העולם היהודי בימי שיבת ציון: תמונת מצב

שיבת ציון נתפסת אצלנו כתחילת תקופה חדשה בתולדות ישראל. תחילתה של גאולה שניה, שבהלכה הוגדרה כ"קדושה שניה", וההיסטוריה היהודית מתחילה מחדש, ושוב בארץ ישראל. אפילו מגילת אסתר, שכל כולה מתרחשת בשושן הרחוקה ושם גם נקבעים ימי הפורים, נראית דרך משקפי ההלכה קצת ארץ ישראלית: יום הפורים השני, זה של שושן עצמה, נחגג בכל תפוצות ישראל בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון דוקא, כובש ארץ ישראל הראשון, זה שאין לו שום קשר לסיפור המגילה, כדי לתת כבוד לארץ ישראל ולהחזיר אותה לסיפור.

הבה ונהפוך לכמה דקות לשליחי הסוכנות, ונצא לסיור קצר על המפה היהודית של התקופה ונדרוש בשלום אחינו, נדחי ישראל, בגלויות הדוויות. ומי יודע מה יקרה לנו בתום השליחות?...

בבל

בבבל יושבת קבוצת הגולים מירושלים. נבואתו של ירמיהו בפרק כ"ז מראה תמונה של קבוצה היושבת על המזוודות ואינה משלימה עם המצב. אבל ארכיון התעודות של אל-יהודו, המוצג בימים אלה במוזיאון ארצות המקרא, מראה אחרת. אל-יהודו – "עיר יהודה" באכדית, שזהו גם שמה של ירושלים עצמה בתעודות הרשמיות – ישבה באיזור התעלות שבין הפרת והחידקל, מדרום לבבל הבירה. גולי יהודה שיושבו שם על ידי השלטון הבבלי קיבלו אדמות מהשלטון, עיבדו אותן ושילמו עליהן מיסים שונים. לאט לאט התקדמו המשפחות, התרחבו והתבססו, וארכיון תעודותיהם מגולל את קורותיהן של כמה מהן (לעתים ניתן לעקוב אחרי ארבעה דורות במשפחה אחת לאורך כמאה שנה). התמונה העולה היא של עסקים מתפתחים ופורחים: החכרות, תשלומי מיסים, מכירות והעברות של עבדים ובהמות בין יהודים ליהודים ובין יהודים ובבלים, ואף שטר נישואין אחד שנערך בעיירה היהודית ונחתם על ידי כמה עדים יהודיים, לפי מיטב המסורת הבבלית האלילית.

היהודים שם שמרו על זהותם. למרות שכל התעודות הכלכליות נערכו, מטבע הנסיבות בשפה המקומית, כלומר באכדית, הרי ששמות האנשים נשארו יהודים אופייניים גם אחרי דור רביעי בגלות: סמכיהו, גאליהו, יהושע, חגי וכן הלאה. אחד מהם, שלמיה, אף כתב את שמו בכתב העברי העתיק על צד אחת התעודות האכדיות בארכיון. אפילו שמות כמו "יעליהו", שאולי מבטאים ציפיה לגאולה, גם הם קיימים. עד כה לא נמצאו תעודות שנכתבו בימי חג ומועד, ואולי אף לא בשבת.

אבל כל זה על הנייר. אין שום רמז מהתעודות האלה – שהאחרונה שבהן היא מימי דריווש, כמה וכמה שנים אחרי שיבת ציון הראשונה בימי כורש – שמשהו ברצף הקיום היהודי בבבל הופרע, השתנה, נחסר. ההתבססות הכלכלית והחברתית המשיכה כסדרה, יהודים טיפסו בסולם הפקידותי הבבלי ואחד מהם אף מתפקד כגובה מיסים, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה.

מדי

אחד הספרים החיצוניים למקרא, שהשתמר בתנ"ך הנוצרי והתקבל בו כספר קודש (תמונות ותבליטים רבים המתארים סצנות ממנו מעטרים כנסיות בכל רחבי העולם עד היום), הוא ספר טוביה. הספר מספר על יהודי ובנו, טובי וטוביה, החיים בימי סרגון וסנחריב, מלכי אשור מהמאה השמינית לפנה"ס, אולם ברור ממנו שהוא חובר בתקופה מאוחרת בהרבה – אולי בתקופה הפרסית ואולי מעט אחריה. כלומר, הוא משקף את חיי היהודים פחות או יותר בימי שיבת ציון. והתמונה, שאמנם איננה ריאליה של חיים אלא רומן היסטורי, משקפת עולם דומה. יהודים בעלי זהות יהודית, הזוכרים את מקורם הארץ ישראלי ואף הירושלמי, אולם כל חייהם מתנהלים ללא שום זיקה מעשית לזכרון ההיסטורי הזה. טובי שהתעוור בעקבות מעשי המצות שלו (הוא היה קובר מתים בהחבא, נגד הוראות השלטון – מין אנטיגונה יהודי שכזה) שולח את בנו לנסיעת עסקים ליהודי אחר במדי; הנסיעה, שמלאך נסתר מלווה אותה, מניבה כמה מעשי ניסים מפורסמים, ובסופם מוצא טוביה את בחירת לבו, שרה, יהודיה מדית, שנגאלת על ידו מהיותה "אשה קטלנית", ואף אביו נרפא מעוורונו. העולם היהודי משתרע בין מסופוטמיה לאיראן, ויהודים עושים עסקים ומתחתנים ומתקדמים בחיים, וירושלים – יוק.

מצרים

קרוב יותר לאזורנו יודע המחקר מזה מאה שנה על קהילה יהודית קטנה אחרת, בדרום הנילוס המצרי, על האי יב. הקהילה הזו גם היא חיה את חייה הכלכליים והאישיים באופן עצמאי לחלוטין, אלא שפה יש טוויסט: הקשר עם ירושלים כן חי וקיים, בגלל הקירבה הגיאוגרפית. אולם דוקא קשר זה מעיד על מקומה  המשני של ירושלים בחיים היהודיים. לא זו בלבד שיהודי יב הקימו לעצמם מקדש משלהם, והם מקריבים בו קרבנות ועושים בו פסח (בהוראה ובהסכמה של כהני ירושלים!), אלא שכשנחרב מקדשם בשל סכסוכים מקומיים, הם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר כהני ירושלים עצמם. הם לא מעלים בדעתם שיש פה איזו בעיה, שבכך הם מערערים על עליונותה. אמנם הם מביעים פליאה על כך שלא זכו בתגובה, תמימים שכמותם, אולם הכרתם בעינה עומדת – ירושלים כבודה במקומה מונח, אנו חיים את חיינו בלעדיה.

ארץ ישראל

גם שבי ציון שבארץ ישראל עצמה אינם רואים את עצמם כגאולה בהתגלמותה. למורת רוח ההנהגה האידיאולוגית שלהם, רבים מהעם נושאים נשים מקומיות. בניין המקדש מתעכב, מפני שהאנשים טרודים בפרנסתם, כעדות חגי וזכריה, נביאי התקופה. פערי מעמדות ועבדות גם הן תופעות המרימות ראש, זמן קצר מאד אחרי העליה לציון. החיים חזקים מהכל, והגאולה יכולה לחכות.

הבעיות הפנימיות האלה, שהמקרא מדבר עליהן, מסתירות מאחוריהן בעיות אחרות, שהמקרא מרמז עליהן אבל מדחיק אותן: בעיית הזהות. ארץ ישראל לא היתה ריקה. ישבו בה תושבים ותיקים, וחלקם ודאי היו משרידי ממלכת יהודה החרבה. סוף סוף הבבלים עצמם הגלו רק אלפים בודדים, והיישוב החל להשתקם אחרי החורבן. המקרא מפסיק את תיאור תהליך השיקום עם רצח גדליה, ואין אנו יודעים מה עלה בגורל העם הפשוט, שישב על אדמתו ועיבד אותה. הנהגה בוודאי לא נותרה לו, אבל החיים נמשכו. וכך, כשבאים מי שהמקרא מגדיר אותם כ"צרי יהודה ובנימין" ומבקשים להצטרף לבניין ירושלים, אנו נוכחים לפתע שיש פה עוד קבוצות הרואות את עצמן כשייכות לאותו עם. אחת מהן ודאי היתה השומרונים, שלימים בנו לעצמם מקדש משלהם על הר גריזים, ולאחר זמן התנתקו סופית מעם ישראל, אבל זה יקרה בעוד מאות שנים. בינתיים מאבק הזהות בעיצומו. ויהודי הגולה, ששם שמרו על כתבם העברי הקדום, ודווקא פה עברו לשימוש בכתב הארמי הבינלאומי, מוצאים עצמם מתמודדים עם מצבים חדשים שלא היה בידם שום תקדים להסתמך עליו במאבקם בהם.

עמון

חותמה של עליהנה בת גאל, שצף ועלה בימים האחרונים מחפירות חניון גבעתי שבעיר דוד, העלה שאלה חדשה ישנה. עליהנה היתה ככל הנראה אשה בעלת מעמד ונכסים בירושלים של טרם החורבן. אבל אולי שמה, ואולי גם כתב החותם, מעידים על קשרים לממלכות עבר הירדן, בעיקר לעמון. לעמון היה תפקיד בסיפורי סופה של ממלכת יהודה. פליטים מהמלחמה ברחו לעמון, ישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליה, פעל – על פי האשמות מתנגדיו – כסוכן עמוני, ולאחר הרצח אף ברח חזרה לעמון. ובכלל, אותם פליטים יהודיים לעמון, שחזרו על פי עדות המקרא חזרה ליהודה כשעלה גדליה על כסאו, האם נמלטו חזרה לארץ גלותם? ואם כן, מה עלה בגורלם? ומה עשו בימי שיבת ציון? והרהור מתגנב ללב הקורא בספר עזרא: ואותן נשים נכריות, שגם עזרא וגם נחמיה פועלים לסילוקן, עד כמה היו באמת נכריות? כמה מהן היו יהודיות לשעבר שהשתקעו בארץ? והאם באמת גורשו בסופו של דבר? ובכלל, האם באמת גבולות הזהות היו כה חדים?

תמונת מצב

הנה כי כן, התמונה הסכמטית שמצטיירת לעיני קורא המקרא, מתגלה במבט קרוב יותר על שלל קמטיה וקמטוטיה, סדקיה והתפוררויותיה. העולם היהודי התפזר בעמים. זהותו נותרה יהודית, קשרי קהילות רחוקות קיימים, אבל כל אלה נותרו בתחום חיי הדת והזכרון ההיסטורי. נתק התגלע בין התחום ה"רוחני" לתחום המעשי, ולראשונה בהיסטוריה היהודית אין הם מבטאים את אותה הזהות. יכול אדם להיות יהודי בביתו ובבלי בצאתו; יהודי בקהילתו ופרסי במעמדו; יכולה תמונתה של ירושלים להיות תלויה בביתו על הקיר ואף קופת צדקה, כחולה או מעוטרת בתמונת קבר רחל, תעמוד על ידה, אולם חייו יתנהלו במקומות אחרים, במחוזות נפש אחרים, בחברה אחרת, בשפה אחרת. ציון היא רק מילה.

ודבריו של המן, "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם", מעולם לא היו מדוייקים יותר. אמנם עם אחד, אבל מפוזר ומפורד בין העמים. ואולי, מי יודע, בגלל זה אנחנו מקיימים שני ימי פורים. את החג הזה, שכל כולו פזורה יהודית בימי שיבת ציון, אי אפשר שלא לעשות בשני ימים נפרדים – אחד לעם האחד, מוקף החומה מימי יהושע בן נון, ואחד לעם הפרזים, המפוזר והמפורד.