על המסגרות החברתיות

מסגרות באות והולכות. המדינה המודרנית, שאיננו מעלים על דעתנו חיים אחרים ממנה, לא עלתה על דעתו של איש לפני כמה דורות. וכי מדוע שהמדינה תהיה זו שתדאג לבריאותו של האזרח? מערכת חינוך ממלכתית גם היא יציר חדש למדי. תעסוקה לא סופקה על ידי המדינה כחלק מחובותיה ברוב ההיסטוריה. אפילו רישום הנישואין, שמהווה היום סלע מחלוקת עיקרי אצלנו, הוא ויכוח בין מצדדי רישום אצל פקיד כזה לבין מצדדי רישום אצל פקיד כזה – אבל ברוב ההיסטוריה זה לא היה כלל עניינה של המדינה ואף לא של מלכות ישראל בשיא תהילתה הדתית (שספק אם התקיימה אי פעם).

והאמת היא שאפילו מושג המדינה עצמו איננו טבע הכרחי. חברות רבות חיות גם היום ללא מסגרות מדיניות, אלא שבטיות. יותר ויותר אנו רואים סביבנו השתייכויות ארגוניות, שחזקות יותר מהמסגרת המדינית בהיבטים רבים. חברות כלכליות פורצות גבולות פוליטיים, ופעמים רבות קובעות את חוקי הכלכלה העולמיים ועשירות ממדינות של ממש. ארגונים אידיאולוגיים מהווים תחליף וקריאת תיגר על מסגרות ממלכתיות ומדיניות אחרות. סוף סוף גם מדינת העם היהודי הוקמה על ידי ארגון, והמזרח התיכון הולך וקורס ממסגרות מדיניות בסגנון אירופאי לתנועות דת כוללות.

כל מסגרת כזאת מגדירה לה את תפקידיה וחובותיה כאוות נפשה וכראיית עולמה. יש שהיא רואה את חובותיה רק בתחום ההגנה והבטחון; יש שמשאת נפשה כיבושים והתפשטות; יש ששאיפתה חינוך ושינוי התנהגות הפרט, ויש שמטרתה התעשרות; אין גבול לצורות המתחדשות תמיד, נעלמות ובאות, ותמיד בקול תרועה רמה, כאילו אי אפשר כלל אחרת.

*

על סיפה של הארץ החדשה, נותן ספר דברים מספר הוראות. ביניהן הוא מדבר על ארבעה מוסדות: השופטים, המלך, הכהנים והנביא. למעשה, שלושה מהמוסדות האלה קיימים כבר במדבר – את השופטים מינה משה כבר בפרשת יתרו, וחזר ומינה בתחילת הנדודים במדבר. הכהונה מלווה את ישראל מתחילת דרכו והיא מורשה לשבט אחד, והנביא הוא המנהיג המוכר והיחיד. אם נרצה לראות במשה גם את אב הטיפוס של המלך, הרי שלמעשה כל הארבעה כבר קיימים.

ובכל זאת, לשלושה מתוכם מתייחסת התורה בלשון עתיד: שופטים ושוטרים תתן, שום תשים מלך, נביא אקים להם. רק הכוהנים נתפסים כמשהו שכבר קיים ואין צורך לצוות עליו.

השופטים הם תמיהה לעצמה. כאמור, משה ממנה אותם בפרשת יתרו, אולם לכל אורך סיפורי המדבר אין אנו שומעים עליהם דבר. כל הבעיות המשפטיות שמסופר עליהן, מובאות לפני משה. הזקנים מתמנים לכאורה ללא קשר למערכת המשפט, שלכאורה כבר קיימת. ובכלל, תאריהם – שרי אלפים ומאות וחמישים ועשרות – הם תארי צבא מובהקים, ולא תארי מערכת משפט.

למעלה מזאת: למרות שהקורא מזהה בפרשיות המקראיות הוראה להקמת מערכת, ולא רק מינוי שופטים – האם לא זוהי משמעות השופט אשר יהיה בימים ההם שמדבריו אין לסור? – לא הוקמה מערכת כזאת במשך מאות שנים. יהושפט, על פי ספר דברי הימים, לאחר מאה שנות מלוכה, הוא הראשון שרואה כתפקידו, כתפקיד הממלכה, את מינויה של מערכת משפט, ואת הכפפתה למלך עצמו ולבית דין מרכזי בירושלים. מה שנראה לדורות קודמים כמובן מאליו, שהמשפט הוא שבטי ומבוזר, ושכך גם רוצה התורה, משתנה לפתע, ופרצופה של הממלכה כולה משתנה.

כמובן, המלוכה עצמה בעייתית. ניסוח מצוותה מותנה, בקשתה הראשונה נענית כידוע בשלילה, וסמכויותיה וארגונה עוברים שינויים מפליגים במהלך הדורות. אינה דומה מלכות שאול למלכות דוד, לא מבחינת ארגונה וסמכויותיה ולא מבחינת החובות שנטלה על עצמה, וכך לא דומה מלכות בית דוד למלכות החשמונאים או למלכות ישראל.

למעלה מזאת: כשהוקמה המלוכה, מוסד השופטים כבר היה קיים וידוע. לא רק השופטים הלוחמים, אלא שופטים של ממש, דוגמת דבורה הנביאה שישראל עלו אליה למשפט, או שמואל שסבב ביישובים ומינה את בניו לשפוט במקומו; המלך, שבא אחריהם מבחינה היסטורית, כבר קיבל את המוסד הזה כמוסד קיים, ועל כן לא ראה חובה או זכות או צורך לגעת במוסד הזה. עד יהושפט, כאמור, איש לא העלה על דעתו שמשהו לא כשורה בהתנהלות זו, והמערכות התנהלו בצורה מנותקת זו מזו. גם המלך שפט, כשם שכל ראש שבט שפט, ומלכות לא נגעה בחברתה. התערבותה של איזבל במערכת המשפט נתפסה באמת כשחיתות שאין כדוגמתה וכסמל לסיאוב ולהתנוונות. אפשר שרפורמת יהושפט באה כתשובה לאירועים אלה, ומכל מקום מערכת היחסים הזו נעה ונדה וחיפשה את שיווי משקלה שנים רבות.

התורה, אם כן, אינה מציבה מודל כלשהוא לחיים מדיניים. רצונכם במערכת שבטית? יהי כן. מלך תרצו? שום תשימו. קהילה, בתי דין שיכוונו את חייכם? ודאי טוב. את האיזונים בין המערכות, בין הקהילה למדינה, בין בית הדין למלוכה, בין השופט לנשיא, בין הכהן לנביא, תצטרכו להסדיר בעצמכם.

*

מה אם כן בכל זאת אומרת התורה בדברה על המוסדות האלה?

נראה שדרישותיה של התורה אינן אלא הצבת גבולות ודרישות של תקן. בכל מסגרת חברתית שתבחרו, יש דרישות שעליכם לקיים. אם מלך יהיה, אל ירום לבבו, וספר יישא בחיקו. אם נביא יהיה, רק זה אשר אקים. שופטים – ובלבד שישפטו משפט צדק, ובלבד שתישמעו אליהם. "אור החיים" אף מגדיל ואומר שבדור שאינו נשמע לשופטים, אין מצוות מינוי שופטים חלה!

בכל חברה, אומרת התורה, צריך שיהיו סמני מוסר. תהיה המסגרת איזו שתבחרו, אבל חוק וסדר צריך שיהיה בה, ועליכם להישמע להם. תהיה האידיאולוגיה איזו שתרצו, אבל דבר אלוהים מחייב, ואליו תדרושו, דרך הנביא שאקים לכם. תהיה החברה מאורגנת כך או כך, אבל אל לה להביא את המשטר לידי רום לבב, ובכל עת יישא ספר בחיקו. ואת עבודת האלוהים עליכם לשמר ולקיים.

ולמעשה, אומרת התורה עוד, לא רק בחברה כך, אלא גם בכל אדם. קבע את חייך ומסלולם ומסגרתם ככל שתרצה, אבל יסודות אלה חייבים להיות בהם, כך שכל אדם יהיה הכהן, השופט, הנביא והמלך לו עצמו:

         

•       הקדושה חייבת לנכוח בחייך. אל תתן לה נחלה ובכך תגדיר לה תחום מושב נפרד מחייך – כל האדם הוא מושב הקדושה, ובכל מעשה תהיה הראשית מוקדשת לה.

•        תן גבולות להתנהגותך, חוק וסדר ומשטר עקביים.

•          דרישת האמת חייבת להיות גם היא עקבית – לא "כל אחד עם האמת שלו", אלא אמת, שיש לדרשה באמת, ומשנמצאה – יש לדבוק בה באמת.

•         ומעל לכל, כשתבוא להסדיר את חייך כך שיזרמו במסלול ההלכה והמצווה – (והלא כולנו חיים כך: מערכת כשרות וחינוך ומגורים, שהופכים את מאמץ שמירת המצוות לשגרת חיים זורמת וקלה ללא חשיבה ומחשבה שניה) – אל ירום לבבך. לא טוב אתה מאחרים בכך שחברתך עיגנה את חובותיה במסגרת. אל תעשה מחיי הדת שלך "מסחרה". ובכל עת חזור אל הספר ובדוק את עצמך, האם אתה עדיין חי לפיו.