שמות: מה מסתתר בתוך התיבה

הנטישה

סיפור משה בתיבה הצית את יכולת הקישור של חוקרים רבים. מוטיב הגיבור שבלידתו שילחו אותו הוריו לגורלו, ושחזר ומצא את דרכו לייעודו המקורי, הוא מוטיב חוזר בסיפורי עמים רבים. בני זמננו התוודעו אליו מחדש בסרט "הרקולס" של דיסני ובמידה מסויימת גם בסיפור הארי פוטר. בעולם העתיק, הידוע שבהם הוא אדיפוס, שגורש מביתו בלידתו, נמצא על ידי רועה, וחזר בסופו של דבר לגורלו. קדום בהרבה, עוד לפני סיפור משה, הוא סיפורו של סרגון מלך אכד, בן המאה העשרים וארבע לפנה"ס, שנולד  כבן לא חוקי לכוהנת גדולה, שולח על פני הנהר בסל נצרים שנחתם בזפת, ושואב מים עני גילה וגידל אותו, עד שהאלה עשתר העלתה אותו לגדולה. גם על כורש מלך פרס סופר סיפור דומה, אך לא על שילוח מכוון, אלא על החלפה בלידה. היסטורית, אפשר שסיפורים אלה סופרו כדי לחפות על מוצא מפוקפק של מלך גדול; אבל ספרותית, המוטיב הזה שב ומופיע באגדות עם רבות.

הצד השווה שבהן, שהילד נועד מראשיתו לגדולה, נפל ממעמדו, לעתים מעורבת תיבה או סל בסיפור, ולאחר תהפוכות הוא חוזר למקום שאליו נועד מלכתחילה על ידי הגורל. הצד השווה הזה שונה בצורה הפכית מסיפור משה: משה אינו בן למשפחה מיוחסת אלא בן לעם עבדים, ומי שמוצא אותו איננו רועה עני אלא בת המלך בכבודה ובעצמה; מעל לכל, הוא לא חוזר למקום שאליו הועיד אותו גורלו, אלא למקום שלשם הוליכו אותו בחירותיו (או לפחות כך הוא על פי פשט המקרא. חז"ל, כזכור, כן עירבו פה נבואה בלידתו); והוא איננו הופך למלך.

על פי זה, סיפור התורה מתכתב במודע עם סיפורי העמים, אלא שהוא מציג עולם ערכי שונה והפוך: אין מי שנולד לגדולה, ולא הגורל העיוור הוא המוליך אדם בדרך, ואלוהים שולט בכל.

הלידה מחדש

אבל הסיפור שלנו מתרחש בקצה השני של העולם. לא מסופוטמיה היא הרקע לסיפור, אלא מצרים. וכך סיפרו במצרים:

האל סת, שליט המדבר (או מצרים העליונה, תלוי בגירסה) זמם לרשת את אחיו, אסיר הוא אוסיריס, שליט הארץ הנושבת. הוא הכניס אותו לתיבה שהותאמה למידותיו, נעל אותה והשליך אותו ליאור, שם מת האל. אחותו, איסת היא איסיס, חיפשה את גופתו והחיתה את אחיה (הסיפור מסתבך כאן ומסתעף לגירסאות שונות ומשונות; על פי אחת מהן בותרה גופתו של אוזיריס, ואיזיס מצאה שלושה עשר חלקים מגופתו, ואילו את החלק הארבעה עשר בלע שפמנון, ועל כן נאסר השפמנון באכילה במצרים). איסת-איזיס הרתה לאוסיריס, ובביצת הגומא, הנקראת במצרית "סוף", ילדה את הבן האלוהי, חור הוא הורוס. הורוס הצליח להתגבר על סת ושב למלוך על פני האדמה, וכל הפרעונים מכאן והלאה מולכים בשמו. אוסיריס, אביו המת החי, מולך בשאול, והוא שופט כל בשר וגוזר גורלו.

סיפור משה, בעינים מצריות, היה ברור לכל קורא. אמו של משה לא השליכה אותו לנהר ולא הניחה לתיבתו להיסחף. להיפך, היא הסתירה אותו בסוף, על שפת היאור, כדי שלא ייסחף; בת פרעה, שובבה שכמותה, ירדה אל המים, ואז הבחינה בתיבה המוסתרת. הסוף, הוא ביצת הקנים, היא מקום הלידה מחדש, של מי שיבוא ויתבע את שליט הארץ הרשע. גם גזירת הבנים מקבלת עתה אור חדש – המלך הרשע, הגוזר על הבנים להיות מושלכים ליאור כדי להמיתם, הוא האל סת; המלך הראשון בשושלת התשע עשרה נקרא סתי, על שמו. רעמסס השני, גדול מלכי השושלת הזאת, הוא שבנה את העיר רעמסס, שהמקרא מספר כי בני ישראל הועסקו בבנייתה. מי שנולד בביצה, או לפחות שם מוצאת אותו בתו, הוא הורוס, שיום יבוא וינצח את סת (כל הזכויות שמורות לבתי, הדס, שהאירה את עיני בנושא הזה).

כל הסיפור כולו מלא במילים ובמונחים מצריים. גומא ותיבה, יאור וסוף, זפת וגם שמו של משה, "ילד" במצרית, שאינו אלא הד לדברי בת פרעה – "מילדי העברים זה". תיבת הפפירוס (הגומא) היא מוטיב המסמל פעמים רבות בציורי קבר מצריים את מסעו של המת לעבר תחייתו מחדש, ואף יצירה על האבנים היא הדימוי המצרי ללידה. המצרי הבין היטב את עולם הדימויים בסיפור הזה.

וכך יצאו ישראל ממצרים, כשמשה האיש הוא מושיעם, לא רק מהשעבוד אלא גם מהמצריות כולה. עולם הדימויים המצרי מתהפך על פניו, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. פרעה של אתמול הופך להיות סת, הוא המגורש למדבר (ולמה חוזר משה שוב ושוב שבני ישראל רוצים לצאת למדבר להקריב?), ומשה העברי, שבא מהביצה בסירת פפירוס, נולד מחדש ועימו כל עמו, שנולד מחדש גם הוא, ועתיד לרשת ארץ.

הבחירה

אבל גם בסיפור הזה, לא נולד משה כאל או כמושיע. גם בסיפור הזה, בדיוק כמו בהשוואה לסיפור המסופוטמי, נשארה הבחירה כאלמנט חדש, מקורי, שהיא היא שעשתה ממשה מה שעשתה, ולא מוצאו. בכוונה תחילה מטשטש הסיפור בפרק זה את שמות הוריו, ואת כל השמות כולם, למעשה. אפילו לבת פרעה אין שם, ורק הילד מקבל שם שאיננו אלא ציון עובדה: "הילד". ובגירסה העברית, זה שבא מן המים. איש ללא עבר. מפני שאת העתיד צריך אדם, וגם עם, לבנות במו ידיו.

הנבואה

לימים התחלף העולם. עם ישראל עבר לרשותו של העולם המסופוטמי. וכשחז"ל שבו וסיפרו את הסיפור, נוספה נבואה קדומה ואור גדול שזרח עם לידתו של משה שנולד נימול; ואף בת פרעה עצמה התגיירה ונספחה לעם ישראל של משה, ילדה המאומץ, כמעט כמעשה אמו של אדיפוס. הסיפור המצרי קיבל פנים חדשות, צפוניות. בעתיד הרחוק יבואו הנוצרים ויספרו סיפור בעל אלמנטים דומים על המושיע החדש, שגם עליו נגזרה גזירה, וגם על בואו בישרו הכוכבים, וגם הוא נולד באיבוס, בקש, ומשם ישוב למלוך על העולם, לאחר שימות גם הוא קודם לכן. הסיפור שב ומתגלגל בדרכים, וכל דור מוצא בו – ומוסיף עליו – פנים חדשות.

בחזרה לתיבה

אבל בראשית כל הדרכים שטה לה התיבה הקטנה, עשויה מסיבי הפפירוס, בביצת הקנים, על פני היאור, ובכל דור ודור נולד הסיפור מחדש, ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נולד מחדש, שם בביצת הסוף, ללא גורל מוכתב מראש, ורק מעשיו ובחירותיו הם שיוליכוהו  לגאולתו.

לך לך: אברהם בין המקרא לחז"ל

בכל שנה אני חוזר על אותו ניסוי: שואל את הכיתה (נושא הקורס לא באמת משנה, אני כבר מוצא את הקישור), מדוע נבחר אברהם. הלא בין הפרשה הקודמת לזו שלנו, לבד מפרטים ביוגרפיים, אין שום דבר שמכין אותנו לבחירתו של אברהם ולהטלת השליחות עליו. מדוע החליט אלוהים לשלוח אותו להתחיל את ההיסטוריה מחדש?

לא היתה ולו פעם אחת, שלא שקיבלתי את אותה התשובה: מפני שהכיר את קונו (המהדרין, בעצם המהדרות, אף ידעו לומר שזה היה בגיל שלוש ויש דעות אחרות), מפני שגילה את האמונה באל אחד, מפני שמסר את נפשו על האמונה הזו כפי שהוכח בסיפור הפסילים ובכבשן האש. ומדי שנה אני חוזר ומיתמם, בפנים מופתעות: אבל איפה זה כתוב בתורה?

טוב, זה מדרש, עונות הידעניות יותר. אבל אם כך מה התשובה? וגם הידענים, לא רק הידעניות, אינם יודעים לומר דברים מפורשים, מפי הקב"ה עצמו, שמסביר את בחירתו בפרק י"ח: "וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה ?וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ; כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט - לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו."

התשובה כתובה, איפוא, אש שחורה על גבי אש לבנה, אבל הלומדים זוכרים אחרת. אכן, מי שלומד כך מקרא, כשמדרשים בידו והם מהווים לו תחליף ללימוד בלתי אמצעי, מפסיד הן את המקרא והן את המדרשים. את המקרא, מפני שאינו יודע את דברי אלוהים חיים עצמם. ואת המדרש, מפני שאיננו מבחין כי המדרש מוסיף על המקרא, ומבקש להדגיש דברים שלא נאמרו בו, ובכך גם להעלות את השאלה מפני מה אותם דברים לא נאמרו בו מלכתחילה.

האמת ניתנת להיאמר, שסוף סוף גם פסוקים אלה לא נכתבו במקומם, אלא לאחר ששה פרקים; ועל כן ניתנו תשובות נוספות, דוגמת זו של ר' יהודה הלוי ב"הכוזרי", ועל פיה "העניין האלוהי" כבר היה שם, עובר מדור לדור. בחירתו של אברהם למעשה כבר היתה מוכנה ועומדת ומחכה לו, ועל כן אין מה לספר עליה.

אבל העובדות במקומן עומדות: התורה נותנת קריטריון אחד לבחירה, חז"ל נותנים אחר. התורה מדגישה את המשפט והצדקה, וכלפי אחרים דוקא (ההקשר שם הוא של אנשי סדום), וחז"ל מדגישים את העמידה על טהרת האמונה. התורה מכוונת כלפי חוץ, חז"ל כלפי פנים. התורה משלימה, חז"ל מתעמתים. המודל של התורה הוא מוסרי, ואילו של חז"ל עיוני ודתי. איש האמונה שהתורה מתכוונת לעצב הוא איש של צדק ומשפט וחסד ורחמים, ואיש האמונה שחז"ל מעצבים הוא העומד על אמונתו ומוכן למסור את נפשו עליה.

מדוע שינו חז"ל את המודל המקראי? אפשר לענות על כך מכמה נקודות מבט. היסטורית, אולי כיוונו חכמים דווקא לבני דורם, שעומדים בניסיון השמד הרומי ואחר כך המינות המשתלטת על העולם הרומי, להחזיק מעמד, לשמור על אמונתם, להכריז על האל היחיד. אולי ניכרים כאן סימני פולמוס עם העולם הפגאני הלניסטי וחוכמתו. ספרותית, אולי רצו חז"ל להבליט נקודות שעלולות להיטשטש בקריאה שוטפת, מפני שאברהם בכל זאת כן יודע לצאת ולהילחם וכן מכריז על אמונתו במפגשים עם בני בריתו, וחכמים כדרכם מבליטים אלמנטים מן התמונה הכוללת על ידי סיפור. ופרשנית, הלא באמת חסרה חוליה בין הפרקים, וכשיטתם חז"ל משלימים פערים.

אבל מדוע נשכח המודל המקראי, זו שאלה קשה ממנה. וקשה ממנה השאלה, מהם נזקיה של שכחה זו. האם לא איבדנו את המבט הערכי והמוסרי המקורי, שהוא הוא מטרת גילויו של אברהם בעולם, שהוא הוא מטרת בריתו של ישראל עם אלוהיו, שהוא הוא טעם הקיום ושבלעדיו אין תורה ואין עם ואין ארץ ואין עולם. האם לא הלכנו שבי אחרי הדרמה החזלי"ת ההרואית, על חשבון שגרת מעשה היומיום של צדקה ומשפט, אפורה ומתסכלת ולעתים נטולת כל זוהר ותכלית ושכר בעולם הזה. האם לא התאהבנו בעמדת המיעוט הנרדף והצודק והזועם, על חשבון חובתנו בעולמנו.

אברהם עזב את תרח, ויותר לא בא זכרו בסיפור. עולם חדש נבנה. אבל אנחנו חוזרים ומעמידים את תרח במרכז הסיפור, חוזרים ונלחמים בו מדי שנה, חוזרים ומעלים על נס את נמרוד הרשע ואת כבשן האש, וכמעט שלא נותר בנו כוח ורוח לעיקר: לעשות צדקה ומשפט.