם היה בעצמו חרש נחושת, ולפיכך סודות המקצוע עברו במשפחתו. חירם זה הוא העומד במקומם של בצלאל ואהליאב, וקל לראות שסודות חרשות הנחושת המשפחתיים שלו הם תרגום מעשי לרוח אלוהים ששרתה על בצלאל ואהליאב במדבר. בניגוד ברור למשכן במדבר, שכל כולו תוצר ישראלי, בבנייתו ובחומריו, מקדש שלמה הוא רב לאומי, כמעט אוניברסאלי, וכבר הצביעו על הקירבה בין תכנית המקדש למקדשים אחרים במזרח הקדום, בעיקר באיזור הסורי-פיניקי. כמעט וניתן לומר, שמקדש שלמה, יותר משבא להיות מקדש מקומי לה', נועד להיות מרכז איזורי, רב לאומי ועל לאומי.

תכנית מקדש שלמה, ושחזור איזומטרי של מקדש מתקופת הברזל סמוך לארמון מתל תעינאת, בצפון סוריה. מצא את ההבדלים

על פי המסופר במקרא, לא ניכר שמקום המקדש בירושלים נבחר בגלל מסורת מקומית, דוגמת סיפור העקדה. לעתים אף נדמה שהמקרא עושה מאמץ לנתק בין מסורת כזו לשיקול המעשי של בחירת מקום המקדש. בניגוד לחברון, שעליה שואל דוד האם לעלות אליה, אל ירושלים דוד עולה ביוזמתו שלו, ללא שאלה בה' (שמ"ב ה). סביר מאד ששיקוליו היו פוליטיים בעיקרם –עיר בגבול בנימין, מבני רחל, שעשויה לעזור לו להתקבל על ידי יריביו הפוטנציאליים העיקריים בעם; וגם עיר ללא ממסד זקנים חזק העשוי להפריע לו לארגן את המלוכה כרצונו. במעשה זה מצטרף דוד לכמה וכמה מלכים בהיסטוריה שעם עלייתם לשלטון העתיקו את בירת הממלכה למקום אחר, לשם ארגון מחדש של הממלכה ומדיניותה, ובאלה ניתן למנות את אח'נאתון במצרים, את עמרי בישראל, את קונסטנטינוס בביזנטיון ואף את אתאטורק באנקרה. גם רעיון העלאת הארון לירושלים הוא של דוד, ללא שאלה בנביא או בה' (שם ו), וכזכור, העלאת הארון לעיר הופרעה והופסקה במותו של עוזא; וגם אחרי שדוד כבר הצליח להעלות את הארון לירושלים - בקשתו לבנות בית לארון נענית בשלילה בידי נתן הנביא(שם ז), מהסיבה הפשוטה: "הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל לאמור מדוע לא בניתם לי בית ארזים?".

מעל לכל, בתפילת חנוכת הבית שלו מדגיש שלמה "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי", והתפקיד שהוא מועיד למקדש איננו דוקא קרבנות; עיקר תפקידו בקבלת תפילותיו של כל אדם, גם של הנכרי שיבוא מארץ רחוקה, וגם של אנשים שכלל אינם נמצאים בארץ ישראל. אין המקדש מקום מגוריו של האל, ולא הפולחן בו הוא העיקר, אלא מקום עבור בני האדם המבקשים את האל, יבואו מאן שיבואו. שכן הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.