בשלח: הצעקה שהלכה לאיבוד

אין למשה מאה ימים של חסד. בקושי שבוע יש לו, וכבר הוא מוצא עצמו וגבו אל הקיר. נכון יותר, אל הים, ופרעה הקריב. ומכל עבר הצעקות: קולות הקרב של חיל פרעה וסוסיו ופרשיו, קולות האימה של בני ישראל, וקולות המרי של חלקם, שמתחילים להישמע פה ולא עתידים להיפסק לגמרי עד בואם אל הארץ. מאחור קול מים רבים של הים, שאיננו מותיר להם מוצא; ולפניהם המדבר השותק, ופחד המוות במדבר.

המקרא מוסר לנו חלק מכל בליל הרעשים האלה:

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.  וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?  הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם! כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

והרמב"ן מזהה את הבליל ואת המהומה במשפטים הלא עקביים הללו: "כי היו כתות; והכתוב יספר כל מה שעשו כולם. אמר, כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם... "

ובכן, פרעה וחילו בפיקוד אחיד מצד אחד. הים גם הוא אחד מהצד השני. וביניהם מחנה גדול ומתפרק, שברגע המכריע מאבד את עשתונותיו ועוד מעט ותתחיל ריצת בהלה לכל עבר ותאבד השליטה לגמרי. מה עושים?

המקרא מדווח על נאום הרגעה של משה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם - לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.  ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

איננו יודעים מה היתה השפעת הדברים על העם (ואיך בכלל שמעו כולם את דבריו? האם היתה מערכת תקשורת יעילה דרך הזקנים והשוטרים, שם במהומת האלוהים המתפתחת על החוף? האם הוא מוצא את הזמן לעלות על צוק ולצעוק, הוא כבד הפה והלשון, דברים שצריך לומר במיידית, ללא הכנה, ללא נבואה?). אבל הפסוק הבא מפתיע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ...

מה פשר השאלה הזו, מה תצעק אלי? מי צועק? היכן נאמר שמשה צועק? ואילו היה צועק אל ה', האם היה בזה דבר רע? מדוע מתחיל ה' את דבריו במשהו שנשמע כנזיפה? זה הזמן?

*

וממרחק של למעלה מאלפים שנה, פורצת מהומה בין מפרשי המקרא, המנסים למצוא בין פסקאות הפרשה את הצעקה שהלכה לאיבוד, ומה פשר הפער המתגלע פתאום בין ה' לשליחו.

רש"י, שכדרכו מסרב לראות דופי באישי המקרא, מציג את הצעקה כדבר מתבקש ונכון, ואת התשובה כהערה מחנכת:

"מה תצעק אלי - למדנו שהי' משה עומד ומתפלל; אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר, מה תצעק אלי - עלי הדבר תלוי ולא עליך". 

משה אכן פנה בתפילה. אמנם אין התפילה נזכרת בכתובים, אבל כך ראוי לו למנהיג שיעשה, אלא שהקב"ה מלמד אותו הלכות תחנונים. בפירושו השני מעלה רש"י את משה עוד יותר: הוא לקח על עצמו אחריות שאיננו צריך לקחת. "עלי הדבר תלוי ולא עליך", התפילה במקרה הזה איננה נחוצה. ודוק: לא מיותרת, לא מוטעית. היא תגובה נכונה, אבל המינון והתזמון מחייבים לקצר.

מדוע אין התפילה נזכרת רש"י איננו מסביר. האם מפני שהיא מובנת מאליה? אולי, אבל דעתו של אבן עזרא לא נחה בזה, ולדעתו, מה שלא כתוב לא היה, ומשה באמת לא צעק. ובכל זאת פונה אליו ה' במשפט הזה, אלא שלא אליו הכוונה:

"כי משה כנגד כל ישראל שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'".

ההערה או הנזיפה אינה מופנית כלפי משה. הוא באמת לא צעק. ישראל צעקו, אבל ה' רואה בו את הנציג, ולכן אליו מופנים הדברים. התגובה הנכונה היא איפוא באמת לא צעקה אלא פעולה; אבל אגב כך לימד אותנו ראב"ע כי המנהיג מייצג את העם על חולשותיו, וכשהעם צועק – כאילו המנהיג צועק. את ההוראות הוא יקבל לא כאדם נפרד, אלא כנציג העם.

רמב"ן, כדרכו, מקבל את הפתרון הטכני של ראב"ע ומשלב אותו עם הפתרון המהותי של רש"י, אבל לוקח את הדברים לכיוון הפוך:

"ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל; והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה. ואף על פי שאמר לו השם "ואכבדה בפרעה", הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים, והשונא רודף ומשיג. והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם "מה תצעק אלי", שהיית צריך לשאול מה תעשה, ואין לך צורך לצעוק; כי כבר הודעתיך "ואכבדה בפרעה". ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל".

כלומר: משה אכן צעק, כדברי רש"י. הצעקה לא נכתבה כי הוא כלול בישראל, כדברי ראב"ע. אבל הנזיפה היא אכן נזיפה, הצעקה איננה במקומה, הלא כבר הודעתיך.

שלש הדעות האלה למעשה מציגות שלשה דגמי מנהיגות, או שלש השקפות על המנהיגות הראויה: רש"י מעלה על נס את המנהיג המתפלל. כך ראוי לעשות: תמיד לפנות כלפי מעלה, ולהניח לה' לעשות את עבודתו. המנהיג צריך להבליט את התלות בה', לא העצמאות היא תכונתו הראויה אלא להיפך. אבן עזרא מדגיש, מצדו, את הזהות המוחלטת בין המנהיג לעם. יעשה או לא יעשה, מעשיו של העם הם מעשי המנהיג. הוא לא יוכל לבוא ולומר שאיננו איתם, שהוא במקום אחר, שהוא ממקומו יורה להם את הדרך הנכונה. תרצה או לא תרצה, שם מקומך. ורמב"ן מצדד במנהיגות תכליתית, שיודעת מה לעשות, או לפחות מה לבקש.

ופירוש אחד מפתיע, מציע ר' עובדיה ספורנו תוך השלמת פערים, כדרכו הפרשנית:

"אמנם, צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם באמרו "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ה' יילחם לכם".  אבל היתה צעקתו על שרי ישראל, שהעיזו פניהם באמרם : "המבלי אין קברים", וחשב בשביל זה שלא ישמעו לו להיכנס בים. לפיכך אמר לו "מה תצעק אליי כזה? כי אמנם אתה חושד בכשרים!" "דבר אל בני ישראל וייסעו" - ולא ימרו את פיך."

ספורנו מזהה פה משבר מנהיגות ונזיפה של ממש. משה לא איבד את בטחונו אלא את אמונו בעם, והוא חושש שבאמת לא יינצלו, וה' נוזף בו על שחשד בכשרים, ומבטיח לו שלא ימרו את פיו.

*

מבחנו הראשון של משה מציג לפנינו, לפי זה, מספר דרכים שבכולם ילך משה בהזדמנויות שונות; וכל פירוש מציג את הדגם הרצוי (או המצוי) לפי דעת הפרשן.

אבל הכתובים עצמם אינם מקלים עלינו את המלאכה. בין אם כך ובין אך כך, הצעקה, אם היתה, אינה זוכה לביטוי. ובין דברי משה לדברי ה' יוצר המקרא פער של שתיקה, של חלל, של פיסקה פתוחה, שמותירה אצל הקורא רושם שמשהו נסתר כאן מן העין, אותו משהו ששלח את הפרשנים השונים לחפש בפסוקים עצמם מה באמת אירע. אלא שהפסוקים עצמם מתעקשים לא לומר מה אירע. כביכול, דברי משה אל העם נבלעים במהומת הקולות ורוחות המלחמה, ושוקעים אל הרווח שבין שתי הפסקאות; ומן העבר השני של הרווח אנו מזהים את דברי ה', והם עונים על מה שלא נאמר, על מה שנצעק בשתיקה, ומנותקים ממה שנכתב לפני כן.

בערפל שבין שתי הפיסקאות, עומד משה. זה עתה עמד מול העם ונשא את דבריו, תוך שהוא מנסה להתגבר על הרעש, והוא אומר מילים של ביטחון, של אמונה, אבל משירד מן הפודיום, השתרר הערפל גם בנפשו, והפיסקה חתכה את דבריו אל עצמו. כשהוא איננו מול המיקרופונים ומול המצלמות, יורדת עליו עייפות גדולה. מה עושים? מול העם אמרתי דברים אמיצים מאד, אבל באמת מה יהיה? והאם באמת העם ראוי לכך? וכיצד תיכבד בפרעה, כשהוא כבר ממש כאן והים רוגש עלינו לבולענו? שם, מול העם, מצאתי את המילים הנכונות לומר, ואולי הרגעתי מישהו, ואולי את עצמי ניסיתי להרגיע; אבל כאן, מול נפשי, מול אלוהי, מי אני ומה אני? מה יש לי באמת להבטיח?

הדברים האלה נאמרים בשתיקה, בינו לבין עצמו, באימה, בפער מודע בינו לבין תדמיתו, בתהום שבין הבטחותיו לבין אי יכולתו לעמוד בהן. והאלם הזה, שנבלע בין שתי הפיסקאות, עולה בצעקה השמימה. ומן השמים, מנפשו של משה, ממעמקי התהום הרוגש בגלי הים ומנשמת המנהיג שכורע תחת נטל העול למרות חזות הביטחון המשודרת כלפי חוץ, מתוך השתקפות החוץ והפנים הזו, עונה האלוהים: "מה תצעק אלי".

עד סוף ימיו לא יידע משה האם ה' קיבל את צעקתו וענה עליה, או שמא לא היתה דעתו נוחה מזה. הוא עוד ישוב ויצעק, ישוב וייפול על פניו, יזרוק את המפתחות על השולחן, ודורות על דורות של קוראים, לומדים ופרשנים יתווכחו ביניהם האם הפגין מנהיגות או חולשה, האם היו בדבריו חוסר אמונה או להיפך, יושר וכנות עם אלוהיו, האם זו דוגמה למה שצריך לעשות או למה שלא צריך לעשות. המקרא איננו מקל עלינו בזה: הוא איננו שופט. הוא פורס את מניפת התגובות המנהיגויות, ומותיר לכולם מקום, ולא תמיד מבטיח הצלחה.

ועד היום הזה, כשהמנהיג ירד מן הפודיום וייכנס לחדרו ויעמוד מול הראי, יראה לנגד עיניו עינים טרוטות, לב מפרפר, מילים גדולות מדי שנאמרו ואולי אין להן כיסוי, חשש ודאגה. ומעל הראי יעמדו מולו רש"י, אבן עזרא ורמב"ן, וכולם ידרשו ממנו: התפלל! ייצג! תכנן!

אבל אלוהים רק יאמר לו, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו. דיברת אליהם קודם והרגעת אותם, ואז נמלטת אל האוהל, עכשיו צא שוב החוצה. דבר אליהם עוד פעם. הם מחכים, הם מוכנים. הם יעשו. אתה תעשה את שלך, הם יעשו את שלהם, ואני אעשה את שלי.