הויכוח בין נתן הנביא ובת שבע

תמונת הפתיחה של ספר מלכים היא תמונת דמדומים. לאור קרניה האחרונות של שקיעת החמה תוססת לעינינו חצר מלוכה, רוחשת חיים ופעילות כתפוח רקוב. המלך זקן וחולה, שאלת הירושה מרחפת באויר מעל לראשי היועצים העבדים והפקידים כאד מבשר רע. אינטרסים של אנשים רבים תלויים בדבר. מעמדם של פקידים רמים בעלי ייחוס וזכויות איננו מובטח. הכל מתמלאים תחושה של מזימות ותככים. מי יקבע? מי ימליך? מי ימלוך? מי יהיה האיש החזק, ומי תיעקר יתדו?

מתרחשים דברים בארץ. אחד מיורשי העצר מחזק את מעמדו בצורה גלויה ובוטה. והמלך זקן בא בימים, ואולי כבר אין דעתו עמו, והמשכיל בעת הזאת יחפש לו פטרון חדש, יהמר על סוס צעיר ומבטיח, וננסה לתפוס מקום בחצר המלוכה החדשה, המתגבשת תחת אפו של הזקן. עם זאת, אסור לעורר את זעמו של האריה העייף. כדאי להרדים אותו, להסיח את דעתו, להקיף אותו בחנופה, להעסיק אותו בזוטות. כל זמן שמעייניו נתונים לבריאותו ולחומו ולפילגש הצעירה שבחיקו, הרי שממנו לפחות לא נשקפת סכנה.

כה צעירה המלוכה וכה זקנים תחלואיה. אך זה נוסדה, אך זה מחצה את כל אויביה, וכבר אין יד האוחזת ברסן. במקום רוכב אביר, מתגלים לעינינו באפלולית הבמה המון בעלי עגלה המושכים כל אחד לכיוון אחר. לאן תפנה העגלה? מה יהיה גורל בית המלוכה? והמדינה? והעם?

*

בנקודה זו בוחר נתן הנביא להתערב. אבחנת המצב ברורה: הממלכה עומדת ליפול בידי מי שאינו ראוי להנהגה. אולם כאמור העניין רגיש. מלך זקן, יש להיזהר ממנו ומתגובותיו. יש לפעול בחכמה ולהוליך את העניינים לכיוון הנכון. יש לפעול להעלאת שלמה על כסא המלוכה, אולם בדרכי עקיפין. יש לשכנע את המלך להמליך את שלמה, כבר עתה, ובכך להפוך את הקערה על פיה ולייצב את הממלכה. אולם כיצד? הלא המלך אינו יודע את המתרחש, ואם יידע – מי יודע מה יעולל בזעמו. אסור שהמלך ידע שחשים בזקנתו ובחולשתו. זעם ועלבון הם מתכון רע מאד לשיקול דעת נבון, בפרט אצל אדם זקן וסנילי. יש אם כן לנהוג בחכמה.

ראשית דבר – נתן קורא לבת שבע. בת שבע איננה פקידה ואיננה שר או עבד. בת שבע היא אשת המלך, והשפעתה רבה. יש סיכוי רב שהמלך יטה אוזן לדבריה. אמנם, אין היא מצויה בהוויית החצר ואינה בקיאה בתככים. יש ללמדה מה לומר. יש לשים בפיה את המלים שתדבר אל המלך. ובדברים שתדבר, יישמרו העקרונות שעליהם יש להקפיד: עקיפין, חנופה, טיוח.

"ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר: הלא שמעת כי מלך אדוניה בן חגית, ואדונינו דוד לא ידע. ועתה, לכי איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה."

קודם כל יש לשכנע את בת שבע עצמה. ושתי דרכים לכך: האחת – לעורר את קנאתה בצרתה, "הלא שמעת כי מלך אדוניהו בן חגית". והשניה – לעורר את רגשותיה האימהיים: "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה".

שנית, יש להביא לידיעתה את המצב: "ואדונינו דוד לא ידע". כך, אגב המידע הטכני לכאורה, הפכה בת שבע להיות שותפה לקנוניה: הנה את יודעת משהו שהמלך עצמו לא יודע, הנה את בסוד, את בפנים. מששוכנעה בת שבע והבינה את העדינות של המצב, יש ללמדה מה לומר.

"לכי ובואי אל המלך דוד, ואמרת אליו: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי, ומדוע מלך אדוניהו?"

בצורה כזו תגניבי למלך את המידע שהוא זקוק לו. תזכירי את השבועה, שודאי שכח, כי שלמה בנך ימלוך. ותודיעי לו כי אדוניהו מתמלך, בצורה כזו שלא יחשוד שיודעים שהוא לא יודע, והכל בלשון של שאלה. אמנם, ליתר בטחון, "הנה עודך מדברת עם המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך". בכך נבטיח שלא יתעורר חשדו. אני, נתן, אשיח לפי תומי כדברים שאת תדברי אליו קודם, ואז יאמין המלך, זעמו ועלבונו לא יתעוררו, ויש לקוות שאכן, בסופו של דבר, תינצל המלוכה.

(והקורא הנבוך מדפדף בשלב הזה בעצבנות אחורה, ועובר על פני כל ספר שמואל בניסיון למצוא את השבועה הזו, שכנראה גם הוא עצמו, הקורא, שכח; ולרגע אנו מוצאים את עצמנו במקומו של המלך הזקן והמעורפל, היושב על כסא הגלגלים עם שמיכת הצמר המשובצת על רגליו והמטפלת השונמית מאחורי גבו, והוא זוכר שמשהו חסר, אבל איננו יודע אפילו לומר מה.)

*

"ותבא בת שבע אל המלך החדרה, והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך."

בת שבע נכנסת ללב הדמדומים. לעיניה נגלית תמונה מוחשית של מה שאמר לה נתן. המלך זקן מאד. סמל הניוון וחנופת היועצים, אבישג השונמית, נמצאת אצל המלך בחדרו, בלב הממלכה. אם כן, צדק נתן?

ייתכן שנתן צודק. צריך להעביר את המלוכה, ובחכמה. ובכן, בת שבע, שעתך הגיעה. אמרי את ששם נתן בפיך, ואל תראי למלך מה את באמת חושבת עליו. העניין עדין מאד.

"ותקד בת שבע ותשתחו למלך

כבוד למלך, למרות הכל, לפני הכל –

ותאמר לו: אדוני, אתה נשבעת בה' אלוקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי. ועתה הנה אדוניה מלך, ועתה, אדוני המלך לא ידעת!"

לנגד עינינו טורפת בת שבע את הקלפים והופכת את הקערה על פיה! במקום לבוא אל המלך בדרכי עקיפין היא מטיחה בפניו גלויות!

אמנם המילים – מלותיו של נתן הנביא. השבועה לשלמה (היתה או לא היתה?) אכן נכללה בתכנית המוקדמת. אולם כוונת הדברים ורוחם – מנוגדים לתכנית של נתן באופן קוטבי. המידע ישיר: "ועתה הנה אדוניה מלך". בכל כוחו ניסה נתן למנוע בעד המשפט הזה מלהיאמר. ובת שבע מוסיפה ומחריפה את האוירה: "ועתה, אדוני המלך לא ידעת"! וכאילו להשלים את הרס התכנית, ממשיכה בת שבע ומותחת את החבל, העדין והרקוב כל כך, עד קצה גבול היכולת:

"ואתה אדוני המלך, עיני כל ישראל עליך, להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו!"

והחבל איננו נקרע.

*

נתן עומד, בכל ההתרחשות הזו, מאחורי הקלעים. הבמאי איננו נוכח בשעת ההצגה עצמה. אין הוא יודע שתכניתו נגוזה, ואשר יגור בא. הוא ממשיך, בצורה נוגעת ללב, לשחק את משחקו הקודם, בלי לדעת שבעצם התפקיד כבר נגמר.

"והנה עודנה מדברת על המלך ונתן הנביא בא... ויאמר נתן, אדני המלך אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי -

לבל יעלה על דעתו של המלך שאיננו שולט בעניינים –

ואם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה, ולא הודעת את עבדיך (עבדך) מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו..."

מאוחר מדי, נתן הנביא. כבר אין צורך בעקיפין. אין כבר מה לטייח. המלך הזקן יודע הכל, ובצורה הבוטה ביותר. תכניתך התגשמה, נתן, אולם רק בתוכנה, לא ברוחה, ומי יודע מה יהיה עכשיו.

*

וכנגד המון הצעירים האמביציוזיים והמושחתים ותוססי השאיפות, פקידים ויורשי עצר ונערות מפתות ושליחים המתרוצצים אנה ואנה, הפותחים את הפרק הזה ומנסים בכל כוחם לשנות את מהלך ההיסטוריה, בתמונה הבאה עומדים רק שלושה אנשים זקנים על הבמה. מלך זקן, נביא זקן, ואשה שגם היא איננה צעירה עוד.

נתן איננו פקיד מפקידי החצר שמעייניו בתככים. הוא לא חשש להתקיף את המלך בשיא כוחו במלים בוטות ביותר, כפי שלא העז אף אדם לפניו ולא יעז אחריו עד בוא אליהו. לא מעמדו בחצר המלך הוא האינטרס המנחה אותו, כפי שיוכיח בהמשך וכפי שהוכיח בעבר. אולם עם זאת, דרך הפעולה שלו אכן מתאימה לאווירת הפעילות המתרחשת בחצר, והוא מתכוון וחותר להשגת מטרותיו בדרך שלא היתה מביישת אף פקיד תככן.

על רקע זה, נראה בבירור שנתן התייאש מדוד. אין לו כל עניין להחזיר את דוד למרכז הבמה, ואם זקן המלך – יחי המלך החדש.

אבל בת שבע נמצאת במקום אחר לגמרי. גם בת שבע מסכימה לניתוח המאורעות ולמסקנה המעשית המתבקשת מהם כפי שהראה לה נתן. אולם הדרך, לה אין בת שבע מוכנה להסכים. היא לא תיגרר לאווירת התככים של החצר, והיא לא תתייאש מהמלך. מלך ישראל איננו רק מנהל המפעל הגדול הזה הנקרא ממלכת ישראל. משיח ה' אינו יכול לשקוע בשולי העניינים כי אפשר בלעדיו. המלך בעיניה הוא פסגת העם, הוא התגשמות שאיפותיו הקולקטיביות.

ובתמונת הסיום ממליך דוד את שלמה במעמד נתן ובת שבע גם יחד. ועם ברכתם ומבטם ומחשבתם של שלושת הזקנים האלה, יוצא המלך הצעיר החדש אל הדרך. ספר מלכים מתחיל.



(פורסם לראשונה ב"ארצי" ה', תשנ"א)