במהלך המחצית השניה של האלף השני לפני הספירה הפכה ארץ כנען לארץ ישראל. העובדה הזו היא עובדה היסטורית. התהליך היה רב שנים, והוא התרחש במספר שלבים ובדרכים שונות: בהגירה, במסחר, בהתרבות, בהתנחלות ובכיבוש. לפעמים דרכים מסויימות באו אחרי האחרות, ולפעמים התרחשו תהליכים אלה בו זמנית. תקופות מסויימות קדם תהליך אחד לחברו, בתקופה אחרת התהפך הסדר.
מקורות המידע העומדים לרשותנו להכרת תהליך זה ולהבנתו הם מגוונים, אולם התמונה העולה מהם אינה ברורה וחד משמעית כפי שהיינו אולי רוצים. לבד מהתיאור המקראי, המתפרס על פני מספר ספרים, מדובר גם במקורות היסטוריים מחוץ למקרא, וכן בנתוני החפירות והסקרים הארכיאולוגיים הנערכים בארץ ישראל מזה כמאה וחמשים שנה.
להלן נתמקד בהצגת פני התקופה, כפי שעולים מסקירת המקורות השונים העומדים לרשותנו, ונפיק מהם את הנתונים שיעזרו לנו להעמיד תמונה שלמה ככל הניתן של הרקע הריאלי לתקופת הכיבוש וההתנחלות.
בראש הדברים, יש לזכור כי רוב דברי המקרא נכתבים, על פי עדות עצמם, שנים רבות לאחר האירועים המסופרים בו. שנית יש להיות מודעים לעובדת היותו של הסיפור המקראי סיפור, ולא תיעוד. אולם סיפור מאוחר זה משתמש במסורות ובנתונים היסטוריים והתיישבותיים, והם המעניינים אותנו בהקשר הזה.
המקרא מלווה את תהליך השתלטות שבטי ישראל על הארץ לאורך רוב ספריו ההיסטוריוגרפיים, ובכללם כמה מחומשי התורה, ספרי יהושע ושופטים, וחלקים מספרי שמואל, מלכים ודברי הימים. התורה מקדישה לנושא כמעט את כל סיפורי ספר בראשית, וקטעים בספרי במדבר ודברים. ספר יהושע עוסק חלקו במלחמות וחלקו בהתיישבות; ספר שופטים מספק מידע לגבי כמה אירועים נקודתיים, שזמנם והקשרם לא תמיד ברורים; הקמת המלוכה בספר שמואל מלווה בהרחבת גבולות ובהשתלטות צבאית על שטחים נוספים; וספר מלכים מטפל יותר בהגנה על הארץ, לעתים מוצלחת ולעתים מוצלחת פחות. רשימות היחס בספר דברי הימים מספקות על פי דרכן חלון הצצה דמוגרפי לאותו תהליך עצמו. נסקור את הספרים האלה אחד לאחד.
ספר בראשית עוסק ברובו בסיפורי משפחות האבות. התהליך המתואר בספר זה, מנקודת המבט של ההתיישבות, הוא של שבט נודד למחצה, המגיע מצפון וקובע את הארץ למקום מגוריו ונדודיו. לאורך שנות חייו הארוכות של אברהם משפחתו גדלה, בני פילגשיו – הגר וקטורה - ממלאים את המדבריות שמסביב לארץ כנען (כ"ה), וצאצאי אחיו הרן – לוט ובניו/נכדיו עמון ומואב - קובעים את מושבם ונחלתם העתידית בעבר הירדן המזרחי. אברהם עצמו קובע את מעגלי חייו בין באר שבע לחברון, דהיינו בדרום הארץ. קורותיו עשירים בקשירת יחסים עם יושבי הארץ: אנשי קרית ארבע האֱמורים הם שותפיו הצבאיים נגד מלכי מסופוטמיה, מלכיצדק מלך שלם הוא בן בריתו הלוגיסטי באותה מלחמה (י"ד), אבימלך מלך גרר חתום עמו על הסכם מדיני ארוך טווח בנגב, שכולל כנראה גם חלוקת משאבי מים (כ"א), מלכי ערי הככר גם הם עומדים אתו במערכת יחסים שטיבה אינו ברור, ומהחתים יושבי חברון הוא קונה קרקע לקבורה (כ"ג). התואר "נשיא", שבו מכבדים בני חת את אברהם, הוא תואר המיוחד לראשי שבטי נודדים, ואברהם נושא אותו בכבוד. בסוף ימיו הוא נמצא במעמד של אדם רב השפעה בדרומה של ארץ כנען. לרשותו עומד גדוד בן 318 לוחמים, גודל ממוצע באותה תקופה (לעשו נכדו יש 400 לוחמים), ואיננו מוצאים אותו עושה בו שימוש בסכסוכים פנימיים. אולם נראה שהוא עצמו איננו מחובר לארץ ולתרבותה, והוא נשאר מנוכר לה במידה מסויימת עד סוף ימיו. את עבדו הוא משביע שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני, ונשותיו הן שרה קרובתו והגר המצרית, אם כי מוצאה של קטורה לא נזכר בכתובים.
אין המקרא מספק נתונים ישירים באשר לפני הארץ באותה תקופה. מוזכרות ערים ושבטים, נודדים וחקלאים; מוזכרים עממים שונים – כנעני, פריזי, חתי, אמורי, ואף פלשתים; החתים בתקופה זו הם בעלי אימפריה גדולה באנטוליה, והאמורים שולטים בפרת התיכון (מארי וסביבותיה), ולפיכך נראה שארץ כנען יושבת בשולי התרבויות האלה ומאכלסת גם את תושביהם שהרחיקו מגבולות ארצותיהם. מדובר על כפיפות של חלק מתושבי הארץ למעצמות זרות – ערי הככר לברית ארבעת מלכי מסופוטמיה; ויש קשרי מסחר, מסע והגירה הן עם חרן שבצפון סוריה והן עם מצרים שבדרום מערב. ניתן להסיק מכאן כי הארץ מורכבת משבטים ועמים, החיים זה בצד זה, לעתים בהרמוניה ולעתים בעימותים; צורת ההתיישבות העירונית מוכרת וכנראה גם חזקה למדי, אולם הנודדים עדיין מהווים שכבה דומיננטית; ויש מעגלים בינלאומיים שהארץ מעורבת בהם, אולם לא כארץ אחת, שכן אין ארץ כנען מהווה יחידה אחת מבחינה מדינית. נראה שלמדינות לא מעטות יש עניין בארץ הזו, כלכלי או צבאי או שניהם כאחד.
יצחק ממשיך את מגורי אביו באיזור הדרום, אולי קצת דרומה מתחומי אביו (באר לחי רואי נמצאת כנראה כבר במדבר), ואין אנו מוצאים אותו כלל פורץ את גבולותיו ואת קשריו מעבר לכך, שלא כאביו. הוא עוסק גם בחקלאות, שאיננו מוצאים אותה אצל אביו (כ"ו 12). בעוד שבני משפחת אברהם – לוט ומשפחתו - השתלבו בתרבות העירונית של הארץ, בני יצחק מוצאים את פרנסתם בתחומי המדבר והמרעה, בציד ובחקלאות (יעקב, יושב האהלים, הוא רועה צאן; דרכם של רועים לשבת באהלים). מצד שני אין הוא נמנע מלקשור קשרי חיתון עם יושבי הארץ. עשו נושא בנות אמוריות, כמו גם בנות ישמעאל דודו. אף את יעקב אולי לא היה מונע מכך לולא התערבותה של רבקה. דומה שיצחק תוקע יתד עמוקה יותר בארץ, ורק בה. המימד החקלאי מוסיף אף הוא על תחושת הקבע.
יעקב בנו, החוזר מגלותו בחרן כאיש העולם הגדול, מגיע ארצה בנכסים רבים. הוא קובע את משכנו בשכם, אולי מפני שבדרום כבר יושב אביו ואולי גם אחיו ובני דודיו. הוא קונה קרקע מבני שכם, והפעם לא לצורך קבורה אלא לצורך בניה ומחיה (ל"ג 19), ויוסף בנו חולם חלום על קציר. מקנהו ימשיך לרעות שם גם כשהוא עצמו ישב בחברון, הדרומית יותר, ואת יוסף ישלח מחברון לראות את שלום אחיו הרועים את צאן אביהם בשכם. מסיפור זה נראה גם כי בניו מהווים יסוד מוכר, והאיש הפוגש את יוסף יודע בדיוק מי הם ולאן פנו. יש מבניו המשתקעים כבר בתחומי הארץ הנושבת, כיהודה בתמנה ועדולם; משפחתו הגדולה גוררת אותו לעימותים אלימים עם יושבי הארץ, וניתן אף לומר שהם נוטלים חלק במסחרה – הן על פי המשא ומתן עם חמור אבי שכם, והן במכירת יוסף כעבד לישמעאלים והמדינים הסוחרים. בתו יוצאת לראות בבנות הארץ, ובניו נושאים להם נשים מקומיות: יהודה עם בת שוע הכנענית ותמר אחריה, שמעון עם אשה כנענית אנונימית (מ"ו 10), וגם יוסף איננו נמנע מהאשה המצרית שניתנת לו, אולי מחוסר ברירה. משפחת יעקב הגדולה כבר מעורה בחיי עממי הארץ ומהווה למעשה חלק מהם.
שלושת האבות - אבל פן
התמונה היישובית העולה מסיפורי יצחק ויעקב איננה שונה מהותית מזו של ימי אברהם. מלכי הארץ עדיין כמעט ואינם נזכרים, וכל עיר חיה את חייה לעצמה. שיירות סוחרים פוקדות את הארץ, והמרעה עדיין מהווה ענף מרכזי בכלכלתה.
מכיון שאנו סוקרים כאן את סיפורי האבות מנקודת המבט של ההתנחלות, עלינו לשאול את עצמנו האם לשלש מאות שנות נדודי שבט האבות בכנען היתה תוצאה מעשית. כפי שנראה להלן, אפשר לבחון את התוצאות בשני מישורים: האחד, הפיכתם של מקומות ספציפיים לרכוש ישראלי. באלה ניתן למנות בראש ובראשונה את מערת המכפלה והשדה בשכם, אך גם את העיר עצמה, שנכבשה כיבוש צבאי בידי שמעון ולוי, ומן הסתם גם את הבארות בנגב, שנחפרו בידי אברהם ויצחק. גם ההסכם ארוך הטווח שנחתם בין אברהם ויצחק לבין אבימלך יש לו אולי תוצאות ממשיות לגבי זכויות מרעה ומים באיזור גרר. המישור השני נוגע לעצם קביעת היסוד הישראלי כאחד מעממי הארץ הקבועים. הם אינם עוד גרים בארץ, כפי שהגדיר עצמו אברהם, אלא מעורים בחייה. מצבות ומזבחות שהציבו נמצאים בכל מקום, קברי משפחתם פזורים בארץ, ורכושם הרב לא בהכרח יורד עמם כולו למצרים. בספר דברי הימים (א ז 20-25) מסופר על הקמת יישובים בידי נכדי וניני יעקב, נתון שמעיד על אחיזה בארץ גם כאשר עיקר השבט נמצא במצרים.
בספר במדבר, המספר על תקופה מאוחרת במאות שנים, אנו מתוודעים לארץ ישראל דרך מסע המרגלים. אלה מדווחים על אוכלוסיה המאורגנת בערים מבוצרות, וספק לאיזה חבל ארץ הם מתכוונים. על פי פשט התיאור במקרא בכמה מקומות, המרגלים לא הרחיקו הרבה מעבר להרי חברון (י"ד). נסיון הפלישה לארץ דרך הר הנגב נכשל בשל כוחם הצבאי של הכנענים יושבי בקעת באר שבע וערד, וגם בשל הכוח העמלקי, שהוא בעיקר שבט נודדים (י"ד 45).
בסוף הספר אנו מתוודעים לעבר הירדן המזרחי, והוא כבר מאורגן בממלכות, שחלקן זה עתה נוסדו, דוגמת "מלך מואב הראשון". גם הן מתעמתות זו עם זו (כ"א). בספר דברים סוקר משה בקיצור את תולדות האיזור בדורות האחרונים, מראה כיצד התחלפה אוכלוסייתו באוכלוסיית בני עבר, לוט ועשו, ומגדיר את התיישבותם שם באותה לשון שתוגדר התיישבות ישראל בארצם – זוהי נחלתם בזכות ונאסר על ישראל להתגרות בם מלחמה (ג). ישראל נתפסים פה, איפה, כסיומו של גל ההתיישבות העברי בארץ ישראל.
על פי ספר יהושע התמונה ממערב לירדן דומה ביסודה למתואר בסוף ספר במדבר במזרח הירדן: הארץ כבר מאורגנת בממלכות, נודדים אינם מוזכרים, ובד בבד עם עימותים פנימיים בין ממלכה לחברתה יש גם התאגדויות אזוריות בבריתות צבאיות. הערים מבוצרות בחומה ושערים, וצבאות הכנענים מצויידים ברכב. קשרי חוץ אינם מוזכרים כלל.
החדירה הישראלית פה כבר שונה במהותה מזו של דור האבות, והיא צבאית בעיקרה. עם זאת, אין לדעת כמה זמן נמשכו הקרבות ומה מידת הרצף בהתנהלותן. כערים כנעניות שחרבו ממש נזכרות רק שלש ערים – חצור, העי ויריחו; הקרבות האחרים הם אזוריים, ואינם מכסים את כל חלקי הארץ. רשימת הארץ הנשארת מעידה על שטחים עצומים ששום כוח צבאי ישראלי לא ביקר בהם, וכידוע חלק מקרבות יהושע מיוחסים בספר זה עצמו ובספרים אחרים ללוחמים אחרים, כגון כלב בקרית ספר.
ספר יהושע אינו מזכיר מלחמה באיזור שכם, ורגלים לסברה שקיימים יסודות עבריים בין תושבי האיזור המקומיים. לסברה זו קיים חיזוק משושלות היוחסין של ספר דברי הימים, על פיהן התנחלו משפחות משבט אפרים בארץ מאות שנים קודם יציאת מצרים. היסוד העברי אינו זר בארץ שאליה נכנסים צבאות יהושע.
העובר מחלקו הראשון של ספר יהושע (עד פרק יב) לחלקו השני, שם מיד לב לפער הגדול באוירה וגם בנתונים. החלק הראשון הסתיים בתרועת נצחון, ואחרי כל כיבוש עיר מציין המקרא "ויכהו... עד בלתי השאיר לו שריד", "ויחרם אותה ואת כל הנפש אשר בה" וכדומה. לכאורה נכבשה הארץ כולה ונותרה ריקה מכנענים, והיא פנויה להתיישבות ישראלית.
אלא שתיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הבטחת התורה "מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כג ל, ודומה לזה דברים ז כב), ולא עוד אלא שאיננו עולה בקנה אחד עם המתואר בספר יהושע עצמו, בחלקו השני. מלבד תיאור הארץ הנשארת (בפרק י"ג), שעל פיו ברור שהלבנון ושפלת פלשת נותרו נכריות, ישנם חורים רבים בארץ הנכבשת עצמה. מלחמת מלכי הצפון מסתיימת במרדף ארוך (יא ח), אולם כולו מכוון צפונה ומזרחה. מדרום לחצור כנראה נשארו יישובי הכנענים על תילם, ואכן עד מהרה התאוששו והפכו להיות אויבים מציקים ומרים. כך הוא כבר במלחמת דבורה (שופטים ד-ה), ועד ימי שאול ישמש עמק יזרעאל כבסיס פלישה והתקפה כנגד ישראל, עדות לחולשת אחיזת היסוד הישראלי בו. מלבד זאת, בתיאורי הנחלות נזכרות מובלעות לא מעטות. ירושלים, בלב ההר, לא נכבשת (יהושע טו סג). גזר נשארת על תילה (טז י, למרות הנאמר על מלך גזר עצמו בפרק י לג "ויכהו יהושע ואת עמו עד בלתי השאיר לו שריד"!). יישובי העמק, שנזכרו לעיל, נזכרים ברשימת ערים שלא יכלו בני מנשה להוריש (יז יא-יב). כל אלה אינם נכללים ברשימת הארץ הנשארת, והם נוספים עליה. מלבד אלה יש להוסיף עוד את רשימת האיזורים בשופטים פרק א, המוסיפים על הרשימה הנזכרת את קטרון ונהלל בנחלת זבולון, את רצועת החוף הצפונית בנחלת אשר, יישובים בהרי נפתלי, איזור בית שמש ("הר חרס") איילון ושעלבים, ובקצרה – כל מפת הארץ מלאה חורים כנעניים. למעשה, היישוב הישראלי רצוף ממש רק בתחומי הרי יהודה והרי השומרון, וגם שם התמונה אינה מלאה, כפי שנראה להלן.
נדמה שעלינו לשוב ולקרוא את הסיפור בצורה ריאלית יותר. סיפורי המלחמה ערוכים בצורה סכמטית, ואין הם אלא מתארים את התמונה בגדול, את המגמה האיסטרטגית, ואת המהפך שחל באופיה של הארץ עם תום עידן המלחמות. ירידה לפרטי סיפור הכיבוש מראה כי אכן לא כל המקומות נכבשו עד תום. אפשר שאין נצחון על צבא עיר דומה לכיבושה בפועל והשמדת כל תושביה, והמקרא מדבר רק על נצחונות צבאיים. גם באלה מקפיד המקרא לציין כי רק שלש ערים נשרפו – יריחו, העי וחצור. מה שלא ניתן היה לעשות לא נעשה, ומקומות שאי אפשר היה לכבוש לא נכבשו. יהושע עצמו אומר זאת לשבט יוסף, שנותר לו עוד להתגבר על רכב הברזל הכנעני; משמע, בכל מקום שעמד כוחם של הכנענים הם אכן לא הושמדו, ואין לאיש טענה על זה. הבטחת התורה "מעט מעט" התגשמה, ומצד שני יהושע וצבאו עשו כל שהיה ניתן בתנאים הנתונים.
ראיה לכך שהתיאור הוא סכמטי עולה גם מסיפור כיבושה של קרית ספר. בפרק י' מיוחס כיבושה ליהושע, במסגרת מלחמת מלכי הדרום. לעומת זאת, בפרק טו (טו-יז) כובש כלב את אותה העיר עצמה, והפעם במסגרת התנחלות שבטו, כלומר עם תום המלחמות (סיפור שחוזר ונכתב גם בתחילת ספר שופטים). הכרח לומר כי המקרא מייחס ליהושע את כל מהלך כיבוש הארץ, גם במקומות שלא הושלמו עד תום בידיו שלו, ואולי אף לא בדורו. מסע המלחמה של שבטי ישראל בהנהגת יהושע אמנם לא רוקן את הארץ מיושביה הכנעניים, ואף לא יכול היה לעשות זאת, אולם הוא הפך את ישראל לדומיננטיים בארץ. כל פעולה עתידית לביסוס שלטונם והתיישבותם הרי היא רשומה על שמו של יהושע.
שופטים
הספר הבא בסקירתנו הוא ספר שופטים, ולפני שנפנה להעלות מתוכו נתונים רלוונטיים לענייננו, חשוב להדגיש כי הספר איננו דומה לאחרים. הוא איננו מספר סיפור בעל מגמת זמן ברורה, מן המוקדם אל המאוחר, אלא הוא כולל אירועים ואפיזודות, שאירעו כולם בתקופת זמן ארוכה למדי – יפתח מונה כשלש מאות שנה מאז יציאת מצרים – ואינם מסודרים בסדר כרונולוגי. בפרשת פילגש בגבעה שבסוף הספר מופיע פנחס בן אלעזר, בן לדור באי הארץ, וכמוהו יונתן בן גרשום בן מ(נ)שה, בן אותו הדור, שכיהן בבית פסל מיכה. פרשיות אלה למעשה ראשונות בזמן; פרשת שמשון, שמעידה על היות דן שבט מחנה נודד לפני עלותו צפונה, גם היא מוקדמת בזמן. יפתח, כאמור, כבר מונה שלש מאות שנה מיציאת מצרים, ואם כך הוא מאוחר לסיפורים המסופרים אחריו. מכאן, שסדר הסיפור אינו היסטורי, אלא יסודו אחר, כנראה ערכי חינוכי, ואין כאן המקום לדון בו.
מכל מקום, ספר שופטים משקף תמונת מצב שונה. לאורך התקופה – שכאמור איננה מסופרת כסדרה בספר – יש גם עימותים צבאיים לשחרור מעול, אך גם קשרי מסחר ואף חיתון עם יושבי הארץ. נזכרים מקומות שבהם יש דומיננטיות ישראלית עד כדי שעבוד (כנראה במשמעות כלכלית בלבד), וכנגדם אזורי שליטה כנענית שבהם הישראלים נתונים בעצמם למס. לעומת ערי הממלכה הכנעניות, שעדיין עומדות ברובן על תילן למרות האמור לגביהן בספר יהושע, ולעומת ערי הפלשתים המאורגנות, נראים שבטי ישראל כערב רב מפורד, חסר זהות לאומית ומסגרות משמעותיות של שיתוף פעולה. לעתים מתוארים גם עימותים בין שבטים – מחוסר שיתוף פעולה ועד למלחמת אזרחים של ממש. הספר פורס מניפה של מצבים, שקשה לדעת מה מקומם המדויק בציר הזמן, אולם ניתן לומר שתמונת המצב מימי האבות התהפכה, ועתה ישראל הם היסוד המפורד והלא מאורגן בארץ, בעוד האמורים, הפלשתים והכנענים מהווים יסוד יציב וחזק.
גם תהליך ההתנחלות וההתיישבות עצמו עדיין רחוק מסיום. יש שבטים הנודדים בין מרכז הארץ לצפונה, יש קבוצות החיות מחוץ לכל מסגרת חברתית ושבטית, דוגמת גדודו של יפתח, ויש אף שבטים שמנהלים חיי נדודים במדבר המזרחי, בעוד האחרים כבר יושבים על אדמתם. אין מרכז מוכר, פוליטי או דתי, לשבטים הישראליים, ובכלל הגבולות בין שבטי ישראל לשכניהם אינם מוגדרים דיים. בעלי שכם לא נושאים כל סממן ישראלי, ונישואין לנכריות הן חזון נפרץ. עידן המלחמות ההרואיות של ספר יהושע נראה חלום רחוק.
על תהליך ההתגבשות לכלל חברה עירונית וממלכתית אין המקרא מרחיב את הדיבור. בספר שמואל אנו מוצאים את עידן השופטים בימיו האחרונים, ואז כבר יש גוף כלשהו שמייצג את העם, כעין הנהגה מרכזית לפחות לחלק מהשבטים, מרכז רוחני שככל הנראה מרכז סביבו שבטים אחדים, ובמשך הזמן מצליחה חברה זו להתגבש סביב שושלת מלוכה אחת ואחריה שניה. בסוף ספר שמואל החברה כבר עירונית בחלקה, ריכוזית בתחומי חיים מסויימים, מאוחדת צבאית ובעלת תודעה לאומית קיימת. אפילו השבטיות התוססת מתחת לפני השטח, שתביא בסופו של דבר לפילוג הממלכה, נושאת את עיניה להנהגת כלל העם.
התמונה המקראית, אם כן, אינה אחידה ואינה רציפה. יש בה מהלך עם כיוון והגיון, אולם התיאור אינו רצוף, שלבים חשובים בו חסרים, וחלקים משמעותיים מאד מתוארים בצורה סכמטית ולא שלמה. די לראות את תקופת השופטים, כדי להבין עד כמה הבנתנו את תהליך ההתנחלות לוקה בחסר, ולמעשה גם הכיבוש בספר יהושע מתואר בקווים כלליים ואידיאליים, בעוד המקרא עצמו "תוקע סיכות בבלון" הציפיות הגדולות שלו.
בעיה נוספת המתעוררת למראה תיאורי המקרא היא הבעיה הכרונולוגית. לכאורה קיים רצף כרונולוגי בין הספרים, אולם בפועל כבר עמדנו על כך שספר שופטים לפחות אינו מסודר כסדר הזמנים, והמוקדם בו מאוחר. מלבד זאת, כמה וכמה סיפורים חוזרים על עצמם בין הספרים: כיבוש חברון מיוחס ליהושע וגם לכלב, ומופיע גם ביהושע וגם בשופטים; בעיית חצור, המושמדת ביהושע ומופיעה שוב במלחמת דבורה, ידועה גם היא. עוד בספר במדבר (כ 3) רומז ראב"ע לבעיה כרונולוגית לגבי כיבוש חרמה בידי ישראל, שנזכרת בתורה אבל בוצעה רק בימי יהושע (כדברי רמב"ן שם). כבר הזכרנו את עדות ספר דברי הימים, על פיו קדמה התנחלות בני אפרים לכיבושי יהושע. נראה איפוא, שעל פי המקרא עצמו, התהליך של כיבוש ואחריו התנחלות איננו כה פשוט.
לעניין שחזור תמונת המצב בתקופה הנדונה, לתעודות היסטוריות חיצוניות יש יתרונות ויש חסרונות. יתרונן הגדול הוא שהן בלתי אמצעיות: הן נכתבו כעדות ישירה, בזמן ההתרחשויות או סמוך להן, ואין להן פרספקטיבה אידיאולוגית הנובעת ממרחק זמן. חסרונן הוא בקיטוען: התעודות אינן יוצרות רצף מלא, ואינן מספרות את הסיפור שברצוננו לשמוע. מלבד זאת, גם להן יש נקודת מבט משלהן – לעתים פוליטית, לעתים דתית. מכיון שבתקופה הנדונה בדרך כלל מדובר בתעודות ממצרים, ענייני ארץ ישראל אינם במרכז תשומת הלב. יש לקחת את כל זה בחשבון כשבאים לשחזר בעזרת התעודות את אירועי הימים ההם.
תעודות ממצרים קיימות ביחס לארץ ישראל בעיקר מן האלף השני לפני הספירה, ולא עד סופו ממש. לפיכך עיקר תהליך הכיבוש או ההתנחלות אינו מואר ע"י מה שיש בידינו. כמעט ואין התייחסות ישירה לישראל, ולפיכך עיקר תרומתן של התעודות המצריות יהיה בשחזור התנאים השוררים בארץ מבחינה פוליטית, חברתית או כלכלית.
ניתן לחלק את התעודות לסוגים וקבוצות. קבוצה אחת היא קבוצת "כתבי המארות", ממחציתו הראשונה של האלף השני. בקבוצה זו יש רשימות ערים, אישים וקבוצות מארץ כנען, והתמונה העולה דומה מאד לזו העולה מתיאורי תקופת האבות. הארץ מיושבת ביישובי קבע ובשבטי נודדים, שמערכות יחסים מורכבות נקשרות ביניהם; במהלך הדורות שהתעודות האלה מכסות חלה התפתחות יישובית בארץ, והיסוד הקבוע מגביר את כוחו. עצם קיומן של תעודות אלה מעיד על קשרים פוליטיים למצרים.
קבוצת תעודות אחרת היא "מכתבי אל עמארנה". באתרה של הבירה המצרית אח'תאתון, שהתקיימה תקופה קצרה במאה הארבע עשרה לפנה"ס, נמצא ארכיון ממלכתי ובו מאות תעודות המכילות תכתובת דיפלומטית, בין מלכי מצרים לבין שליטי האיזור. חלק מהתעודות מכיל תכתובות בין מלכי כנען לבין מצרים, והן מעידות על מצב עניינים דומה לזה המתואר בספרי במדבר ויהושע: ערי ממלכה מבוצרות בעלות צבא, המסוכסכות ביניהן ולעתים כורתות בריתות זמניות בינן לבין עצמן כנגד ערים אחרות. במערכות היחסים ביניהם מעורבות המדינות הגדולות באיזור, בראשן מצרים, שיש להן עניין בנעשה בכנען. בין ערי הממלכה מסתובבות קבוצות שאינן שייכות למבנה הממלכתי של הארץ, בעלות כוח צבאי לא מבוטל, המעורבות במערכות היחסים המסובכות התוססות בכנען, ומהוות איום על השלום בעיני כותבי המכתבים. קבוצות אלה, ח'בירו שמן, עוררו עניין רב במחקר. דמיונן החברתי לתיאורי השבטים העבריים בחלק מהופעותיהם בלט לעין, ועד היום הזה לא שכך הויכוח בעניינם: האם אלו שבטים עבריים, כפי שאולי רומז שמם, ואולי אף שבטי ישראל עצמם? לויכוח זה השלכות ברורות על שאלת הכרונולוגיה של התהליכים המתוארים במקרא.
תעודות מצריות אחרות, שאינן מתייחסות לישראל, הן תיאורי מסעות צבאיים של מלכי מצרים לכנען, כגון מלחמותיו של רעמסס עם האימפריה החיתית במאה השלש עשרה לפנה"ס. חוזה הכסף, שנחתם בעקבות מלחמות אלה, מגדיר את הגבול בין אזורי ההשפעה של האימפריות, ולדעת מרבית החוקרים זהו הגבול שאותו מתארת התורה כגבולה של ארץ ישראל בספר במדבר.
תעודה המתייחסת באופן ישיר לישראל היא מצבת נצחון של הפרעה המצרי מרנפתח, שמשל בסוף המאה השלש עשרה לפנה"ס. הוא מתאר מסע מלחמה לכנען, ובין השאר הוא כותב "ישראל אבד, אין לו זרע". זוהי הפעם הראשונה ששם ישראל מופיע בתעודה חיצונית, וזהו ציון זמן ברור לנוכחות ישראלית בכנען, לקראת תחילת המאה השתים עשרה לפנה"ס.
אסטלת מרנפתח
מסתבר שבפרק הזמן שבין תעודות אל עמארנה לבין מצבת מרנפתח הפכו הישראלים להיות קבוצה מובחנת בשמה בין תושבי כנען, גם בעיני הכוח המצרי, אלא שאין בתעודות דבר היכול לרמז על מהות התהליך, משכו וזמנו. מקובל לייחס את סיפורי השעבוד לזמנו של פרעה רעמסס השני, שמשל במצרים קרוב לשבעים שנה במאה השלש עשרה, בגלל איזכורה של רעמסס בין הערים שישראל בנו במצרים בעבדותם (רעמסס השני נודע במפעלי הבניה הגדולים שלו, שלא כרעמסס הראשון, סבו, שמלך שנה אחת בלבד). אם אכן כך הדבר, כי אז התרחשה יציאת מצרים באמצע המאה השלש עשרה לפנה"ס, ובסוף אותה מאה נכנס יהושע לארץ ישראל. לא הכל תמימי דעים בקשר לתאריכים אלה, וגם לא בקשר ליכולת ליישב בינם לבין המקרא. החוקרים הלא מסורתיים, השוללים את ערכם ההיסטורי של סיפורי יציאת מצרים, מנסים להרכיב מודל שיכלול את תהליכי ההתנחלות ארוכי הטווח העולים משילוב כל המקורות והערכתם. לדעתם המלחמה על כיבוש הארץ אפשר שלא התרחשה כלל, ובמקומה יש לדבר על תהליך התנחלות בלבד. אחרים, המעריכים יותר את אמינות המקרא, מנסים לשלב את סיפור הכיבוש בין סיפורי ההתנחלות, ולמעשה, כפי שראינו לעיל, ייתכן שדעה כזו אינה רחוקה מפשוטו של מקרא.
תעודה מצרית אחרת, המספרת את סיפור מסעו של השליח הממשלתי המצרי ון-אמון לצפון כנען, מתעדת את ערי החוף הכנעניות ותרבותן בתחילת המאה האחת עשרה לפנה"ס. כנען עדיין חיה ומתפקדת, והשלטון המצרי בארץ חלש ומבוזה למדי.
ממצאים ארכיאולוגיים הם עקבותיהם החומריים של התרבות. ברוב המקרים אין לזהות את זהותם הלאומית של תושבי אתר מסויים, ואף אין לדעת כיצד נוסד או כיצד חרב אתר זה או אחר. הארכיאולוגיה משולה לפנס הנדלק ומאיר תמונה חולפת בחטף; ניתן להבחין בפרטים רבים, אולם הקשרם בזמן לא תמיד נהיר. אמנם, ככל שגדל מספר הנתונים העומדים לרשותנו, משתפרת יכולתנו להעריך את המצב ולבנות מודל שיסביר את הממצא. בשורות הבאות נתרכז בחלקה השני של התקופה שנסקרה למעלה, כלומר בפרק הזמן שבו הפכו הישראלים ליסוד דומיננטי בארץ.
במהלך שנות חקירת ארץ ישראל התגבשה ההכרה, כי במחצית השניה של האלף השני לפנה"ס שלטה בארץ ישראל תרבות עירונית, המכונה "הברונזה המאוחרת". ערי התקופה מבוצרות, גדלן בינוני, וניכרת בהן השפעת חוץ רבה. נראה שהארץ שגשגה בתקופה זו כלכלית, ועם זאת יש בה אזורים שיישובם דליל, דוגמת אזורי ההר. רוב היישוב – שהמחקר מזהה אותו ככנעני – מתרכז במישורים ובעמקים. על פי ניתוח השכבות באתרים השונים, והקבלות ממצאים לדומיהם ממצרים, נקבע זמנה של תרבות זו לשנים 1550-1200 לפנה"ס.
בצד היישובים הכנעניים המוכרים, נמצאו בארץ, בעיקר באיזור ההר, מאות יישובים קטנים, רובם מפורזים וחלקם מוגנים על ידי קירותיהם החיצוניים של הבתים, שאכלסו מספר קטן של משפחות. תרבותם של יישובים אלה דלה מבחינה חומרית, כליהם פשוטים, ובאופן עקבי לא נמצאו בהם עצמות חזירים. הדעה המקובלת היום בארכיאולוגיה היא שיישובים אלה שייכים כבר לתקופה הבאה, המכונה "ברזל I", והם הם יישובי ההתנחלות (בדרך כלל מתוארכת תקופה זו בין השנים 1200-1000 לפנה"ס). עם זאת, יש לציין כי אף אחד מיישובים אלה לא נבנה על חורבנו של יישוב ברונזה מאוחרת, מלבד דוגמאות בודדות, כך שלא מן הנמנע שצורות תרבות אלה חיו בחפיפה, אולי חלקית.
זיהוי יישובי ההתנחלות עם השבטים הישראליים, כמו גם זיהוי ערי הברונזה המאוחרת עם התרבות הכנענית, מקובל למדי. אולם שאלת היחס ביניהם אינה פשוטה כלל. אילו עמדה בפנינו רק התמונה הארכיאולוגית, לא היה לנו יסוד לחשוד שהנוודים הפרימיטיבים, שהקימו את יישובי ההתנחלות, תקפו והחריבו ערי ממלכה כנעניות מבוצרות ומצויידות. אין מניעה להניח כי קבוצות נודדות כלשהן התיישבו באזורים פחות מאוכלסים, וחדירתם לארץ היתה שקטה ובדרכי שלום, ולפחות לא בעימותים שניתן לזהותם בשטח. מרחיקי הלכת שבין החוקרים האלה אף טוענים כי למעשה אין כל הוכחה לחדירה של יסודות זרים לארץ – לרבים מכליהם ומבתיהם של אנשי יישובי ההתנחלות יש מקבילות או צורות מקדימות בתרבות הכנענית, כך שייתכן שמדובר בקבוצות מקומיות שעברו משבר כלשהו, אולי כלכלי, ושינו את צורת חייהם, וכבר היו דברים מעולם. יש לציין כי תאוריה זו אינה מתמודדת עם העדרם המוחלט והבולט של עצמות חזירים באתרי ההתנחלות.
פן נוסף של דיון בממצא הארכיאולוגי הוא דיון באתרים ספציפיים והתאמתם למסופר במקרא. במספר ערי מפתח, הנזכרות במקרא, לא נמצאו ממצאים בני התקופה המתאימים לסיפורי הכיבוש: יריחו, אולי העי (שלגבי זיהויה קיימת מחלוקת). במקומות אחרים נמצאה התאמה מרשימה: חצור חרבה בחורבן אלים רחב היקף בסוף תקופת הברונזה המאוחרת; בהר עיבל נמצא מבנה שחופרו זיהה אותו כמזבח ישראלי, בתיאום מפתיע למסופר בספר דברים ובספר יהושע, גם מבחינת תאריכו. על פרשנות שני האתרים האלה קמו עוררים, אולם דומה שאיש מהם לא הציע חלופה מתקבלת על הדעת.
הממצא הארכיאולוגי שופך, איפוא, אור על תמונת ההתנחלות ותקופתה, על ידי איפיון תרבותה וזיקתה לתרבות הכנענית: מדובר בתרבות של נוודים שהתיישבו יישוב קבע, שהעימות בינם לתושבי הערים הכנעניות אינו בולט ואולי הם אף נמנעו ממנו, שקיימת זיקה תרבותית בינם לבין הכנענים, שתחומי יישובם מצומצמים לאזורי ההר. מנין באו וכיצד – זאת קשה להסיק מן הממצא, אולם יש המזהים קשר בין כלי ההתנחלות לכלים ממזרח לירדן, בנוסף לקירבת השפות שדוברו בעבר הירדן המזרחי לעברית המקראית; שני אלה מובילים אותם למסקנה שמוצא השבטים המאכלסים את אתרי ההתנחלות איננו מתוך כנען עצמה, אלא ממזרחה.
ניתן לסכם את המצב כך: כל אחד ממקורות המידע שנסקרו מוסר תמונה חלקית. התעודות המצריות אינן מכסות את כל התקופה; הממצא הארכיאולוגי איננו מסוגל לתאר תהליך; והמקרא הוא תמונה מעובדת וספרותית של נתונים שאינם בידינו. ומצד שני, רבות נקודות המגע בין שלשת השטחים האלה. לגבי תקופת הכיבוש וההתנחלות, מכולם עולה תמונה של יישוב כנעני עירוני ומבוצר, ושל קבוצות מתיישבים חדשות ודלות יותר בתרבותן החומרית. מסגרת הזמן, לכל הדעות, היא במהלך המחצית השניה של האלף השני, ואולי אף ניתן לצמצם את התאריכים לשליש השלישי של האלף. יישובי ההתנחלות שימשו בסיס לערי ממלכות ישראל ויהודה המאוחרות יותר, ולפיכך גם זהותם די ברורה. ברור גם שמשך זמנם של חיי ישובי ההתנחלות ארוך למדי, ובחלק ממנו התקיימה בצידם תרבות כנענית. לא היתה השתלטות מלאה ומהירה על הארץ, לפי אף אחד מהמקורות.
התיאור המקראי נשען, אם כך, על בסיס היסטורי וארכיאולוגי שניתן לזהותו במידה רבה של סבירות. אולם הוא עצמו אינו מתאר תהליך היסטורי, אלא בוחר נקודות ציון מתוך התהליך כולו, בונה אותן לתוך סיפור דברים, ויוצר טקסט בעל מסר ערכי, חינוכי ולאומי, הבנוי על תיאור אירועים שאינם בהכרח רצופים או מסודרים. לימוד המקרא צריך איפוא לעמוד על העקרונות על פיהם נבחרו הסיפורים, על הרקע הריאלי שעומד בכל זאת בבסיסם, ועל מטרותיו של הסיפור כפי שנכתב בסופו של דבר.
