וישב: מסע למצרים

רבים מאיתנו קראו עוד בילדותם את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואף ידעו לשנן את שמות האלים לדורותיהם ואת גיבורי מלחמת טרויה. פחות מאיתנו קראו סיפורי דתות אחרות; בכך התמצתה היכרותינו עם דתות העולם העתיק, שהיוו את מרכז הוויתו. אבל תרבות, ואף תרבות דתית בכלל, מורכבת מרכיבים רבים נוספים. כשאנחנו מתארים דת (כל דת, אבל לצורך העניין הבה נישאר בתחום העתיקות), אנו נוטים לתאר מכלול שלם, אבל למעשה יש להתייחס למספר תחומים נפרדים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה.

הסוס הטרויאני

האחד, הסיפור: מהו הסיפור העומד מאחורי האמונה שעליה אנו מדברים. יש דתות המספרות את תולדות האלים, יש המספרות סיפורים היסטוריים, יש שאינן מבחינות בין הסוגים, ומכל מקום בדרך כלל יש סיפור. יש דתות, או עמים, ששאלו את סיפוריהם מעם אחר: רומא מיוון, בבל משומר.

השני, הפולחן: סדר הטקס של עבודת האלים. ככלל כל העולם העתיק הקריב קרבנות וחגג חגים; חלק מהם היו קשורים במישרין לסיפורי האלים. כאלה למשל היו החגיגות שסימלו במסופוטמיה את נישואי איננה ודומוזי, שלוו אף באקטים שדימו את הזיווג המקודש, בליווי קטעי קריאה ושירה. אולם רבים הפולחנים שאין קשר בינם לסיפורים שסופרו, ולעתים ראו בהם החוקרים שריד לדת קדומה, אחרת, שנטמעה בדת הנוכחית והמוכרת.

השלישי, הממסד. ממסד הכהונה והדת נותן את הצבע והפרצוף לכל התרבות. אמנם אין אנו עוסקים פה בתרבויות מודרניות, אבל קל להשוות ולראות במה דברים אמורים. מורי הלכה, אנשי דת, מנהיגי חוק, גינוניהם, לבושם וסדרי פעולתם הם הנותנים את הצביון לתרבות המסויימת, לעתים יותר מהסיפור שכולם מכירים או למנהגי החג הזה או האחר.

הרביעי, והוא החמקמק ביותר אבל אולי החשוב ביותר, האתוס. אותה מערכת התנהגותית, העונה לקודים המוכרים היטב לבני התרבות הזאת אבל קשים להסבר למי שלא בא ממנה. פעמים רבות ניתן לזהות קשר בין התפיסות החברתיות ואף הפוליטיות לבין הסיפור שעומד ביסודה של הדת; מסופוטמיה, שאליה המרכזיים קנו את מעמדם בזכות נצחונם בקרב השליטה על עולם האלים, היתה שואפת קרבות ותאבת שלטון על העולם כולו, שנתפס בעיניה כפרס על ניצחון. כנגדה מצרים שעולם האלים שלה יציב כיקום עצמו, בנתה חברה שכל מהותה היא היציבות. יציבות השלטון, יציבות החברה, יציבות המעמדות. החוק יכול להיות ביטוי של המערכת הזו, ולעתים – כפי שקורה היום – ישתמשו בו כדי לעצב את המערכת הזו עצמה ברוח אנשי הממסד, השייכים לסעיף הקודם.

*

עם פרשיות הירידה מצרימה, עושה משפחת האבות צעד מכריע: היא מתנתקת מזהותה המסופוטמית שליוותה אותה עד כה, דרך אביה הראשון ודרך מסעותיו של יעקב ומשפחתו, ועוברת עולם. מצרים, שעמדה כצל בצד כל האירועים שפקדו את אבותינו בכנען, הופכת להיות מרכז חייהם למאות השנים הבאות, כשם שמסופוטמיה עמדה במרכז חייהם במאות השנים שקדמו לירידה הזו, בעקבות מכירת יוסף.

המעבר הזה שינה את כל הוויית החיים. שום דבר במצרים לא דומה להווייה המסופוטמית שהורגלנו אליה. האלים אחרים לחלוטין; סיפור הבריאה שונה לגמרי, והיא אינה מלווה במאבקים ובמלחמות (שקיימים גם במצרים, אבל בדגשים אחרים); מבנה השלטון שונה; המוסכמות החברתיות אחרות. המאכלים אחרים, המוזיקה אחרת, הלבוש שונה, מעמד הנשים שונה, מבנה המשפחה אחר. האמנות והאופנה האלגנטית המצרית קלה למראה הרבה יותר מהאמנות כבדת הראש של שומר ואכד ובבל העתיקה, ומצד שני פולחן המוות והקבורה עלול להיראות זר ומוזר לעיני מי שלא גדל עליו.

ומשפחת המהגרים הנודדת הזו, שטיפין טיפין אולי כבר הצליחה ליצור לעצמה הווי חיים משלה, שאולי יש בו גם קצת מהכנעניוּת (וגם נשים כנעניוֹת), שוב נזרקת למים עמוקים, וכל עולמה מזדעזע. כמוהם ככל מהגרים, מאז ומעולם ועד היום. השירים שיביאו הילדים מהגן זרים לאזן ההורים; הטעמים אחרים, הנורמות שונות.

התורה עצמה משקפת בחלקים גדולים ממנה את הטלטול הזה. סיפורי הבריאה והראשית, כולם מתכתבים עם הספרות המסופוטמית, מדברים בשפתה ומשתמשים בדימוייה. אמנם, התורה בונה מכל אלה בניין אחר, שהמוסר במרכזו, אבל העולם התרבותי יהיה מוכר למבקר הבבלי. גם עולם החוק מדבר בשפתם של חוקי מסופוטמיה וחת; המושגים שאובים משם, הנושאים באים משם, ולעתים פרטים רבים דומים מאד. גם כאן בנתה מזה התורה מערכת שונה, עם דגשים אחרים (על קדושת החיים ועל קדושת המשפחה, למשל), אבל השפה היא אותה השפה.

מצבת חוקי חמורבי

מנגד, דומה שמערכת הפולחן פועלת בתוך הממשק המצרי. רבים מכלי הקודש מעוצבים על פי המוכר לנו ממקדשי מצרים:

כהני מצרים גלוחי הראש מזכירים את טקס הגילוח שבמעמד חניכת הכוהנים והלויים:

לא הכל מוכר לנו, אולם לא מעט ממזמורי הקודש המקראיים שואבים את השראתם, או לפחות מתכתבים, עם מזמורים מצריים.

תרבות מצרים היתה בעלת השפעה רבה גם בתחומים החילוניים של החיים. שירת האהבה המצרית ושיר השירים מגלים דמיון רב (אף שלשיר השירים יש פירוש אליגורי, פשטו הוא שירת אהבה). למעלה ממנה ספרות החכמה: עם כל האוניברסאליות של ספרות זו, והדמיון הרב שאנו מגלים בין יצירות חכמה מתרבויות שונות, דומה שקשרי החכמה המצרית לספרים דוגמת משלי עזים במיוחד, ולעתים מדובר בהם לא על השקה רעיונית בלבד, אלא על השפעה ספרותית ישירה:

השוואה בין הקובץ השלישי בספר משלי, "דברי חכמים" (מפרק כ"ב), לבין ספר החכמה המצרי "הוראת אמנ-אמ-פת" (מתוך "עולם התנ"ך", משלי)

איזה אתוס יבנה המקרא מתוך היסודות האלה? אין בו את המיניות הבוטה שבפולחן המסופוטמי, ואין בו עיסוק במוות ובאחריתו; אין הוא רואה בניצחון אידיאל עליון; אין הוא רואה במלוכה ככלל שום הכרח בסיסי, וודאי לא אלוהי; אין בו מעמדיות, ואין בו מקום כמעט בכלל לאמנות לסוגיה.

וכך, מתוך המזיגה החד-פעמית הזו, צומח לו יצור חדש, שעין לא ראתה. דומה שהחברה שהמקרא מתאר עממית הרבה יותר, ממסדית הרבה פחות, "דתית" הרבה פחות. מכיון שהממלכה ככלל אינה מרכז האתוס שלה, גם הפולחן הממלכתי חלש יותר. עד סוף ימי המקרא לא הצליח מקדש ירושלים לתפוס את מקומו שייעדו לו בוניו. מול שני העולמות המורכבים והעתיקים והיציבים האלה, מעמיד המקרא עולם שאולי הוא פשוט יותר, שאין בו כובד מסורת שאין בלתה, שלאדם ברחוב יש בו מקום רב יותר; עולם שאולי הוא יציב פחות וממושמע פחות, אבל לימים תהפוך ההשכלה ליסוד חייו, ליסוד חיי כל ילד בכל עיירה וכפר, בזמן שכל הסובב – עתיק וגם חדש – יפגר מאחור במאות שנים. עולם שהאל האחד והיחיד שבמרכזו, שאיננו נלחם ואיננו מתעמת ואינו גוף ואין לו דמות הגוף, נותן בו מקום לאדם.