יום חמישי, 15 במרץ 2012

ויקהל פקודי: על דעת המקום


המשכן, שבנה לו עם ישראל, איננו יצור חדש בעולם. עמי הקדם בנו מקדשים לרוב לאלוהיהם, ובסגנונות שונים ומשונים. מהם בבנייני פאר, מהם במגדלים, מהם במתחמים פתוחים, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן; מהם שהקריבו במערות ובנקיקי סלע, ואולי אף בעיגולי אבן כבירים. קשה מאד להתחקות אחר מקורותיה של עבודת האלילים. הרמב"ם מציע דרך שחזור למהלך שהוביל לאלילות, ותולה אותו בהחלפת האמצעי במטרה, אולם אין בהסבר רעיוני מקיף זה כדי להסביר את שפע הצורות, שלל השיטות, ומעל לכל, את ההצמדה העיקשת למקומות הקבע לפולחן.

באתרים לא מעטים בארץ התגלו מבני מקדש אליליים. למעשה, כמעט בכל עיר כנענית מימי המקרא שנחפרה בארץ נתגלה מתחם פולחני, ובדרך כלל כמה. פעמים רבות מתברר, שעיר שעמדה על אתרה במשך מאות ואף אלפי שנים, ועברה חורבנות ובניינים רבים לאורך שנותיה, חזרה ובנתה את מקדשיה באותו המקום. לפעמים מדובר באותה תרבות וכנראה באותו עם, אך לא פחות פעמים נראה כי תרבות החיים החומרית התחלפה, ואיתה ככל הנראה גם העם התחלף, אולי גם לשונו ומן הסתם גם אליו, אבל המקדש חוזר ונבנה באותו המקום ממש. עמי הקדם ייחסו קדושה עצמית למקומות, ואין בידינו היום לדעת על מה נבנתה אותה תחושה. ברור רק כי חשיבות עליונה יוחסה למקום, לקבע, אף יותר מזהותו של האל שגר שם. המיתולוגיה האוגריתית לדוגמה, מספרת על סבלו של בעל, שלא היה לו בית כשאר האלים, ועל מאמציו להשיג לעצמו משכן כזה, שגררו אחריהם איומים, אלימות, ואף מלחמה ורצח בין האלים. מישע מלך מואב, המספר במצבתו המפורסמת על נצחונותיו על ישראל, מדווח על הרס של מקדש לה' שכנראה עמד בנבו ובעטרות, וגרירת כליו בביזיון, כסמל לנצחונו של כמוש על אלהי הישראלים. למעשה, עד היום, ניתן לזהות אתרי פולחן אליליים אפילו במקומות שעליהם הוקמו אחר כך כנסיות נוצריות. ואפילו שבטי הנבטים, שנדדו במרחבי סיני בתקופה ההלניסטית והרומית, שבו וחזרו תמיד לאותו ההר לשם פולחנם האלילי, למרות שאורח חייהם היה נוודי לחלוטין. הווה אומר, אף אלוהי הנודדים זקוק למקום קבע, גם במדבר.

אבל המשכן המיטלטל, ובתוכו הארון שהבדים לא יסורו ממנו, הוא אנטיתזה להשקפת עולם זו. אין מקום שהוא מקום הקבע של המשכן, מפני שאין מקום שאיננו מקומו של האל. בעוד כל אלי העולם העתיק הם אלי טריטוריה, בריתו של הקב"ה עם עם ישראל נכרתה במדבר, תוך כדי תנועה. ובכלל, עם ישראל נוסד תוך כדי תנועה, על ידי משפחת נוודים.



מקדש שלמה, שעל בנייתו מסופר בספר מלכים, לכאורה שב אל הרעיון המקובל בעולם הסובב, של מקום הקבע לאל. אבל דוקא ירושלים אינה המועמד הטבעי מלכתחילה למקום מקדש לאלוהי ישראל. ואמנם, לא מעטים בעם ישראל לא קיבלו את הבחירה הזו, וחיפשו מקומות בעלי מסורת מוצקה יותר, ואף מצאו – בדן, בבית אל ובשכם; מיקומו של מקדש העגל הישראלי בבית אל נשען על מסורת שנתלתה בשמו של יעקב, הקובע את בית אל כבית אלוהים לעתיד (בראשית כח כב). למעשה, בית אל היא המקום היחיד בתורה שעליו נאמר שיהיה בו מקדש לה'.

מקדש שלמה, יותר משהוא מקדש של מקום, הוא מקדש ממלכה, וממלכה בעלת אופי בינלאומי דוקא. כידוע, שלמה ביסס את כל מדיניותו על קשרי חוץ ענפים, בתחום המסחרי כלכלי, בתחום הצבאי ואף בתחום המשפחתי. החומרים והבנאים למקדש מיובאים מצור. בהפטרת פרשת ויקהל מסופר על אמן המתכת חירם מצור, שעל פי פשט המקראות אביו צורי, ולפי ספר דברי הימים נבחר על ידי חירם מלך צור לתפקיד זה, שאיננו נעדר משמעות מדינית. אביו של חירם היה בעצמו חרש נחושת, ולפיכך סודות המקצוע עברו במשפחתו. חירם זה הוא העומד במקומם של בצלאל ואהליאב, וקל לראות שסודות חרשות הנחושת המשפחתיים שלו הם תרגום מעשי לרוח אלוהים ששרתה על בצלאל ואהליאב במדבר. בניגוד ברור למשכן במדבר, שכל כולו תוצר ישראלי, בבנייתו ובחומריו, מקדש שלמה הוא רב לאומי, כמעט אוניברסאלי, וכבר הצביעו על הקירבה בין תכנית המקדש למקדשים אחרים במזרח הקדום, בעיקר באיזור הסורי-פיניקי. כמעט וניתן לומר, שמקדש שלמה, יותר משבא להיות מקדש מקומי לה', נועד להיות מרכז איזורי, רב לאומי ועל לאומי.








תכנית מקדש שלמה, ושחזור איזומטרי של מקדש מתקופת הברזל סמוך לארמון מתל תעינאת, בצפון סוריה. מצא את ההבדלים

על פי המסופר במקרא, לא ניכר שמקום המקדש בירושלים נבחר בגלל מסורת מקומית, דוגמת סיפור העקדה. לעתים אף נדמה שהמקרא עושה מאמץ לנתק בין מסורת כזו לשיקול המעשי של בחירת מקום המקדש. בניגוד לחברון, שעליה שואל דוד האם לעלות אליה, אל ירושלים דוד עולה ביוזמתו שלו, ללא שאלה בה' (שמ"ב ה). סביר מאד ששיקוליו היו פוליטיים בעיקרם –עיר בגבול בנימין, מבני רחל, שעשויה לעזור לו להתקבל על ידי יריביו הפוטנציאליים העיקריים בעם; וגם עיר ללא ממסד זקנים חזק העשוי להפריע לו לארגן את המלוכה כרצונו. במעשה זה מצטרף דוד לכמה וכמה מלכים בהיסטוריה שעם עלייתם לשלטון העתיקו את בירת הממלכה למקום אחר, לשם ארגון מחדש של הממלכה ומדיניותה, ובאלה ניתן למנות את אח'נאתון במצרים, את עמרי בישראל, את קונסטנטינוס בביזנטיון ואף את אתאטורק באנקרה. גם רעיון העלאת הארון לירושלים הוא של דוד, ללא שאלה בנביא או בה' (שם ו), וכזכור, העלאת הארון לעיר הופרעה והופסקה במותו של עוזא; וגם אחרי שדוד כבר הצליח להעלות את הארון לירושלים - בקשתו לבנות בית לארון נענית בשלילה בידי נתן הנביא(שם ז), מהסיבה הפשוטה: "הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל לאמור מדוע לא בניתם לי בית ארזים?".
מעל לכל, בתפילת חנוכת הבית שלו מדגיש שלמה "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי", והתפקיד שהוא מועיד למקדש איננו דוקא קרבנות; עיקר תפקידו בקבלת תפילותיו של כל אדם, גם של הנכרי שיבוא מארץ רחוקה, וגם של אנשים שכלל אינם נמצאים בארץ ישראל. אין המקדש מקום מגוריו של האל, ולא הפולחן בו הוא העיקר, אלא מקום עבור בני האדם המבקשים את האל, יבואו מאן שיבואו. שכן הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.

9 תגובות:

יאיר אמר/ה...

מרתק ויפה כתמיד.

נראה לי שהדרך שבה שלמה בנה את המקדש, ה'אוניברסליות' שלו היא זו שגרמה בסוף לחורבנו. בניגוד למשכן שנבנה דווקא מתרומת העם "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" המקדש נבנה ממיסים שנשלחו לחירם, והמיסים האלה לא בנו רק את ביהמ"ק אלא גם את בית המלך "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית יקוק ואת ביתו". המשכן היה ביטוי לרצון העם, לאיחודו של עם ישראל כעבדי ה', ללא עם ישראל ורצונו הוולונטרי אין משכן. המקדש היה אמור להיות המקום שמאחד סופית את עם ישראל מסביב למרכז מדיני-אלוקי, גם למקדש אין יכול להיות שום ערך ללא עם ישראל שעומד בבסיסו. אבל במקום שהמקדש יהיה מקדשו של עם ישראל המקדש הפך להיות 'מקדש שלמה'. העם שעל הגב שלו נבנה המקדש (ובית המלך) מאס במיסים האלה ומרד ברחבעם מה שהוביל לתחילת שקיעתו של עם ישראל בפילוג המלוכה ובסופו של דבר לחורבן הבית.

חגי משגב אמר/ה...

אני לא יודע. בהיפוך דבריו של ר' נחמן מברסלב, אני הייתי אומר שכל דבר אפשר לקלקל. דמותו של המשיח העתידי במסורת ישראל נגזרה מדמותו של שלמה יותר מאשר של כל מלך אחר, ולפיכך בניין מקדשו הוא בדיוק ימות המשיח. הדרך שהציע שלמה היא דרך אפשרית שהתקבלה על ידי העם ברצון, ורק בהמשך מלכותו התקלקלה. הלא זה ההבדל בין דור חלוצים ראשון, שעושה הכל בהתנדבות ומתוך אידיאל, לממלכה מסודרת וממוסדת, שדבריה חייבים להיעשות בחוק, במס, ואף בכפיה. אי אפשר לבסס מדינה מסודרת על רוח ההתנדבות, ואף אנו בונים את הצבא על גיוס חובה ואת מערכת החינוך על גביית מיסים. עברנו את ימי הפלמ"ח.

אהד אמר/ה...

תגובה לתגובה שלך לתגובה של יאיר: יפה אמרת. הגם שהמשכן נבנה על בסיס התנדבות העם, קרבנות הציבור המוקרבים בו באים מתרומת הלשכה של מחצית השקל וזה כבר לא בהתנדבות אל מס קבוע. אי אפשר לנהל שגרת חיים מתוקנת ולאורך זמן על בסיס התנדבות ורצון טוב.

יאיר אמר/ה...

אתם צודקים ולא טענתי שלא, ודאי שבשביל לבסס ממלכה צריך גם מיסים. אבל השאלה היא מהו היסוד, המשכן לא היה יכול להיבנות ללא רצון העם. המקדש צריך להתבסס על יסוד הרצון של עם ישראל, אח"כ אפשר לתחזק אותו עם מיסים.
נראה לי שכשהתנ"ך מדגיש את המס, ובמיוחד כשהוא עושה את זה בצמוד למס שנלקח לבניית בית המלך (בכלל ההצמדה של בניין המקדש לבניין בית המלך לא מחמיאה לשלמה), הוא בא להנגיד את המקדש למשכן, שבו מודגש פעם אחרי פעם "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו".
אם אנחנו רואים שהסיבה (מהפרספקטיבה האנושית) לפיצול הממלכה היא התמרמרות העם על עומס המיסים של שלמה אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שגם המקדש נבנה מאותם מיסים.
הייתי מסתכן ואומר שהמלך שאליו מכוונים הנביאים הוא דווקא דוד ולא שלמה ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם"), אצל דוד עדיין קיים רצון וולונטרי. העם בוחר בדוד, דוד כובש את ירושלים מתוך רצון לחבר בין בני לאה לבני רחל, ואם נקבל את הפרשנות של חז"ל לסתירה בין דברי הימים לספר שמואל דוד קונה את גורן ארוונה מכספו של העם כולו. דור החלוצים הראשון הוא הדור שבחר בדוד והיה חלק מהמהפכה המלוכתית שלו, שלמה הוא כבר מלך עם בית מלוכה שושלתי ש"לא צריך" את העם בשביל לבסס את מלכותו. דוד מבטא את המלוכה מרצון העם ורצון ה', שלמה מבטא את תחילת הנפילה, גם מצד היחס לעם וגם מצד היחס לקב"ה.

חגי משגב אמר/ה...

טוב, העניין מנקודת מבט היסטורית לפחות לא כל כך פשוט. ראשית, כמו שאמרתי, שלמה הוא המודל למשיח, למרות הציטוט מיחזקאל. שנית, מה שכתב אוהד, כבר במדבר יש מיסים לקרבנות. שלישית, סוף סוף אצל דוד היו לפחות שתי מרידות, בעוד שדוקא בשלמה לא מרדו.
ההבדל המרכזי הוא שעל פי דבריך, יאיר, הנפילה היא הכרחית ומובנית במצב, מכיון שגם אתה מודה שאי אפשר לבסס את מצב הקבע על ההתנדבות, ובכל זאת ההתנדבות היא המצב הרצוי. אבל טענתי היא שהקבע הוא המצב הרצוי, אולי על תשתית ההתלהבות של ההתחלה, אבל שלב המיסוד חייב להיעשות. שלמה התווה את הדרך, אבל גם קלקל אותה. סוף ימיו אינו מעיד בהכרח שגם תחילתם היתה לא טובה.

יאיר אמר/ה...

א. אני מסכים שמצב הקבע הוא הרצוי, אלא שבניגוד אליך הוא לא מבוסס "אולי על תשתית ההתלהבות של ההתחלה", אלא שהבסיס הזה של ה'התלהבות' (רצון זו מילה יפה יותר) הוא היסוד המחייב של מצב הקבע. הקבע הממוסד אמור לממש בתוכו את הרצון החופשי, אם הוא לא עושה את זה הוא חוטא למטרתו. אני לא חושב שבהגדרה הנפילה הכרחית, מצב קבע שמצליח לבסס בתוכות את הרצון הראשוני הוא אפשרי והוא אחד האתגרים (אם לא האתגר) של מלכות ישראל. לפי הקריאה שלי שלמה לא ביסס את בניין המקדש על הרצון הוולונטרי של העם ובכך ערער את היסודות שלו עוד לפני בנייתו. אבל אני מבין שאפשר לקרוא גם אחרת.

ב. אני אשמח לדעת, אם אפשר, מה המקורות לכך שדווקא שלמה הוא המודל למשיח העתידי ולא דוד.

יוסף אמר/ה...

אהבתי את דבריך כיון שהם מיישבים קושי שאני מתמודד אתו זמן רב. את היהדות התלמודית אני נוטה לראות, בעקבות רבים, כ"גלותית" - שאינה משתרשת במקום אלא עוקרת את עצמה ממנו, מה שמתקשר למונותאיזם היוצא לאל אחד טרנסצנדנטי ומתרחק מהאלילים הפוליתאיסטים. ידועים דבריו של הרב מאיר שמחה במשך חכמה שליבוביץ היה מרבה לצטט, על שהיהדות אינה מקדשת מקומות.

אך לעומת זאת נראה שהיהדות המקראית, יחד עם זרמים שונים מתחת לפני השטח של היהדות התלמודית, כן משתרשים במקומות, מייחסים קדושה לקברי צדיקים ועוד. ניתן לטעון שאין צורך לשאוף להרמוניה ביהדות, אך מענה זה אינו מיישב את הדעת כשהמקדש עצמו נגוע בבעיית ההשתרשות במקום.

לדבריך, בית המקדש דומה לקרבנות לדעת הרמב"ם. יש כאן שיחה עם התרבויות שסביב, לקיחה של אתוס מתרבותם, והוצאתו מהקשרו המקורי, בהיפוך שמביא אותו ליציאה מה"מקום". המקדש דומה חיצונית למקדשים הפוליתאסטים, אך כל מטרתו היא להוביל את העם משם החוצה, אל מחוץ למקום, מעבר לו.

תודה רבה!

אשר אמר/ה...

לפי חז"ל ודאי שאוניברסליות היתר של שלמה גרמה לחורבן , הם תולים את זה בעיקר בבת פרעה (ויש לכך כמובן "עקיבות" במקרא)בנוגע למשיח נכון שיש דמיון משמעותי למלכות שלמה, אבל יש גם הבדל תהומי , במלכות משיח המרכז הוא ישראל ודברו המיוחד לעולם , ופחות השפה האוניברסלית של עוצמה כלכלית וצבאית , ממנה מסתייגת התורה בפרשת המלך, לא בכדי תשתית מציאות משיח היא "עני ורוכב על חמור" , וחזון ישעיהו ומיכה על "נכון יהיה הר בית השם" מדבר על "וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו " , שן העוצמה והכלים שהיא נותנת נמצאים לגמרי בצד ונותנים ל"קול קול יעקב" להופיע. (בדומה למה שהיה אמור להיות אצל משה , כאשר המטה עומד בצד , והסלע מוציא מימיו בכח הדיבור) אמנם ראוי לזכור שלפי המקרא גם שלמה התפרסם בחכמתו בין העמים,ולא רק בעוצמתו הכלכלית והצבאית , אבל כיון שהיה זה וגם זה, והעולם מבין יותר את שפת העוצמה הכלכלית, בסופו של דבר לאחר כמה דורות נותרה רק העוצמה הכלכלית וטבעה בים של הריאל פוליטיק הסביבתי שמתנהל סביב עוצמה כלכלית צבאית וכד'.

חגי משגב אמר/ה...

חכמתו של שלמה גם היא בסימן האוניבסרליות. ספרות חכמה היתה במסופוטמיה ומצרים אלף שנה לפני שלמה ויותר, דומה מאד לחכמת ספר משלי ולעתים זהה לגמרי. כך שגם זה דווקא מסממני האוניברסליות, והיא ודאי חיובית. כדאי לזכור שחז"ל פעמים רבות אינם מכוונים לפשוטו של מקרא אלא דווקא לזמנם שלהם, ומה שנכון לתקופתם גם הוא אמת, והכל תלוי בתנאים ובנסיבות.