מעלות

(א)   שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
 מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ                יְהוָה.

(ב)    אֲדֹנָי,    שִׁמְעָה בְקוֹלִי            תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי.

(ג)     אִם-עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר-יָהּ           אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד.

(ד)    כִּי-עִמְּךָ הַסְּלִיחָה                  לְמַעַן תִּוָּרֵא.

(ה)    קִוִּיתִי יְהוָה, קִוְּתָה נַפְשִׁי         וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי.

(ו)      נַפְשִׁי לַאדֹנָי                         מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.

(ז)      יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה          כִּי-עִם-יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.

(ח)    וְהוּא, יִפְדֶּה אֶת-יִשְׂרָאֵל        מִכֹּל עֲו‍ֹנֹתָיו.

כותרת המזמור מעידה על מקומו: שיר המעלות. על מדרגות בית המקדש שרו הלויים את השיר הזה. אולם עוד מקום מיעדת לו הכותרת: ממעמקים קראתיך. מזמור הנאמר על המעלות ובכל זאת מקומו במעמקים – הכיצד? ולאן יגיע בצאתו ממקום אשר כזה?

נטל עם ישראל את המזמור וקבע לו מקום חדש. ומדי שנה בשנה, בעשרת הימים שעל ספה של השנה החדשה, תופס לו שיר המעלות את מקומו מול דלתותיו הפתוחות של ארון הקודש. והיו המעלות והמעמקים לאחדים בנפשו של הציבור המתפלל, ויפתחו שערי שמים לתפילתנו.

קולות קוראים

שלש פניות פונה מחברו של המזמור: הראשונה - לה'. ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי, ה' מי יעמוד, כי עמך הסליחה. ארבעת הפסוקים הראשונים כולם פונים אל ה' ישירות, בגוף שני. השניה – איננה ממש פניה, ובה מדבר המשורר על עצמו, אל עצמו: קויתי ה', קותה נפשי. שני הפסוקים האלה מדברים על ה' בנסתר, בגוף שלישי. ופנייתו השלישית – אל עם ישראל: יחל ישראל אל ה', כי עם ה' החסד, והוא יפדה.

הווה אומר: לאחר הפניה אל ה' ובקשת הסליחה, מתאר המתפלל את דרכו אל ה' ואל אותה סליחה מיוחלת, ואחר כך מנסה להנחיל את נסיונו האישי לכל העם, על מנת להגיע לאותה סליחה, הפודה מכל העוונות.

לכל אחד משלושת החלקים יש איפוא נושא משלו. החלק הראשון (א-ד) נושאו הוא ה', ואליו פונים. החלק השני (ה-ו) נושאו הוא המשורר המתפלל עצמו. ונושא החלק השלישי (ז-ח) הוא עם ישראל. בכל חלק מופיע נושאו פעמיים. בחלק הראשון, חלק התחנון והבקשה, מופיע שם ה' מספר פעמים, בצורות שונות; בפסוק הראשון שם הוויה, אולם זוהי כותרת לכל המזמור. אחר כך מופיע שם "אדני", בצורת האדנות, פעמיים. כי הפניה היא אל אדון הכל, רבונו של עולם, שבידו להעניש ובידו לסלוח. גם השם בן שתי האותיות, "אם עוונות תשמר-יה" מופיע; אולם העיקר וכתובת הפניות הוא שם האדנות. אדני שמעה בקולי, אדני מי יעמוד.

בחלק השני מופיעה פעמיים נפשו של המתפלל: קותה נפשי, נפשי לה'. הנושא הוא הנפש ותקוותה. ובחלק השלישי נזכר פעמיים שם ישראל. יחל ישראל אל ה', והוא יפדה את ישראל. גם שם ההויה מופיע שם פעמיים, כאילו לסמל את הדרך שעשינו מהאדנות המייראת בתחילה אל ההויה הפודה בסוף, העוברת דרך נפשנו – נפשי לה'.

וקרא זה אל זה

הדרך עוברת, אם כן, דרך "נפשי". עלינו איפוא למצוא את המשותף לשני החלקים, כדי לראות את השוני ביניהם, ועל ידי כך נראה מהי התחנה הבאה במעלות התשובה.

בחלק הראשון פונה המתפלל לה' ומבקש "שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני". שני עניינים נזכרים כאן – הקול, והתקוה שיישמע. ואכן, גם בחלק השני מופיעים שני העניינים: קויתי ה' קותה נפשי, ולדברו הוחלתי. דבר ה', וייחול לשמיעתו, דהיינו הקול והתקוה שיישמע. אולם הכיוון בדיוק הפוך. אם בחלק הראשון היה הקול קולו של המשורר, והתקוה תקוה שה' ישמע, הרי שפה הקול, או הדבר, הוא דברו של ה', והרצון הוא שאני אשמע, "הוחלתי".

כך שינתה הכניסה אל הנפש את התפילה, מבקשה שה' ישמע אותנו, לתביעה מאיתנו שנשמע את קול ה'. ולמעשה לא שינתה, אלא העמיקה וגילתה מעמקים חדשים בנפש. התפילה המתגלה כלפי חוץ בתחילת המזמור, היא תפילה שה' ישמע; אולם משנעמיק בנפשנו, ונאמר "נפשי, נפשי", כבחלק השני פה, נגלה שפנימיותה של תפילה זו היא רצון שלנו לשמוע אותו. ממעמקים קראתיך, ה', ושם גיליתי שלמעשה אתה הוא הקורא לי.

תקות חוט השני

הקול ושמיעתו היו איפוא החוליה המקשרת את חלקה הראשון של התפילה לחלקה השני. אלא שהחלק השני הטביע את חותמו על ה"קול" והפכו ל"דבר", ועל ה"שמיעה" וה"בקשה" והפכם ל"ייחול" ול"תקוה"; מ"שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול" -  ל"קויתי ה', ולדברו הוחלתי".

את החוט הזה ממשיך המשורר לטוות אל תוך החלק השלישי. עם ההעמקה ב"נפשי" עוברת הפניה ממני אל ישראל כולו, נפשות ישראל, כנסת ישראל, "בחינת שורש נשמות כלל ישראל יחד, ולזאת נקראת כנסת ישראל" (נפש החיים שער ב פרק יז).

והפך הייחול האישי – "ולדברו הוחלתי" – לייחול לאומי, "יחל ישראל". "נפשי נפשי" הופך ל"ישראל ישראל", והייחול הזה מביא הפעם לידי התוצאה המקווה, שעמה פתחנו את מסענו – הסליחה. ואם כך, הקשר בפרק איננו רק בין החלק הראשון לשני ובין השני לשלישי. החלק השלישי מאחד בתוכו את החלק השני עם הראשון. יש בו הייחול מהחלק השני, "ולדברו הוחלתי", בצורת "יחל ישראל", ויש בו סליחת העוונות מהחלק הראשון, "אם עוונות תשמר יה", בצורת "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". הוא כאילו מסקנת הפרק והתוצאה היוצאת משני חלקיו הראשונים.

יצוה צור חסדו

אולם האיחוד הזה איננו רק איחוד, השם שני דברים זה בצד זה בלבד. האיחוד הזה מטביע חותמו על שני גורמיו ויוצר מהם דבר שלישי.

בחלק הראשון באה פניה אל ה', ונימוקה בצידה: "ה' שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, כי עמך הסליחה למען תיורא". אף הסליחה מביאה ליראה, ומתוך בקשת הסליחה אנו יראים.

ובחלק השלישי באה פניה אל עם ישראל, ואף נימוקה בצידה: "יחל ישראל אל ה', כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות". לנגד עינינו משנה המורא את דמותו והופך לחסד, כי עם ה' החסד. הסליחה איננה רק שלילת העונש שמקורו במידת הדין, אלא חסד לישראל.

וכתוצאה ישירה מכך משנה אף הסליחה את דמותה והופכת ל"פדות": "והרבה עמו פדות, והוא יפדה את ישראל". לא רק מחיקת עוונות וביטול עונש יש פה, אלא גאולה. הפיכת המצב מיסודו, וזדונות נעשים זכויות. וכל זה בא כמובן בעקבות הכניסה אל הנפש פנימה וגילויו של ה' שם, במעמקים. גלתה השכינה עם ישראל, והיא זו שתפדה אותם משם: ושב ה' אלוקיך את שבותך, ישיב לא נאמר, כי אם ושב וקבץ.

*

וכך, באוירה מקסימליסטית וחובקת זרועות עולם, מסתיים המזמור: והרבה עמו פדות, והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו. ועם השאיפה הגדולה הזו, וגובה הלב בדרכי ה', אנו עוברים למזמור הבא, פרק קל"א.

(א)   שיר המעלות לדוד

ה', לא גבה לבי ולא רמו עיני,      ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני.

(ב)    אם לא שויתי ודוממתי נפשי,      כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי.

(ג)     יחל ישראל אל ה'                      מעתה ועד עולם.

הפרק הזה הוא המשך הדרך שהחלה במזמור הקודם. הוא בנוי באותה מתכונת, וכל מהלכיו שוים, אלא שכל עולמו הוא עולם אחר.

כבר במבט ראשון מורגשת האוירה המיוחדת במזמור. כמעט והיינו אומרים, שירה מודרנית. הרבה יותר קטן וצנוע, נחבא אל הכלים. משפטים קצרים על גבול השירה והפרוזה הפשוטה. לא גובה, לא רום ולא הליכה בגדולות, אלא דומיית השקט, כגמול עלי אמו.

גם פרק זה מתחלק לאותם שלושה חלקים: החלק הראשון בפניה ישירה לה', "ה' לא גבה לבי". חלק שני אל המשורר עצמו – "אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי נפשי". והחלק השלישי אל כלל ישראל: "יחל ישראל אל ה'". מאפייני החלקים שוים: ה' בחלק הראשון, נפשי נפשי בחלק השני, ישראל בחלק השלישי. אלא שפה מתחילים בשם הויה שבו סיימנו את הפרק הקודם. הפניות מצומצמות יותר, כמתחייב מאוירת המזמור: אחת ולא שתים בחלק הראשון ובחלק השלישי. הפניה אל הנפש נשארה באותו היקף.

וקולה לא יישמע

מעמקיו ועלייתו של הפרק הקודם נעלמו. במקום האוירה המקסימליסטית שלו מודגש פה חזור והדגש: לא גבה לבי, לא רמו עיני, לא הלכתי בגדולות, ועל הכל "אם לא שויתי ודוממתי נפשי". שויתי, משלון "שוה": ללא תהומות ופסגות. אף הקולות נעלמו. במזמור הקודם עוד ביקש המתפלל "שמעה בקולי", "קול תחנוני". כאן שולטת הדממה: "אם לא שויתי ודוממתי". לאחר ההעפלה מן המעמקים מוצא עצמו המתפלל על רמה ישרה. חסרת הילה וזוהר, אולם מלאת הוד של פשטות ושקט.

אין עוד בקשות בפרק, אין ציפיה מה' שיעשה משהו. לא "שמעה בקולי", לא "סליחה", לא "והוא יפדה את ישראל". להיפך: לא גבה לבי, לא רמו עיני. דבקות בה' בלי חשבונות. אין "יחל ישראל אל ה' כי", אלא רק "יחל ישראל אל ה'".

קוה אל ה'

שלבי העליה בפרק הקודם היו מהבקשה מה' אל הייחול אליו, שנשאר גם הוא בתחום הבקשה. באותן לשונות, של תחנות הדרך שם, מנסח המשורר את דרכו בפרק זה, ומחלק לחלק מתגבר הדמיון: מילה אחת, "ה'", פעם אחת בפניה בחלק הראשון; שתי מילים, "נפשי נפשי", פעמיים בחלק השני; ומשפט שלם שוה לחלוטין בסיום –"יחל ישראל אל ה'". וכשם שהדרך מתחילה ללא בקשה, אף הייחול חסר סיבה.

וכמובן, גם פה נמצא ההסבר בחלק האמצעי, החלק הפונה אל נפשו של המתפלל. "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". כיחס התינוק אל אמו, שאיננו דורש ומתדבק מפני מעשיה של האם אלא מפני שהיא אמו.

כך הופך דוד את "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד", של הפרק הראשון, ל"יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם". תקוה שמעל הזמן, תקות נצח, ללא התניה, ללא בקשות, ללא קולות, ללא סיבות, באוירה טהורה ושקטה, של תינוק שלא טעם טעם חטא.

שובו בנים

כך סיים האדם המתפלל את מסעו אל עצמו, אל אלוהיו. במורא הגבורה החל, למען תיוורא. בחסד המשיך, כי עם ה' החסד. ועד האמא הגיע, עד הבינה, כגמול עלי אמו, עלמא דתשובה.

והריהו מסיים את דרכו – בתחילתה. שוב הוא עומד כבראשית ימיו, כגמול עלי אמו.