יום רביעי, 18 בינואר 2017

שמות: מה מסתתר בתוך התיבה



הנטישה
סיפור משה בתיבה הצית את יכולת הקישור של חוקרים רבים. מוטיב הגיבור שבלידתו שילחו אותו הוריו לגורלו, ושחזר ומצא את דרכו לייעודו המקורי, הוא מוטיב חוזר בסיפורי עמים רבים. בני זמננו התוודעו אליו מחדש בסרט "הרקולס" של דיסני ובמידה מסויימת גם בסיפור הארי פוטר. בעולם העתיק, הידוע שבהם הוא אדיפוס, שגורש מביתו בלידתו, נמצא על ידי רועה, וחזר בסופו של דבר לגורלו. קדום בהרבה, עוד לפני סיפור משה, הוא סיפורו של סרגון מלך אכד, בן המאה העשרים וארבע לפנה"ס, שנולד  כבן לא חוקי לכוהנת גדולה, שולח על פני הנהר בסל נצרים שנחתם בזפת, ושואב מים עני גילה וגידל אותו, עד שהאלה עשתר העלתה אותו לגדולה. גם על כורש מלך פרס סופר סיפור דומה, אך לא על שילוח מכוון, אלא על החלפה בלידה. היסטורית, אפשר שסיפורים אלה סופרו כדי לחפות על מוצא מפוקפק של מלך גדול; אבל ספרותית, המוטיב הזה שב ומופיע באגדות עם רבות.




הצד השווה שבהן, שהילד נועד מראשיתו לגדולה, נפל ממעמדו, לעתים מעורבת תיבה או סל בסיפור, ולאחר תהפוכות הוא חוזר למקום שאליו נועד מלכתחילה על ידי הגורל. הצד השווה הזה שונה בצורה הפכית מסיפור משה: משה אינו בן למשפחה מיוחסת אלא בן לעם עבדים, ומי שמוצא אותו איננו רועה עני אלא בת המלך בכבודה ובעצמה; מעל לכל, הוא לא חוזר למקום שאליו הועיד אותו גורלו, אלא למקום שלשם הוליכו אותו בחירותיו (או לפחות כך הוא על פי פשט המקרא. חז"ל, כזכור, כן עירבו פה נבואה בלידתו); והוא איננו הופך למלך.

על פי זה, סיפור התורה מתכתב במודע עם סיפורי העמים, אלא שהוא מציג עולם ערכי שונה והפוך: אין מי שנולד לגדולה, ולא הגורל העיוור הוא המוליך אדם בדרך, ואלוהים שולט בכל.

הלידה מחדש
אבל הסיפור שלנו מתרחש בקצה השני של העולם. לא מסופוטמיה היא הרקע לסיפור, אלא מצרים. וכך סיפרו במצרים:

האל סת, שליט המדבר (או מצרים העליונה, תלוי בגירסה) זמם לרשת את אחיו, אסיר הוא אוסיריס, שליט הארץ הנושבת. הוא הכניס אותו לתיבה שהותאמה למידותיו, נעל אותה והשליך אותו ליאור, שם מת האל. אחותו, איסת היא איסיס, חיפשה את גופתו והחיתה את אחיה (הסיפור מסתבך כאן ומסתעף לגירסאות שונות ומשונות; על פי אחת מהן בותרה גופתו של אוזיריס, ואיזיס מצאה שלושה עשר חלקים מגופתו, ואילו את החלק הארבעה עשר בלע שפמנון, ועל כן נאסר השפמנון באכילה במצרים). איסת-איזיס הרתה לאוסיריס, ובביצת הגומא, הנקראת במצרית "סוף", ילדה את הבן האלוהי, חור הוא הורוס. הורוס הצליח להתגבר על סת ושב למלוך על פני האדמה, וכל הפרעונים מכאן והלאה מולכים בשמו. אוסיריס, אביו המת החי, מולך בשאול, והוא שופט כל בשר וגוזר גורלו.

סיפור משה, בעינים מצריות, היה ברור לכל קורא. אמו של משה לא השליכה אותו לנהר ולא הניחה לתיבתו להיסחף. להיפך, היא הסתירה אותו בסוף, על שפת היאור, כדי שלא ייסחף; בת פרעה, שובבה שכמותה, ירדה אל המים, ואז הבחינה בתיבה המוסתרת. הסוף, הוא ביצת הקנים, היא מקום הלידה מחדש, של מי שיבוא ויתבע את שליט הארץ הרשע. גם גזירת הבנים מקבלת עתה אור חדש – המלך הרשע, הגוזר על הבנים להיות מושלכים ליאור כדי להמיתם, הוא האל סת; המלך הראשון בשושלת התשע עשרה נקרא סתי, על שמו. רעמסס השני, גדול מלכי השושלת הזאת, הוא שבנה את העיר רעמסס, שהמקרא מספר כי בני ישראל הועסקו בבנייתה. מי שנולד בביצה, או לפחות שם מוצאת אותו בתו, הוא הורוס, שיום יבוא וינצח את סת (כל הזכויות שמורות לבתי, הדס, שהאירה את עיני בנושא הזה).

כל הסיפור כולו מלא במילים ובמונחים מצריים. גומא ותיבה, יאור וסוף, זפת וגם שמו של משה, "ילד" במצרית, שאינו אלא הד לדברי בת פרעה – "מילדי העברים זה". תיבת הפפירוס (הגומא) היא מוטיב המסמל פעמים רבות בציורי קבר מצריים את מסעו של המת לעבר תחייתו מחדש, ואף יצירה על האבנים היא הדימוי המצרי ללידה. המצרי הבין היטב את עולם הדימויים בסיפור הזה.

וכך יצאו ישראל ממצרים, כשמשה האיש הוא מושיעם, לא רק מהשעבוד אלא גם מהמצריות כולה. עולם הדימויים המצרי מתהפך על פניו, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. פרעה של אתמול הופך להיות סת, הוא המגורש למדבר (ולמה חוזר משה שוב ושוב שבני ישראל רוצים לצאת למדבר להקריב?), ומשה העברי, שבא מהביצה בסירת פפירוס, נולד מחדש ועימו כל עמו, שנולד מחדש גם הוא, ועתיד לרשת ארץ.




הבחירה
אבל גם בסיפור הזה, לא נולד משה כאל או כמושיע. גם בסיפור הזה, בדיוק כמו בהשוואה לסיפור המסופוטמי, נשארה הבחירה כאלמנט חדש, מקורי, שהיא היא שעשתה ממשה מה שעשתה, ולא מוצאו. בכוונה תחילה מטשטש הסיפור בפרק זה את שמות הוריו, ואת כל השמות כולם, למעשה. אפילו לבת פרעה אין שם, ורק הילד מקבל שם שאיננו אלא ציון עובדה: "הילד". ובגירסה העברית, זה שבא מן המים. איש ללא עבר. מפני שאת העתיד צריך אדם, וגם עם, לבנות במו ידיו.

הנבואה
לימים התחלף העולם. עם ישראל עבר לרשותו של העולם המסופוטמי. וכשחז"ל שבו וסיפרו את הסיפור, נוספה נבואה קדומה ואור גדול שזרח עם לידתו של משה שנולד נימול; ואף בת פרעה עצמה התגיירה ונספחה לעם ישראל של משה, ילדה המאומץ, כמעט כמעשה אמו של אדיפוס. הסיפור המצרי קיבל פנים חדשות, צפוניות. בעתיד הרחוק יבואו הנוצרים ויספרו סיפור בעל אלמנטים דומים על המושיע החדש, שגם עליו נגזרה גזירה, וגם על בואו בישרו הכוכבים, וגם הוא נולד באיבוס, בקש, ומשם ישוב למלוך על העולם, לאחר שימות גם הוא קודם לכן. הסיפור שב ומתגלגל בדרכים, וכל דור מוצא בו – ומוסיף עליו – פנים חדשות.

בחזרה לתיבה
אבל בראשית כל הדרכים שטה לה התיבה הקטנה, עשויה מסיבי הפפירוס, בביצת הקנים, על פני היאור, ובכל דור ודור נולד הסיפור מחדש, ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא נולד מחדש, שם בביצת הסוף, ללא גורל מוכתב מראש, ורק מעשיו ובחירותיו הם שיוליכוהו  לגאולתו.


13 תגובות:

Unknown אמר/ה...

האם משפחתו של משה לא נועדה לגדולה? אחותו מרים .אחיו אהרון. ??

חגי משגב אמר/ה...

לא. זה הכל רטרואקטיבית. אין מילה על ייעוד קודם.

Unknown אמר/ה...

בס"ד כ"ז בטבת ע"ז

משה, כאברהם יעקב ויוסף, מושלך מבית אביו, ונעקר לסביבה אחרת לגמרי שבה הוא עולה לגדולה - גלות לצורך גאולה. אברהם גולה לארץ כנען ובה מתגדל להיות 'נשיא אלקים'; יעקב גולה לחרן, מתגדל בבית לבן ושב עם רכוש גדול ומשפחה גדולה.

את מה שעשה יעקב בגלותו בחרן בזעיר אנפין - עושים יוסף ומשה בהיקף לאומי. יוסף מתחיל, משה ממשיך, ויהושע צאצאו של יוסף ישלים. יוסף מושלך לבור, משם יגיע למצרים שבה יעלה לגדולה ויושיע את משפחתו מרעב, אך בכך יגרור אותם אל הגלות שממנה מובטחים ומצפים הם להיגאל כדברי יוסף: 'פקד יפקד אלקים אתכם'.

יוסף מת באמצע התהליך ואת תפקידו עתיד משה לסיים. אף הוא מושלך פעמיים. תחילה הוא מושלך ליאור, משם ייאסף אל בית המלך, ושוב יושלך וייאלץ לברוח למדיין. שם יתחיל כיוסף להביא ברכה למקומו, ובהמשך ישוב אל עמו ויושיעם, יחל במסע חזרה אל ארץ אבותיהם.

המיתוס המצרי על סת אליל המדבר הזומם להכחיד את אוסיריס אליל היאור, יעמוד ביסודה של ה'עברופוביה' המצרית. המצרים רואים בעברים רועי הצאן את שליחיו השטניים של סת הזוממים לכבוש את מצרים להכפיפה לתרבות המדבר שלהם. את ילדי העברים ינסו המצרים להשליך ליאור כנקמה על מה שניסה סת אליל המדבר לעשות לאוסיריס אליל מצרים. אך למשה אין כל עניין להשתלט על מצרים וגם לא לחיות במדבר. את עמו ייקח משה המדברה ומשם אל ארץ זבת חלב ודבש, הרחק מכל הפנתיאון והתרבות של מצרים.

בדמותו של משה יש הד גם לדמותו של נח, הניצל בתיבה וממנו נבנה העולם מחדש. אך משה הולך רחוק יותר בשאיפה להחזיר את האנושות לגן העדן. על חוה, אם כל חי, נאמר: 'ותרא האשה כי טוב העץ', ועל אמו של משה נאמר: 'ותרא אתו כי טוב הוא', ואכן יוריד משה לאנושות את התורה, שעץ חיים היא למחזיקים בה, וממנה יידע האדם להבחין בין טוב לרע.

בברכה, ש.צ. לוינגר

ראיית המצרים את העברים כשליחיו השטניים של סת, יש בה כדי להסביר את סלידתו של פרעה מהחמור סמלו של סת. הוא יאמר לאחים: 'טענו את בעירכם' כדי לא להוציא מפיו את המילה המגונה 'חמור'. אחי יוסף המוזמנים לבית המושל המצרי עם חמוריהם חוששים שהם עומדים להישפט כמשרתי סת. אולי משום כך חיתה רוח יעקב בראותו את העגלות המצריות המלכותיות רתומות לחמורים ולאתונות, בהבינו שבראש מצרים עומד איש עברי. ואולי משום כל שב משה למצרים כשמשפחתו רכובה 'על החמור', שיחשבו שהנה מגיע השטן בכבודו ובעצמו...

Unknown אמר/ה...

ולגבי בת פרעה שהתגיירה, אין אנו זקוקים להשפעתו של מיתוס מסופוטמי. בתיה בת פרעה מוזכרת כאם בישראל ברשימת יוחסין של בני כלב בן יפונה: 'ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד' (דברי הימים א' ד,יח. מרד נזכר בפסוק הקודם: 'ובן עזרה יתר ומרד ועפר וילון...'.

בברכה, ש.צ. לוינגר

ואולי 'עזרה' הוא 'עזר אבי חושה', מ'בני חור בכור אפרתה אבי בית לחם', הנזכר שם בפסוק ה. דורשי המיתוסים אולי יקשרו את 'חור' ל'הורוס' :)

Unknown אמר/ה...

ולגבי 'תסביך אדיפוס' במקרא - הרי זה מעשה אבשרום שמרד באביו ובא אל פילגשי אביו, ויכולים אנו לדבר על 'תסביך אבשלום'.

חגי לב אמר/ה...

חגי, מעניין.
תודה ולמגיבים על דבריך.

מורדת במיתוסי בית אביה אמר/ה...

מרידתה של בת פרעה בעולם האמונות של בית אביה, באה לידי ביטוי העצם תגובתה הרציונליסטית למראה התינוק שבתיבה,

במקום לשאוג בהתפעלות, כמצופה מנסיכה מצרית מחונכת: 'וואו, אוסיריס שב! והוא שלם!!!' - נותנת בת פרעה הסבר רציונליסטי לחלוטין, לא אוסיריס ניצב מולה אלא ילד עברי מסכן, שאפשר לשלוח את השפחות לקחתו ואפשר למסרו לשפחה עברית להניקו!

כך מפספסים את אוסיריס השב שלם; כך משפילים את בכיר אלילינו ועושים ממנו לא פחות מאשר... תינוק בן מוות, נצר לעם עבדים בזוי!

בושנו ממך בת פרעה!

במחאה נמרצת!, תות וניל שמשון, מחרטומי און

דניאל עידן אמר/ה...

חגי שלום רב!

אשמח לשמוע/לקרוא מה דעתך לפי הבלוג הזה ואחרים, בקשר לתורה מן השמיים. האם חלקה מן השמיים? רובה? מיעוטה? גרעין אלוהי? או שהכל יצירה אנושית של חכמים?

תודה מראש

חגי משגב אמר/ה...

כולה מן השמים. אבל השמים האלה מתגלים דרך ראשם של בני אדם. זה לא ספר שירד מן השמים כמו לוחות הזהב של המורמונים. זה עניינה של הנבואה.

Unknown אמר/ה...

בס"ד עש"ק קדש לי כל בכור תשע"ז

לגבי הנבואה המבשרת את בואו של ילד, הולך משה בעקבות יצחק שמלאך אלקים מבשר להוריו אתחולדתו הצפויה כממשיך דרכו של אברהם.

בדרכו של משה המופרש מילדות לייעודו הולכים: שמשון - המוקדש מרחם ע"י מלאך אלקים להושיע את ישראל; שמואל - המוקדש ע"י אימו מראש לעמוד לפני ה'; וישעיהו - שה' אומר לו: 'בטרם אצרך מבטן ידעתיך... נביא לגוים נתתיך'.

בברכה, ש.צ. לוינגר

gili אמר/ה...

בספרו הגיונות מקרא מוסיף ישראל אלדד רמז נוסף למיהותו של הפרעה המשעבד (רעמסס השני) :
"בין דמויות האבן העוטורות את פסל הענק של רעמסס השני,ישנה דמות ביתו בשם בינת-ענת.השם הזה שהוא כנעני-שמי ברור,בת-ענת,שבעיבודו העברי-ישראלי יהיה בינת-יה, או בת-יה,ב' חרוקה,כפי שנשתמר בדברי הימים בתיה בת פרעה (אף כי שם היא אשתו של אחד מצאצאי יהודה) מציף באור חדש את כל פרשת הצלת משה .בת כנען זו או בת צור זאת (אם לא נרחיק לכת לראות בה בת אשה ישראלית-כנענית מגושן) ליבה חם ביותר לילדי העברים הנרדפים.אם-אמה אחת מנשי פרעה,העניקה לה שם שמי זה,משמע שגם חינוכה לא היה כולו ברוח מצרים. בינת-ענת בת רעמסס השני מגדולי הפרעונים,ואולי הגדול שבהם,היא שמשתה את משה מן היאור" עכ"ל בעמ' 79-80.

ואולי שמגר הוא מצאצאי בנת ענת (לגיל) אמר/ה...

ואולי השופט שמגר בן ענת שהושיע את ישראל מיד הפלשתים הוא מצאצאי 'בנת ענת' בת פרעה?

בברכה, ש.צ. לוינגר

gili אמר/ה...

יש אכן לעיין !

מאמר מרתק ההולך בכיוון זה ראה במקור הבא: אינני זוכר כעת את כל פרטיו


אור חדש על שמגר בן ענת
נילי שצ'ופק
בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו‎, כרך מ‎, חוברת ג (קמב‎) (ניסן-סיון תשנ"ה), pp. 212-223