(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח
מִזְמוֹר.
(ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ
לֵאלוֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
(ג) כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ
גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
(ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים
תַּחַת רַגְלֵינוּ.
(ה) יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת
גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
(ו) עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה'
בְּקוֹל שׁוֹפָר.
(ז) זַמְּרוּ אֱלוֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
(ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלוֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
(ט) מָלַךְ אֱלוֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלוֹהִים
יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם
כִּי לֵאלוֹהִים
מָגִנֵּי אֶרֶץ
מְאֹד
נַעֲלָה.
מזמור מ"ז נאמר על פי המנהג הרווח לפני תקיעת השופר בראש השנה. שבע
פעמים ברציפות נאמר אז המזמור על ידי קהל המתפללים. ועוד במסכת סופרים
(פי"ט ה"ב) צוין
מזמור זה כ"שיר של יום" של ראש השנה.
ואכן, הקשר בין מזמור זה לבין ראש השנה הוא ברור. המזמור פותח בתקיעה
(גם אם תקיעת כף), הפסוק שבמרכזו מעיד "עלה אלוהים בתרועה, ה' בקול
שופר", וכל כולו מלא במלכות ה' על הארץ. היעב"ץ - רבי יעקב עמדין - ציין
בסידורו שיש במזמור זה שבע פעמים את שם "אלוהים", המציין את מידת הדין,
ואנו אומרים את המזמור שבע פעמים כדי למתק את הדין ולהמירו במידת הרחמים.
כפי שנראה, עיון במזמור יגלה התאמה בין התכנים המרכזיים שלו
לבין עניינו של ראש השנה, הרבה מעבר לקול השופר גרידא.
א. בין ישראל
לעמים
שני חלקים למזמור, וביניהם מילת הפסקה - "סלה": חלקו הראשון
הוא עד פסוק ה', והשני - מפסוק ו' ואילך.
מייד לאחר הכותרת, פותח חלקו הראשון של המזמור בקריאה לעמים להריע
לה'. לאחר מכן מופיע הסבר או נימוק לקריאה זו: "כי ה' עליון נורא, מלך גדול
על כל הארץ". הסבר זה מורחב ומתפרש בהמשך, כאשר המשורר מזכיר את חסדיו של
הקב"ה לעם ישראל ואת האופן שבו הוא סייע לו לנצח את כל הגויים האחרים.
לכאורה, מוזר שהעמים כולם נקראים להריע לה' בגלל החסדים שהוא עשה לעם ישראל; אולם
למעשה, הסבר דומה מוכר לנו מפסוקים אחרים בספר תהילים, דוגמת: "הללו את ה' כל
גוים, שבחוהו כל האמים, כי גבר עלינו חסדו" (תהילים קיז, א). מסתבר שמלכות ה' מתגלה ביתר עוז על עם ישראל, ומתוך ההכרה בגילוי נרחב
זה נקראים כל העמים להריע לה'.
חלקו השני של המזמור פותח שוב בקריאה לעמים - "זמרו", אולם
בחלק זה לא מוזכר עם ישראל כלל. הנימוק המובא כאן לקריאה לעמים הוא נימוק כללי
ואוניברסלי: "כי מלך כל הארץ אלוהים". האזכור היחיד לעם מיוחד בחלק זה
הוא ל"עם אלוהי אברהם", ושמו של אברהם - שהיה אב המון גוים, ובניגוד
ליעקב המוזכר בחלקו הראשון של המזמור - תורם אף הוא למשמעותו האוניברסלית של החלק
השני.
נראה אפוא שהמזמור צועד מן הפרטי אל הכללי; מן הלאומי אל האוניברסלי:
הפנייה הראשונה לעמים נסמכת על הטובות שעשה הקב"ה לעם ישראל, ואילו הפנייה
השנייה אליהם נסמכת על היותו מלך כל הארץ. מלכותו של הקב"ה על עם ישראל מובילה
לגילוי מלכותו על כל העמים.
רק פסוק אחד, המצוי בתחילת החלק השני, חורג ממבנה המזמור: "עלה
אלוהים בתרועה, ה' בקול שופר". פסוק זה מופיע לפני הפנייה השנייה לעמים, אבל
הוא אינו שייך לחלק הראשון, שהרי הוא אינו עוסק בעם ישראל. אפשר שפסוק זה מתאר את
התוצאה של הקריאה הראשונה לעמים, לאחר שהם נענו לקריאתו של המשורר, אולם אין פסוק
מקביל בחלקו השני של המזמור. כדי להבין את מקומו של פסוק זה, ננסה לנתח את ההבדלים
שבין שני חלקי המזמור ואת משמעותם.
ב. יקם סערה
לדממה
על הבדל אחד בין שני חלקי המזמור עמדנו כבר לעיל: החלק הראשון של
המזמור הוא לאומי וממוקד בעם ישראל, ואילו החלק השני הוא אוניברסלי ופונה לכל
העמים כולם.
הבדל נוסף בין שני חלקי המזמור נעוץ בקצב שלהם ובאווירה המלווה אותם.
החלק הראשון הוא סוער ורגשי. הקריאה בו היא לתרועה רועשת ולקול רינה (בניגוד
ל"זמרה" בחלק השני), וכל המבנה שלו מבטא סערת רגשות. הפסוקים שבחלק זה
הם סוערים, לא-מאוזנים ומורכבים ממשפטים מקוטעים ולא-שלמים. ניכר שבהרבה משפטים
המורכבים משתי פסוקיות, חסרה באחת מהן מילה שיש להשלימה מהפסוקית השניה, כדוגמת:
"כל העמים תקעו כף, (כל העמים) הריעו לאלוקים בקול רנה". נראה כאילו
המשורר אומר משפט, ומייד מרגיש שמשהו חסר ושלא הכול נאמר, והוא נאלץ להוסיף מייד ביאור
נוסף.
לעומת זאת, המשפטים שבחלקו השני של המזמור הם מלאים, כבדים, מושלמים,
מאוזנים, שקולים וברורים: "זמרו אלוקים זמרו - זמרו למלכנו זמרו". כל
משפט בחלק זה הוא ברור, וכל רעיון נאמר בשלמותו ואיננו זקוק להשלמות. וכבר ציינו
שבחלק זה, העמים נקראים לזמר לה' (חמש פעמים!), ולא להריע לו. נראה אפוא שחלק זה
הוא רגוע, ומשקף התבוננות שקולה, בבחינת "זמרו משכיל", המחליפה את
סערת הרגשות של החלק הראשון. על הצורך שבמעבר מהרגש המתלהב אל השכל הקצוב והמדוייק
עמד רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן מט, א):
וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמו
שכתוב "ולבי חלל בקרבי". ועל ידי הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות
מהמדות - היינו, לעבוד את ה' יתברך בהדרגה ובמדה.
אלא שהפסוק האחרון של החלק השני משבש את המבנה: "נדיבי עמים
נאספו, עם אלוהי אברהם". ברור שפסוק זה חסר: ייתכן שיש להוסיף בסופו את המילה
"נאספו", וייתכן שמשמעו - כפירושו של האבן עזרא - 'נדיבי עמים נאספו
(כדי להיות) עם אלוהי אברהם'. כך או כך, שורת ההיגיון והסדר נפרמת בשל ההתרגשות
העולה מתוכה. למראה נדיבי העמים הנאספים, קוטע המשורר את מילותיו במעין קריאת
התפעלות: "עם אלוהי אברהם"!
בסיומו של המזמור, מגיעה התרגשותו של המשורר לשיאה. הפרק נקטע באמצע
משפט קצר, חסר נושא - "מאוד נעלה". כאילו ביקש המשורר לסיים את שירתו
המדוייקת והזהירה, אולם רגשותיו עלו על גדותיהם ובחתימת המזמור נפלטו מפיו קריאות
התפעלות.
ג. אני מאמין
בעוד תחום נמצא הבדל בין שני חלקי המזמור. בחלק הראשון, לאחר הפנייה
אל העמים, באים ההלל והשבח בצורת עתיד: "ידבר עמים תחתינו... יבחר
לנו את נחלתינו". בחלק השני, הפעלים הם בצורת עבר: "מָלַךְ אֱלוֹהִים
עַל גּוֹיִם, אֱלוֹהִים יָשַׁב על כסא קדשו". ואכן, אך טבעי הוא שהתבוננות
שכלית מיושבת מתבססת על אירועים שכבר קרו, ולא על נבואות לוהטות לעתיד, ודווקא הקטע
הסוער יותר עוסק במה שעוד יבוא.
אולם מבט נוסף על הבדל זה שבין שני החלקים מעורר קושי. שכן דווקא החלק הראשון, שצורתו עתיד - מתבסס על אירועים שהתרחשו
בעבר, כאשר ה' סייע לישראל בנצחונותיו והנחילו את ארצו. ואילו החלק השני, שצורתו
עבר, עוסק בעתיד - בתיאור היום שבו ימלוך ה' על כל העולם בגלוי וישב על כסא קדשו.
אנו מוצאים אפוא, ששני חלקי המזמור מבטאים שילוב בין האמונה והרגש
לבין השכל. ההתלהבות הרגשית של החלק הראשון איננה מנותקת מהשכל, והיא מתבססת על
מאורעות העבר. התמונה השקטה והמאופקת של החלק השני איננה נשענת על התבוננות מדעית
אובייקטיבית, אלא ספוגה בחזון ומלאה באמונה, עד כדי
תיאור בלשון עבר של אירועים שטרם התרחשו. הרגש המפעם בעומקו של החלק הזה מתפרץ
בסופו ושובר את המסגרת.
הקטע השני של הפרק, יותר משיר של הלל ושבח, הריהו תיאור של חזון. המשורר
נראה כמתאר את שרואות עיניו - את התגשמות חזון אחרית הימים: העמים נאספים אל
הקב"ה, עד שהוא "מאוד נעלה". החזון כאילו מתגלה מאליו, כבתמונה
גדולה, מתוך שקט ואיפוק, עד שהמשורר אינו יכול יותר והוא מתפרץ ברגש: "מאוד
נעלה!".
ד. מלך כל הארץ
ה'
מילת מפתח בפרק, החוזרת בו ארבע פעמים בהטיות שונות, היא המילה
"מלך".
בראשונה מופיע המלך בקריאה לעמים: "כי ה' עליון נורא, מלך גדול
על כל הארץ", ומפני זה יש להריע לו. המשורר נצרך לכנות את הקב"ה בתואר
"מלך גדול", ולא "מלך" גרידא, שהרי העולם עדיין אינו מכיר
אותו דיו.
לאחר מכן עובר כזכור הפרק לתיאור חסדו של הקב"ה עִם עַם ישראל,
ואז מגיעה הקריאה השניה: "זמרו למלכנו, זמרו, כי מלך כל הארץ
אלוהים". הפעם ה' הוא מלכנו, והוא הוא "אלוהים" שהוזכר קודם לכן. בהמשך,
הקב"ה כבר אינו "מלך גדול על כל הארץ", אלא "מלך כל
הארץ". כביכול, מלכותו ית' כבר איננה חיצונית לעולם, אלא מתפרצת מתוכו.
עם חתימת הפרק, בחזון אחרית הימים שלו, נאמר: "מלך אלוהים
על גוים, אלוהים ישב על כסא קדשו". באותה שעה, לאחר שכל העמים כבר קיבלו
עליהם את עול מלכותו ית', הקב"ה כבר אינו "מלך גדול",
"מלכנו" או "מלך כל הארץ", אלא "מלך" גרידא.
התפתחות דומה ניכרת גם בתארי היחס שבין הקב"ה לעולמו. בתחילת
המזמור, הקב"ה הוא "מלך גדול על כל הארץ". לאחר מכן, כפי
שציינו, "מלך כל הארץ אלוהים" - מבלי לציין כל מילת יחס. ובסיום המזמור
- "כי לה' מגיני ארץ": הקב"ה אינו מולך על העולם מבחוץ, אלא
הארץ כולה שייכת לו והוא בעליה.
ה. לא ברעש ה'
מתמונת הפרק, כפי שהיא מוצגת כעת לעינינו, עולה שהפסוק המרכזי של
המזמור - "עלה אלוהים בתרועה, ה' בקול שופר" - הוא פסוק מעבר בין שני
חלקיו. מצד אחד - הפסוק משתמש בלשון עבר ("עלה"), כמו פסוקי החלק השני
של המזמור; אולם מצד שני - הוא מופיע עוד בטרם הפנייה השנייה לגויים, וגם הקול
המוזכר בו (תרועה) ומבנהו הדקדוקי (שאין בו חזרה נוספת על המילה 'עלה' בראשית
הפסוקית השנייה) משייכים אותו לחלק הראשון דווקא.
בסיום חלקו הראשון של המזמור, ועם המעבר מחלקו הרוגש לחלקו השקול,
מנסה המשורר להתחיל לתאר את חזון העתיד בלשון עבר. אולם ההתרגשות עדיין גלויה,
ואין הוא מצליח להעלימה. וכך מובע הרעיון בתקבולת חסרה, כמו בחלק הראשון, ובקול תרועה
רמה. מסגרת השכל והאיפוק של החלק השני, שנפרצת בחתימת המזמור, מופיעה מתוך התפרצות
חלקית גם בתחילתו של חלק זה. את התיאור הנשגב והשקט של החזון העתידי אופפת התפעלות
מפחד ה' ומהדר גאונו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה