עידן הנאורות היהודי

רקע היסטורי: "הנאורות"

המאה השמונה עשרה מילאה את חלל העולם ברעיונות חדשים, שהתבטאו בדרכים שונות, במסגרות שונות ובהיקפים שונים. גורמים שונים חברו כדי לתת למאה זו את צביונה הסוער. מהפכות פילוסופיות ומדעיות שהחלו במאה הקודמת הצטרפו למהפכות אסתטיות ואמנותיות שהחלו עוד קודם לכן, בימי הרנסנס באיטליה ובמערב אירופה. כל אלה פעלו בצד מהפכות דתיות ששטפו את כל אירופה עוד מן המאה השש עשרה. עליית הרציונאליזם, כתוצאה מאלה, גררה בעקבותיה פיחות במעמד הסמכויות הידועות והמוכרות, כגון אנשי הדת למיניהם, והכרה ביכולתו של היחיד לדעת; מלחמות הדת הבלתי פוסקות שלאחר הרפורמציה גרמו ליותר ויותר הוגים לחפש תשובות לתהיותיהם מחוץ לגבולותיה של הדת הממוסדת; והתרחבות גבולות העולם המיושב, נופים חדשים, מאכלים חדשים, מנהגים חדשים ותרבויות חדשות הכריחו את האנשים להגדיר מחדש את עולמם שלהם ואת העדפותיהם ושיפוטיהם. התקדמות המדע הגבירה את יכולתו של המין האנושי לעשות דברים – בהם גדולים וטובים, כגילוי עולמות ושיפור תנאי החיים, ובהם רעים ואכזריים, כשיפור יכולת ההרג והיקפו, למעלה מכל מה שנודע עד אז. גם אלה כפו על האדם החדש לחשוב שוב על אמונותיו ומסגרות חייו, להגדיר לעצמו מטרות חדשות לרוחו וליצור מחדש כללי מוסר.

כבר בתחילת המאה הזו נודעה בעולם תנועה שלימים תיחשד בחתרנות כלל עולמית, שבין חבריה נמנים המפורסמים שבאישי התרבות שלנו, והיא איננה בדיוק תנועה מאורגנת וממוסדת כמקובל היום, הלא היא "הבונים החפשיים". זהו מין מסדר, שבראשיתו שמר על חשאיות סדריו ומנהגיו, שהציב לו למטרה לאגד אנשים המחפשים את המוסר והטוב בחייהם, ולתמוך זה בזה חברתית, וכלל בתוכו בני דתות שונות (לעתים נדירות אף אתיאיסטים ממש), ובלבד שיאמינו בעקרונות מוסר כלליים ויתחייבו לפעול על פיהם בתחומי חייהם השונים. גם אם אין קשר ישיר בינם לבין התהליכים החברתיים שהחלו לעבור על העולם בתקופה זו, ובודאי שלא מדובר בקונספירציה ישירה, בלי ספק מדובר במאפיין תקופה.

רבים מהוגי התקופה (שחלקם היו חברים באותו ארגון של הבונים החפשיים), דגלו בעקרונות רציונאליים, בחשיבה מדעית, בביקורת. עקרונות אלה הובילו אותם לתמיכה בדמוקרטיה ובשוויון בסיסי בחברה האנושית. באופן טבעי עוררו עמדות אלה התנגדות עזה מצד ממסדים דתיים למיניהם, שראו בשבירה זו של מוסדות החברה איום ישיר על כוחם וסמכותם, ולפיכך דרך ישירה לכפירה בעיקר. אולם רבים מהוגי דעות אלה לא היו חילוניים בהכרתם כלל וכלל. אמנם היו מאלה, כגון וולטיר, שנחשבים לאבות החילוניות. אולם אפילו הוגה גדול כעמנואל קאנט, שביסס סופית את מעמדו של השכל ככלי המרכזי בהכרה האנושית ושם בכך קץ לעידן שלם בפילוסופיה שהאמונה וההתגלות במרכזה, היה אדם דתי ומאמין, שלא העלה על דעתו כפירה בעיקר; ועם זאת, הוא נחשב כאחד מאבותיו של העידן שנודע לימים כ"עידן הנאורות", או "עידן האורות" (The Age of Enlightenment, Siècle des Lumières).

כל הגורמים האלה, דהיינו אירועים היסטוריים, הגות חדשה, ותנועות וארגונים רעיוניים - חברתיים, מצאו בסופו של דבר את ביטויים במהפכות פוליטיות וביצירת מסגרות מדיניות חדשות לחלוטין. זו בצד זו סיימו המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית את המאה השמונה עשרה בקול ענות מלחמה, ובמחיר חייהם של מאות אלפי בני אדם העמידו עולם חדש, דמוקרטי, שוויוני, רציונאלי, שאפתני, הישגי, מתפרץ, גאה ואופטימי. תולדת שתי מהפכות אלה הם ניסוחים מפורסמים כדוגמת Liberté, Egalité, Fraternité (חופש, שויון, אחווה – סיסמת המהפכה הצרפתית) או חוקת ארצות הברית. תהליכים אלה לוו בחשש ובדאגה מצידם של שליטים אבסולוטיים דוגמת הקיסרית הגדולה של רוסיה, קתרינה הגדולה, או קיסרי מרכז אירופה ומזרחה. מתוך הכרה בכוחו של הזמן, ומתוך רצון לשמור על כוחם בכל זאת, הומצאו פשרות שונות ומשונות, שהתבטאו בין השאר באותו מונח שהשפיע רבות על חייהם של היהודים בארצות אלה, והוא האמנסיפציה.

לבד ממהפכה זו בהגדרותיו החברתיות של האדם, שיחררו התהליכים האלה כוחות רבי עצמה ברוחו של היחיד. נסללה הדרך ללגיטימציה של הביטוי העצמי, וכל אדם יכול מעתה למצוא את אושרו בעצמו, בשאיפותיו, במאווייו. לא רק השכל שוחרר בעידן הנאורות. גם היצר שוחרר עמו, למרות שהאנושות עדיין לא הבחינה בכך. בבוא היום הוא יתבע את מקומו בהגדרה העצמית של האדם, וביצירת ערכי מוסר חדשים ושונים. המוסר יהפוך להיות לא רק אוטונומי, אלא גם מתירני. אלו שתי מהפכות, שהסדר הישן, שבמרכזו עמד האלוהים והוראותיו, לא ידע כיצד להתמודד עמן. איש לא ביקש לאסור את הדת, ורבים – למעשה רוב האנושות – עדיין ממשיכים לראות את עצמם כמאמינים עד היום, אולם ראיית העולם החדשה עתידה להפוך חלק גדול מהשקפותיהם לבלתי רלוונטיות.

כפי שראינו לעיל, המהפכות האלה התקדמו בכמה מישורים. מצד אחד עמדו הוגים עצמאיים, שלא היה כוחם אלא בפיהם ובעטם. הם כתבו, דרשו, נאמו; לא עמדו מאחוריהם מפלגה או ממסד, והם לא ביקשו להקים תנועה או ארגון. מן הצד השני עמדו ארגונים פוליטיים גדולים וממוסדים, מפלגות של ממש, ולהן לעתים כוח צבאי ממשי שהתארגן תוך כדי מהפכה. לאלה היו מנהיגים פוליטיים כמקובל, מהם נבחרים ומהם בעלי כריזמה שהפכה אותם לכאלה, מהם משכילים ומהם אנשי ארגון. בתווך ניתן להבחין במיני תנועות וארגונים ממוסדים וממוסדים למחצה, שמטרותיהם מוגבלות וחינוכיות בעיקרן, ואף כי גם בהם ניכרו אנשים משפיעים ומנהיגים, הרי שהם חסרו את הסמכות והריכוזיות שאפיינה את המנהיגים הפוליטיים, ואף את זו של ההוגים העצמאיים. כוחו של הארגון דווקא בהיותו קיבוץ של מספר אנשים – גדול או קטן – הפועל יחד למען המטרה המשותפת, תהא הגדרתה אשר תהא.

אנו מתוודעים איפוא לחלוקה חדשה של מנהיגים, שעוברת עתה לקדמת הבמה. החברה המודרנית, שנולדה אז, מאפשרת לטיפוסי פעילות חברתית חדשים לחלוטין לזכות כעת בתואר "מנהיג", בגלל המבנה החדש של החברה, שתואר לעיל.

יהודים במהפכה

בסופה של מאה זו מוצאים את עצמם היהודים ברוב ארצות אירופה המרכזית והמערבית שווי זכויות, פחות או יותר. בצרפת הדבר מוגדר בחוק החדש, בקיסרות האוסטרו הונגרית יש צורך בכתב זכויות של הקיסר, אולם כך או כך, היהודים מוגדרים מחדש, על ידי האמנסיפציה, כאזרחי מדינתם. מרכיב חדש נוסף לזהותו של היהודי, ולמעשה לזהותו של כל אדם, מרכיב שעתיד להאפיל על המרכיבים הישנים, ועתיד להוביל את העולם שוב למלחמות ענק של דם ואש: המרכיב הלאומי. האזרח אינו מוגדר עוד על פי דתו, אלא על פי נאמנותו ומחוייבותו לשלטון ולמסגרות הפוליטיות של מקומו.

הגדרה משפטית זו היא הרת תוצאות. כפי שהבחינו נכונה רבים מרבני התקופה, לא רק זכויות נושאת איתה התקופה החדשה, אלא ערעור כל סדרי החברה. עד כה יכלו היהודים לקבוע לעצמם את סדרי חייהם, תחילה מאונס ולבסוף מרצון. נוח היה לקהילות שחינוכם נפרד, שכלכלתם נפרדת במידה מסויימת, שלוח הזמנים שלהם שונה, שזהותם ברורה. אולם מעתה יכול הנער לבחור לעצמו מוסדות חינוך נכריים; יכול האדם לבוא ולצאת בחוגי החברה הגויית; מותר להתלבש כמו כולם; ותאב הדעת יתוודע לדרכי לימוד וחשיבה שונות. מושגים חדשים ייכנסו לעולמו, וטקסטים ישנים יוארו באור חדש ושונה, לעתים מוזר ומרתיע. מעל לכל, הוא ייתבע על ידי סביבתו להגדיר את זהותו מחדש תוך זיקה חיובית לעולם הנוצרי ותרבותו, וזו מהפכה קשה לעיכול. לא היה מענה לנפש בכלים שפותחו על ידי היהדות בתקופות הקודמות.

אנו נתמקד, כאמור, במספר דמויות, שעמדו במרכז חיי היהודים באירופה בתקופה החדשה, זו שתחילתה במאה השמונה עשרה ושיאה במאה התשע עשרה, ושעדיין משפיעה עלינו עד היום. בתולדותינו נודעת תקופה זו בשם "ההשכלה", שם שחלקנו נשבעים בשמו וחלקנו לוחמים בו עד חורמה. בשל טיבה המיוחד של החברה היהודית כולם אנשי רוח, אלא שתחומי פעילותם שונים מאד זה מזה.

משה מנדלסון וחבורתו

במרכזה של תנועת ההשכלה היהודית ניצב משה מנדלסון (1786-1729), חכם יהודי גרמני, שזכה להערכה רבה מצד רבים מאישי תקופתו, יהודים וגויים כאחד. חינוכו התורני והתלמודי עשה אותו לבן בית בתרבות היהודית, וחיבוריו בפילוסופיה כללית הקנו לו שם בין חכמי תקופתו שאינם יהודים. בפיהם הוא כונה "אפלטון היהודי". בעקבות זאת זכה להכרה כנציג היהודים אצל הגויים, וגם היהודים פנו אליו לעתים קרובות לצורך הצגת עמדותיהם בפני המלכות. רוב ימיו יצא ובא הן בחוגי הרבנים והן בחוגי האקדמיה הגרמנית, ומתוך כך עסק רבות באינטראקציה ביניהן. מתוך עמדה זו החזיק מנדלסון בהשקפת עולם שהעמידה במרכז היהדות את המצוות המעשיות יותר מאשר עיקרי האמונה, ובכך הוכיח את עמדתה הסובלנית העקרונית של היהדות, בניגוד לעמדתה הדוגמטית של הכנסיה. עמדה זו אפשרה למנדלסון להחזיק באורח חיים יהודי מלא, ועם זאת להיות גרמני בכל ישותו התרבותית. מנדלסון ביקש ליצור הפרדה בין היהדות כמערכת הלכתית, לבין התרבות, שבה יכול להיות שותף כל אדם. בכך שאף למנוע מצד אחד התנגשות ביניהן, ולסייע מצד שני ביד היהודי ההלכתי להיות בן תרבות. למעשה שיקפה הגותו את התגובה הראשונית והראשונה של היהדות למשבר ההשכלה: יצירת הפרדה תודעתית. מנדלסון הכיר בפער שיש בתודעתו של אדם בין מערכת ערכיו ותרבותו לבין התנהגותו, ונתן לו לגיטימציה. דבר זה הופך אותו לקרוב מאד לתודעה המודרנית, החיה פעמים רבות בקרע עם עצמה, בין יכולותיה לבין הכרותיה, בין רצונותיה ומאווייה לבין המגבלות שהטילה על עצמה. האם הכיר מנדלסון בעומס הנפשי שמטילה הכרה אמיצה כזו על הנפש? במאמץ האדיר ליישב כל החיים בתוך אותה הנפש בין שתי המגמות הסותרות האלה? בתהום הרובצת לפתחו של כל מי שהולך בדרך זו?

משה מנדלסון

לעמדה זו היו שתי תוצאות מעשיות – האחת, מנדלסון נמנע כל ימיו מעימות עם רבנים וחכמי הלכה, וביטל את דעתו מפני דעתם בנושאים רבים (כמו למשל בנושא הלנת המתים וקביעת המוות, שבו ביטל את דעתו מפני דעת ר' יעקב עמדן). השניה, מנדלסון לא נמנע מהעברת ביקורת על החברה היהודית ועל אמונות תפלות, לדעתו, שחדרו אל היהדות. בדברים אלה משתקפת דמות מורכבת, שעמדותיה אינן חד משמעיות ומובנות מאליהן, ושקשה לתייג אותה ולסווג אותה, ולפיכך זכה מנדלסון הן להסתייגויות חריפות מצד חלק מחכמי דורו והן להערכתם הרבה של חלק מהם (לעתים מצד אותו אדם עצמו, דוגמת החת"ם סופר, שעוד ידובר בו).

בצד פעילותו הספרותית הענפה, ריכז סביבו מנדלסון חוג חכמים ותלמידים, שהמשותף להם היה הרצון להתערות בעידן החדש ולהביא את בשורת ההשכלה אל היהודים, כמו את בשורת היהדות אל העולם. בחוג זה היו חברים מספר אישים בולטים, וביניהם ידוע נפתלי הרץ וייזל, שאף הוא חיבר ספר מעורר מחלוקת בשם "דברי שלום ואמת", ובו ביקורת חריפה – שלא חסרו לה תקדימים בתוך עולם היהדות עצמה – על החינוך היהודי של זמנו. עמדות כאלה ואחרות, אף משל מנדלסון עצמו, הוסיפו לחשדנות בחוגי האורתודוכסיה. על כן, כשהוציא חוגו של מנדלסון לאור את "הביאור", שהוא פירוש התורה עם תרגומה לגרמנית גבוהה וספרותית, יצא קצפם של רבנים רבים על היצירה הקולקטיבית החדשה הזו, והיא נחשבה כסמל "ההשכלה הברלינית" שתביא בסופו של דבר להתבוללות.

ימים הגידו שהיה לחששם בסיס. הסכנה שבדרך זו היתה מוחשית. מייסדי תנועת הרפורמה באו בחלקם מחוג תלמידי מנדלסון. במשפחתו שלו התנצרו ארבעה מששת ילדיו וכמעט כל נכדיו. נתונים אלה משמשים כלי פולמוסי מרכזי בידי אלה המעוניינים להראות את נפסדותה של שיטתו. אולם כמובן אין לדעת האם ההתבוללות ותיקוני הדת של חלק מתלמידיו ומשפחתו לא היו באים ממילא מתוך נסיבות הזמן, ולאו דווקא בגלל מפעלם של מנדלסון וחבורתו. יש לזכור בהקשר זה כי גם בניהם של גדולים אחרים, שלא נחשדו כלל בהשכלה, התנצרו, ומפורסם הסיפור על בנו של בעל "התניא", גם הוא בן התקופה, שהמיר את דתו לקתוליות.

שיטה זו, של התכנסות מספר שותפים לרעיון חדש, לשם יצירת מסד ספרותי לרעיונותיהם, על ידי ספר או עיתון, פרצה לעצמה דרך חדשה והפכה את תנועת ההשכלה לכוח משפיע על כל העולם היהודי. לראשונה נוצרה תנועה רעיונית ביהדות שלא על ידי רב רשמי (ר' יהונתן אייבשיץ סירב להעניק למנדלסון תואר "חכם", בנימוק הפורמאלי שאיננו נשוי), ואף כי אין ספק שתנאי הזמן והאמנסיפציה הקלו מאד על התפשטות התנועה, הרי שהדרך שבחר בה מנדלסון, אולי בהשפעת הסלונים הספרותיים של התקופה, גם היא בעלת חשיבות רבה בהתפשטות רעיונותיה.

החת"ם סופר והאורתודוכסיה

בן תקופתו של מנדלסון, ומי שנחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה שבכל הדורות, הוא ר' משה סופר, שנקרא על שם ספרו "חידושי תורת משה סופר", ובראשי תיבות "חת"ם סופר" (1839-1762). גדולתו העצומה בתורה העמידה אותו כבר בצעירותו בשורה הראשונה של מרביצי התורה במרכז אירופה, ובתחילת המאה התשע עשרה הקים ישיבה בעיר פרשבורג, שאליה נקרא לשמש כרב בשנת 1803. הישיבה שהקים היתה שונה מטיפוס הישיבות הרגיל עד אותה שעה בכל תפוצות ישראל. עד אז התקיימה בעיר היהודית קבוצת לומדים מקומיים, ששמעו תורה מפיו של רב המקום בבית הכנסת, והתפרנסו מכספי העיר ותורמיה. לעומתם, ישיבת פרשבורג נועדה מתחילתה להיות ישיבה לתלמידים מכל ארצות אירופה, שבתחומי הקיסרות האוסטרו הונגרית ואף מחוצה לה. אף תוכנית הלימודים בה היתה מובנית ומסודרת, עם הספק שבועי, חזרות מסודרות ובחינות שבועיות בפני ראש הישיבה. במרכז התכנית הוצבה הבקיאות בתלמוד ובמפרשיו הראשונים, ודחיית שיטת הפלפול שרווחה בכמה מישיבות הדור הקודם. מבחינת היקפה היוותה איפוא הישיבה הזו את המוסד הלאומי הראשון (מאז תקופת הגאונים) להשכלה גבוהה בעם ישראל, בצד אחותה ובת זמנה, ישיבת וולוז'ין.

החת"ם סופר

שני גורמים חברו להפוך את החת"ם סופר לאבי האורתודוכסיה המודרנית. האחד הוא הגורם האידיאולוגי. ההיסטוריה הקרתה לפניו את ההזדמנות ללחום את מלחמת המסורת היהודית כנגד התנועה הרפורמית, שנוסדה בימיו. עוד בסוף המאה השמונה עשרה התעוררה מגמת תיקונים בדת, שראשיתה דווקא ברצון לשמור על היהודים מפני התנצרות, אולם בתחילת המאה התשע עשרה כבר התרחבה המגמה והפכה לתנועה מאורגנת, שמצאה את ביטויה בכינוסי רבנים ובהוצאת תקנונים, שמסדירים חיי קהילות. פעמים רבות היה המקור לתקנונים אלה נהלים שהועתקו מהחברה הנוצרית-פרוטסטנטית הגרמנית. עובדה זו כשלעצמה, בצד החשש המבוסס שהתיקונים לא ייעצרו רק בנהלי בית הכנסת אלא ינגסו בהלכה עצמה, הביאו את ר' משה סופר להניף את נס המלחמה ברפורמה, ולחרות על דגלו את קריאת הקרב שלו "חדש אסור מן התורה", שמשמעה שאין לשנות שום מנהג מקובל בקהילות ישראל, גם כזה שאין לו מקור בתלמוד ובפוסקים, מחשש להתדרדרות במדרון חלקלק.

משמעותה של קריאה זו היא מרחיקת לכת. בעוד שעד עתה פעלו בדיון ההלכתי עקרונות רבים, מהם ניתוחי טקסטים, מהם ניתוחי תקדימים ומנהגים, מהם הפעלת עקרונות-על, דוגמת "כבוד הבריות" או "חילול ה'" ואחרים, הרי שמעתה הפך המנהג הקיים לעקרון על חדש, הדוחה מפניו עקרונות אחרים וותיקים בשם צו השעה. כוחם של פוסקים אחרונים, מחברים ומלקטים, גבר והפך להיות האלמנט המרכזי בפסיקת ההלכה. התוצאה ההכרחית היא שמגמת ההחמרה הפכה להיות קו ההיכר העיקרי של הפסיקה. ולא רק בתחום פסיקת ההלכה גרמה סיסמתו של החת"ם סופר למהפכה, אלא גם בתחום החברתי, והיהודים שנשמעו לסמכותו שאפו לבצר לעצמם קהילות משלהם, שתהיינה חסומות בפני פרצי רוחות הזמן המאיימות למוטט את חומות המסורת.

הגורם השני שהפך את החת"ם סופר לאבי האורתודוכסיה המודרנית, בצד הגורם האידיאולוגי, היתה הישיבה. היקפה ותפוצת תלמידיה מצד אחד, ותכנית הלימודים בה שהכשירה רבנים לקהילות מצד שני, הפכה אותה לבית היוצר להנהגת קהילות מרכז אירופה כולה. כל רבני הקהילות היו למעשה תלמידיו של החת"ם סופר, ותורתו נפוצה במהירות על פני מרכז אירופה ואף מזרחה. אולם לא רק בתחום זה השפיעה הישיבה, אלא גם בעצם מעמדו של הרב. מעתה היה הרב בוגר ישיבה גדולה ארצית, ולא תלמיד חכם מקומי, שמסורותיו מסורות הקהילה המבוססות שלו, ושמנהגי קהילתו לנגד עיניו. מוקד ההכרעה ההלכתי עבר מהקהילה ואנשיה אל הישיבה ומוריה. למעבר זה פנים רבות. הישיבה מעצם טיבעה תיאורטית יותר, והגברת היסוד התיאורטי בהלכה יכול מצד אחד לקדם אותה מאד לקראת שיטה משפטית שלמה, אך גם לנתק אותה מחיי היום יום, שהם נשמת אפה. כדאי לציין שגם מדינת ישראל המודרנית מתמודדת עם שאלות דומות בתחום המשפט החילוני.

החת"ם סופר עצמו היה אדם משכיל שהעריך השכלה. אולם התנועה שהוביל התאפיינה בדרך כלל בדחיית כל דבר שריח ההשכלה נודף ממנו. שתי הישיבות שהוזכרו לעיל, ישיבת פרשבורג ועוד יותר ישיבת וולוז'ין, הן האבטיפוס של כל הישיבות המוכרות היום, ובמיוחד אלה המתקראות ישיבות ליטאיות (עליהן נמנות, מבחינה טיפולוגית, גם ישיבות ההסדר). בכולן זוכה ההשכלה למעמד נחות ולחשד בסיסי, גם בקרב אלה שההשכלה היא אורח חייהם השגרתי. רוחו של החת"ם סופר צולחת את פער הדורות ומטילה את צילה – או מעצבת – עד היום הזה את רוחה של היהדות האורתודוכסית, באמצעות המוסד החדש שהקים, הישיבה. 

הרש"ר הירש ו"תורה עם דרך ארץ"

בתווך, בין מנדלסון איש ההשכלה המעורה בעולם הנכרי בכל יישותו, לבין החת"ם סופר, שהוציא אותה מחוץ לגדר, ניצבה יהדות גרמניה האורתודוכסית. מאז תחילת התקופה החדשה נענו רבניה לאתגר הנאורות, ורבים מהם היו בעלי השכלה אקדמית, דוברי גרמנית, לצד השכלתם התורנית הרחבה. מאלה נודע ר' יעקב אטלינגר (1871-1798), בעל "ערוך לנר", שכיהן ברבנות אלטונה והיה בעל השכלה אקדמית כתלמיד אוניברסיטת וירצבורג. יהודים ממרכז אירופה ומערבה ניצלו את שויון הזכויות שניתן להם, ושלחו את בניהם ללמוד בבתי ספר כלליים ולא יהודיים, תוך דאגה להשלמת השכלתם התורנית. נראה כי יהודי גרמניה בתחילת התקופה לא גיבשו תורה שלמה ומשנה סדורה כדי להצדיק את מעשיהם, ואף חכמיהם ורבניהם לא ראו בדבר בעיה עקרונית, אלא השתדלו למלא את תפקידיהם המסורתיים באמונה לנוכח התנאים החדשים. אולם עם התגברות רוחות הרפורמה נוצר הצורך להעמיד שיטה כנגד שיטה, וליצור כלים שיסייעו להתמודד נגד הקהילות החדשות. בקהילות מערב אירופה עלה לראשונה רעיון ההיפרדות הקהילתית, או הפרדת הקהילות, שמשמעותו התנתקות האורתודוכסיה מקהל יהודי גדול בשל השקפותיו ודרכיו הרפורמיות, דבר שלא נודע כמוהו בתולדות ישראל. מחלוקת חריפה ליוותה את הצעדים האלה, ודמותו של הרב שמשון רפאל הירש עמדה במרכז הויכוח הזה, כמצדד חד משמעי בהפרדה. גם הוא זכאי להיחשב, לצד החת"ם סופר, כאחד מאבות היהדות החרדית, בשל עמדתו זו. אולם משנתו החינוכית מעמידה אותו בעמדה מיוחדת, שהוגי החרדיות מתקשים להתמודד עמה עד היום.

רש"ר הירש

הרב הירש (1888-1808), שהיה מתלמידיו של ר' יעקב אטלינגר, קיבל מרבו את הראיה החיובית של ההשכלה, ועם זאת גם את המלחמה בתיקוני הדת. אולם הוא לא הסתפק בתפקיד רב קהילה שיעמוד בפרץ וינהל קרבות מאסף ומלחמות נקודתיות. כשרונו הספרותי וכושר המנהיגות שניחן בו הצעידו אותו לכיוון הפעילות הציבורית, שמצאה לה אפיק בעיקר בפעילות ספרותית וחינוכית.

ברוח תקופתו, לא הסתפק הרב הירש בלימודיו התורניים, ולמד גם באוניברסיטת בון. כשרונותיו הלימודיים והרטוריים העלו אותו עד מהרה למדרגת אישיות ציבורית מוכרת, והוא כיהן בסידרה של קהילות גדולות וחשובות. אולם בהיותו כבן חמישים עזב את רבנות המדינה במורביה, שבה לא ראה ברכה רבה, ועבר לקהילה החרדית הקטנה, בת אחד עשר החברים, בפרנקפורט (הכינוי "חרדית", שבו כינו את עצמם בני הקהילה, עשוי להטעות – ככל יהודי גרמניה האורתודוכסים, גם הם ראו בחיוב השכלה אקדמית וחיים מודרניים). דוקא בקהילה זו מצא מקום לעיקר פעילותו הרוחנית החינוכית, שהביאה לו שם עולם כאחד מגדולי הוגיה של היהדות בעת החדשה.

עיקר פרסומו של הרב הירש בא לו מספריו הגדולים: "חורב", שבו פרס משנה סדורה לגבי מבנה היהדות ומשמעות מצוותיה; הפירוש לתורה, שבו עמל על מציאת משמעויות חינוכיות לפרשיות התורה, תוך שילוב ניתוח לשוני ספקולטיבי ובקיאות בהוויות העולם; ועוד סידרה של מאמרים וחוברות וכתבי עת, שבכולם לחם את מלחמתה של היהדות, תוך שהוא מנסה לבנות את בניינה מבפנים, בעולם מחשבה שלם ואותנטי, המקיף את החיים כולם ואינו מסתפק בד' אמות של הלכה. מטרתו היתה, כפי שניסח באחד מכתביו, לתת יכולת להסתכל על העולם במבט של תורה, לשפוט כל דבר בעולם דרך משקפי ההשקפה התורנית. עוד בבחרותו חיבר ספרון שהתפרסם בשם "אגרות צפון", ובו ויכוח בדוי בין צעיר מתבולל לחברו שומר המצוות, ובו הובעו עיקר רעיונותיו אלה. במובלע מנוסח פה העקרון שנודע בשם "תורה עם דרך ארץ": היענות לעולם ולאתגריו, כשעל כולו פרושה השקפתה של התורה. דוקא לעקרון זה, ש"רשום על שמו", לא הקדיש הרב הירש מקום רב בכתביו, מן הסתם מכוח היותו של עקרון זה מובן מאליו. אמנם לא הרב הירש חידש את הדרך הזו, אולם הוא העניק לה במפעלו את העומק התורני הדרוש, ובנה עליו שיטה חינוכית ופילוסופית שלמה.

על פי משנתו, תפקיד היהודי אינו בהתבדלותו מהחברה האנושית אלא להיפך, בתוך תוכה של החברה, שכן ההומאניזם לדעתו נובע מהתורה עצמה. בכך נבדל הרב הירש הן מהחת"ם סופר, שלא ראה בהומניזם ערך כלל, והן ממנדלסון, שלא ראה אותו כשייך לקיום היהודי הספציפי. הרב הירש שאף להוכיח שהיהדות היא הדרך לאנושיות של ערך, להומאניזם אמיתי, שממנה נובעים ערכי המוסר האנושי בטהרתם, ושהתורה היא האמצעי העיקרי להשגת מטרה זו. עם ישראל, על פי זה, מקבל משמעות חדשה למושג "אור לגויים".

עיקר פעילותו בפרנקפורט, מלבד פעילותו הרבנית בקהילה החרדית הנפרדת שלה, היתה דוקא הקמתו וניהולו של בית ספר תיכון לבנים ולבנות, שבו נלמדה תכנית לימודים מלאה לבגרות. הרב הירש ניהל את המוסד במשך עשרות שנים, במעורבות עד לפרטים הקטנים – משחקי התלמידים ותחביביהם, ארגון המסיבות, וכמובן הנחיית המורים ותכנית הלימודים עצמה. הרב הירש עצמו היה חבר ב"אגודת גתה", ניגן בכינור, והיה מעורב בדעת עם הבריות. תורתו נפוצה בין יהודי גרמניה מכוח אישיותו, הסברתו מאירת הפנים, וקליעתו אל המטרה בזיהוי בעיות הדור הצעיר, שבו שם את עיקר מעייניו. הרב הירש היה, יותר מכל דבר אחר, מחנך גדול. לא איש ארגון יוצא דופן, ודאי שלא מנהיג פוליטי, ואף לא מגדל מנהיגים. לדוגמה ניתן להשוותו לבן תקופתו הקרוב אליו בדעות, חברו ללימודים אצל בעל ה"ערוך לנר", רבי עזריאל הילדסהיימר, שעמד בראש בית המדרש לרבנים של ברלין, ועיקר מפעלו אכן היה גידול מנהיגי קהילות. לשם כך אף נטש את הישיבה התיכונית שהקים וניהל באייזנשטאט שבהונגריה. אולם הרב הירש לא פנה לכיוון זה, וגאוותו היתה על בית הספר התיכון הריאלי שהקים וניהל. מכוחו שוקמה היהדות שומרת המצוות בגרמניה, ממצב שבו לא נותרו כמעט בפרנקפורט יהודים מניחי תפילין, למצב של קהילה שנערים ונערות ממהרים בה על אופניהם לבית הכנסת, והיא מונה מאות רבות של חברים שומרי תורה ומצוות וחיים חיים מלאים בעולם המודרני. לא בתנועה מאורגנת והירארכית, אף לא מתוך מוסד עליון וסמכותי, בנה הרב הירש את קהילתו והשפיע על חיינו עד היום, אלא רק מכוח אישיותו, כשרונות כתיבתו, ואהבת הבריות שבו (מספרים עליו שעל ערש מותו ביקש לזכור להאכיל את הציפורים שעל אדן החלון). הוא היה מנהיג מכוח המחנך שבו.

סיכום

בנוהג שבעולם, מהפיכות ושינויים במהלך החיים באים בהדרגה. ראשונים מופיעים הוגי הדעות הבודדים. לעתים דחויים, אחר כך מקובלים יותר, ולאט לאט מכה תורתם שורש בלב הבריות. אחריהם מופיעים החוגים הרעיוניים, ואף תנועות נוסדות. בעקבות התנועות נוסדים ארגונים, תאים, גופים המגבשים דרכי פעולה להגשמת רעיונותיהם. במישור הפוליטי באים הדברים לידי ביטוי במפלגות, והמטרה הסופית היא כיבוש השלטון כדי להגשים את האידיאולוגיה, שתחילתה בדברי אותו ההוגה הבודד. העוקב אחרי התנועות הרעיוניות הגדולות של המאה העשרים ימצא את דרך ההתקדמות הזו שם, כשם שימצא אותה בדברי ימי תנועות רבות אחרות.

אולם יהדות מערב אירופה, בשל תנאיה המיוחדים ומספריה המצומצמים, לא יצרה תנאים לגלגול שלם מעין זה, אלא בצדה הרפורמי; והיהדות האורתודוכסית, שהגיבה באיחור, לא יצרה מהלך מסודר ושלם, ואנו מוצאים בה את כל סוגי ההנהגה והתגובות אלה בצד אלה: ההוגה הפועל בין חוג תלמידים ומקורבים; ראש הישיבה, שעיקר השפעתו ממסדי (בלי להפחית בערך סמכותו הרוחנית); והמחנך, שמטבע הדברים עובד לבד והשפעתו אישית. גם מן הצד ההגותי, עדיין עומדת לרשותנו כל הסקאלה: מהחיוב המוחלט של ההשכלה ללא סייג, עד לדחייתה המוחלטת, דרך הנסיונות השונים (שלא על כולם עמדנו פה) למצוא מקום להשכלה בתוך היהדות.

ההיסטוריה לא היטיבה עם יהדות זו, ולאחר כשנים או שלשה דורות – זמן קצר במונחים היסטוריים – עלה הכורת על כל יהדות אירופה. אולי בשל כך מורכבים חיינו היום מכל היסודות האלה גם יחד. במידה מסויימת, אנחנו היום מדברים הרב הירש, חיים חת"ם סופר, וחושבים מנדלסון. עודנו חיים בתוך עידן המהפכה, וטרם מצאנו את האיזון בין כל המרכיבים השונים האלה. לכל אחד מהם יש מקום בזהותנו, שעד היום אנו עמלים לגבשה.