זכור: על הקפדנות

(הרשומה הופיעה כבר בנוסח זה,

עם שינויים מזעריים, לפני ארבע שנים, 

בפרשת צו שהיתה אז שבת זכור. 

כאן השתחררה הרשומה מהפרשה הספציפית 

ויצאה אל החופש)

ארבע פרשיות בספר שמות, ועוד שתי פרשיות בפתיחת ספר ויקרא, מוקדשות לפרטי פרטים של המשכן ועבודתו. שום מצווה אחרת בתורה איננה זוכה לפירוט דומה. אכן, לקראת סוף הפרשיות אנו נכנסים לאירועי חנוכת המשכן, שכל כך הרבה פרשיות הוקדשו לו, והמתח והחשש מפני טעות אפשרית הופך מוחשי מאין כמוהו. עם פרטים מדוקדקים ורבים כל כך, הטעות כמעט בלתי נמנעת.

ובאמת, עם חנוכת המשכן מתברר באחת שאכן מדובר במשימה בלתי אפשרית. שני בני אהרן חורגים במשהו מהנוהל הטקסי המדוקדק, ונענשים במוות מיידי. האירוע הצורם הזה, שקורה לעיני עם שלם שהתכונן חודשים ארוכים לאירוע, מעצים עוד יותר את תחושת חרדת הביצוע הפרפקציוניסטית הנלווית למקדש וקודשיו.

צד אחד של החרדה הזו עשוי להיות היצמדות טכנית לפרטים, כדי להבטיח מילוי מלא של ההוראות, אבל מטרת המשימה עלולה להידחק הצידה. בלשון ימינו היינו קוראים לזה"ראש קטן" או "כסת"ח", ובלשון המקרא "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" או "הגנוב רצוח ונאוף ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה ואמרתם ניצלנו".  מצד שני, איך נבטיח באמת ביצוע מלא ונכון אם לא נפרט את המשימה לפרטיה ודקדוקיה? איך נמנע טעויות?

הדילמה הזו עומדת ברקע תחומים רבים בחיינו, ובפרט אלה המצריכים ניהול, חינוך, ובכלל הפעלת אנשים. גם יחס האדם לעצמו צריך לעמוד מול השאלה הזו: מצד אחד, קפדנות יתר מסרסת את החשיבה ומולידה מבַצְעים כפייתיים, שרוח אין בהם. מצד שני, אכן אין להתעלם מהיסוד הדומיננטי של המעשה. בסופו של דבר, הלא חיפושי דרך צריכים להניב דרך, כללים, שבהם יש ללכת, וכללים משמעם פרטים. איננו רוצים קלקולים. מה עושים עם הפרדוקס הזה?

*

"שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדֵף רעה' (משלי יג:כא). שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'הנפש החֹטאת היא תמות' (יחזקאל יח:ד). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, הדא הוא דכתיב 'טוב וישר ה'' וגו' (תהלים כה:ח(." (פסיקתא דרב כהנא ז, ירושלמי מכות ב ו, בגירסאות אחדות ושינויים אחדים)

המדרש הזה, שמופיע בצורה זו או אחרת במקומות מספר במקורות חז"ל, מציב את שאלת תיקון המעשה במרכז הדיון. אבל ארבעת המשיבים הם ההפתעה הגדולה. ברגיל אנו מזהים את הנבואה עם דבר ה', וכמוה גם את התורה, ואף החכמה, שיש לה אולי משמעות אוניברסאלית יותר, במקרא נתפסת גם היא כגילוי חכמת אלוהים. הכיצד זה עונים ארבעתם תשובות שונות כל כך, ואיך תשובתה של התורה שונה מזו של אלוהים עצמו, ומי הצודק?

הבה נבחן את הפנינה המדרשית הקטנה הזו, דרך שלושת ציריה: הנשאלים, תשובותיהם, והפסוקים המשמשים כעוגן התשובות.

הנשאלים במדרש הזה, החכמה התורה הנבואה ואלוהים, הם תחומים ההולכים ומצטמצמים, לפחות מהבחינה ההיסטורית-תרבותית. החכמה היא תופעה אוניברסאלית. ספרות חכמה היתה נפוצה בכל רחבי המזרח הקדום, והיא שהיתה הבסיס המשותף לכל התרבויות שהילכו במרחב. על בסיס פתגמי החכמה יכולים איוב ורעיו להתווכח, יכולים שמשון ורעיו לחוד חידות, יכולים שאול ודוד לנהל ויכוח משני עברי הואדי. מסריה היו אוניברסאליים, ועד היום כוחם יפה לכל זמן, מקום ואדם. הנבואה גם היא היתה תופעה נפוצה בכל המזרח, ובכל תרבות יש סיפורים על נביאים, אבל הנגישות אליה היתה מוגבלת. לא כל אחד יכול להיות נביא, ולנבואה יש תנאים של מקום ופולחן. מסריה מצומצמים יותר, בעולם האלילי הם כללו בעיקר דרישות בתחום הפולחן, וגם נביאי ישראל עסקו ברובם הגדול בהתנגדות לעבודה הזרה. התורה, לעומת שתי אלה, היתה ייחודית לעם אחד קטן בשולי המרחב, ומסריה היו ספציפיים יותר, וכוונו מראש רק לקבוצה אתנית אחת. לבד מדרישות פולחן ומוסר היא כוללת גם מערכת חוק ספציפית, שמצמצמת עוד יותר את תחולתה. ואלוהים, שבסוף הרשימה, הרי הוא בלתי מושג כלל, גבוה מעל גבוה.

כביכול, השואל, ההולך ומחפש תשובה לשאלתו, הולך ומרחיק, הולך ומצמצם את טווח התשובה, עד לתחומים הבלתי מושגים, לאחר שתשובות הראשונים, המצויים והשכיחים, לא הניחו את דעתו.

לעומת זאת, תשובות המשיבים, הולכות ומרחיבות יריעתן, מרחיקות ענישתן. ראשית, תשובת החכמה, המיוצגת פה בפסוק מספר החכמה הגדול, משלי: "חטאים תרדף רעה". גורלו נחרץ, וכל ימיו בבריחה מגורל זה. רעה תרדוף אותו עד אחריתו. כביכול, אפילו לא מדובר פה בעונש, אלא בתוצאת מעשהו. רעה עשה, ברעה יחיה, ורעה תרדפנו, כי כל אחד חי את חייו כפי שהוא עצמו קובע את כלליהם. הטועה חוטא, והחוטא נענש. היגיון התשובה, ככל שיהיה אפל וקודר, הוא ברור וחותך וצודק.

הנבואה כבר מכירה בעקלקלות העולם ותהפוכותיו. בפסוק מספר יחזקאל, נביא החורבן והגאולה, מזהירה הנבואה כי "הנפש החוטאת היא תמות". במקורו פסוק זה הוא פסוק ריכוך – אדם איננו נענש בעוונות אבותיו ואין הרעה מרדפת את מי שלא בחר בה ישירות ביוזמתו, אלא הנפש החוטאת בלבד היא תמות. אבל כפי שהוא, מנותק מהקשרו, הפסוק הזה מייצג גם הוא את מידת הדין. מוות בסוף הדרך הזו של החטאים. אמנם, בסופה; חיים ארוכים עשויים לצפות לחוטא, וחלקם ייראה עלינו כאילו אין דין ואין דיין, אבל המוות אורב בסוף הדרך. חשבונו של עולם יבוא לידי מיצוי, בזמן ובמועד שיבחר. אלא שעד אז יש דרך ארוכה, והכל יכול לקרות – ושמא לכן נבחר דווקא הפסוק הזה, שנושא בחובו תקווה.

מה שלא אומרת הנבואה, אומרת התורה. הפעם ללא פסוק מצוטט: "יביא קרבן ויתכפר לו". אפשר למחות חטא, מעשה רע, במעשה אחר כנגדו, של תיקון. את חשבון התיקון אין אדם יכול לחשב, ועל כן מוצע לו תעריף: קרבן תמורת חטא, על פי החומרה ועל פי העניין. אבל דווקא כאן, במעוז הפרטנות המדוקדקת, אין ציטוט. הבאת הקרבן, שבקלות יכולה להתפרש – כפי שראינו למעלה – כמעשה טכני בלבד, הכבול לפרטים ודקדוקים, מיוצגת דווקא על ידי העדר טקסט, ללא כבילה, ללא תקיעת יתד בספר. ריח החירות כבר נישא באויר. בגרסאות אחדות כן מובא פסוק מויקרא א, "ונרצה לו לכפר עליו", ועיקרו הרצון; והעניין אחד – הרצון הוא חופשי.

אין להבין את תשובת התורה במנותק מהתהליך שאותו עברו התשובות עד כאן. מהרעה הרודפת את עושה הרעה, באופן הכרחי כתוצאה ממעשיו, באה ההכרה שהחיים מזמנים הזדמנות נוספת, אלא שיש לנצל אותה. הבא אל תשובת התורה ללא ההכנה שעבר דרך החכמה והנבואה, הגיע לכתובת הלא-נכונה. לעומתו, המודע לרעה שארג לעצמו סביב חייו, וחרד מאימת הדין המחכה לו בסופם, יכול לנצל הזדמנות שניתנה לו לתיקון, לשחרור מחטאו, בהבאת קרבן. אבל למי יש להביא את הקרבן? וכיצד הוא מתקן?

זהו השלב שבו מגיעים אל האלוהים. הוא עומד בסוף מסלול השאלות, ושם נגלה הסוד שמסיר את המסך ומרחיב את היריעה עד הקצה. כביכול, בסוף מסלול ההתרחקות וההצטמצמות, מתברר שהדרך למעשה דוקא הלכה והרחיבה אופקים, הלכה וגילתה עולמות. אחרי חוסר המוצא המוחלט של "חטאים תרדף רעה", אחרי אימת הדין המורחק של "הנפש החוטאת היא תמות", אחרי המעשה הטכני של הקרבן שהצלה יש עמו אבל מנוחת נפש אין עמו, אומר האלוהים עצמו: "יעשה תשובה ויתכפר לו". "יתכפר לו" הוא גם הביטוי של התורה וגם של אלוהים. בכך מודגשת הכמעט-זהות ביניהם. 

הפסוק שנבחר לייצג את התשובה, "טוב וישר ה'", הפעם הוא פסוק מעשה ידי אדם, מתוך ספר תהלים. תהלים איננו ספר נבואה ואיננו תורה, אלא מזמור שחיבר אדם מבקש אלוהים. התשובה האלוהית חוזרת דווקא אל ההכרה האנושית, ואולי אפילו אל זו של השואל עצמו. ככל שהרחיק השואל לחפש את האלוהים, הלך והתקרב יותר אל האדם.

אבל מיהו השואל או השואלים? המדרש סותם ואינו מפרש. האם אלו שעליהם מוטלת חובת הנהגת הציבור ואינם יודעים מה לעשות בחוטאים שבציבור, הלהרחיק או לתקן וכיצד? או שמא האדם, כל אדם, התוהה כיצד יקבל עליו עול מלכות שמים, על חומרותיה, דקדוקיה, פרטי פרטיה?

התשובה ניתנת דרך הפסוק המלא שדרכו ניתנת תשובת האלוהים: "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך". הפסוק הזה, השורה התחתונה של המדרש, מסקנת המסע, מגלה לנו להפתעתנו שהשואל הוא החוטא עצמו; והשאלות ששאל הן הן הדרך שבה הלך בחפשו תשובה לחייו. בסוף דרכו, לאחר ההכרה ברעה של החכמה, קבלת הדין של הנבואה, ומעשה הכפרה של התורה, עומדת החזרה דרך השאלה, אל האלוהים, אל התשובה, אל עצמו, אל נפשו, אל החירות.

*

את העימות הזה מייצגים שני אישים, העומדים במוקד הפטרת פרשת זכור, המספרת על כשלונו והדחתו של שאול לאחר מלחמת עמלק. מהצד האחד עומד הנביא. הוא מייצג מידת הדין. הוא המרעים "הנפש החוטאת היא תמות". אבל הוא גם האומר "הנה שמוע מזבח טוב", ובתוך דבריו משתמע "יעשה תשובה ויתכפר לו". שמואל מדבר כביכול כאלוהים, ובהזדמנויות אחרות מקריב בעצמו קרבנות, אבל את הדין הוא גוזר כנבואה, ולמעשה כחכמה, מכיון שרוח רעה תרדף את שאול מעתה ועד סוף ימיו. כל ארבע התשובות מיוצגות בדמותו ודבריו, אבל הדרך כאן היא הפוכה. במקום לסיים במרחב הרצון ובהאצלת הסמכות עם האחריות, הוא בוחר בדרך הקפדנית והפרטנית, שאיננה מותירה מרחב וסמכות לפעולה אבל את האחריות דורשת עד תומה. ויש היגיון לדרכו: לא היה מלך קודם על ישראל, ואין דרכי פעולה מגובשות. כמייסד המלוכה, עליו לרדת לפרטי התכנון ולהיות מעורב בפרטי הביצוע, כשתגובותיו חדות וברורות ומיידיות. אבל האם לא עולים סיכויי הכשלון ככל שהדרישות עולות?

מהצד השני עומד המלך, כובד האחריות ואימת הטעות על כתפיו. אלפי שנים אנו תוהים מדוע לא עלתה לו לשאול תשובתו, והתירוצים הניתנים אין בהם כדי להניח את הנפש. אנו הקוראים יודעים שהמלך נכשל במשימתו. עמלק עוד יוסיף ויציק לעם ישראל שנים רבות אחרי הקרב הזה. איננו יודעים אם ידע שלא קיים את מצוות הנביא כיאות, או שלא היה מודע כלל לכשלון משימתו ופשוט ביקש להודות על נצחונו, שכאמור לא היה שלם. מכל מקום יודעים אנו שהוא בחר למלא את האויר ברעש הקרבנות שאותם יקריב עם תום מילוי משימתו. הקרבנות האלה אינם דווקא החטא, אלא הסימפטום: הנה עשיתי את המעשה הנכון שנדרש ממני, הנה נצמדתי לפרטים, הנה דקדקתי, הנה הקרבן – אבל בסופו של דבר, האם הושגה המטרה? שאול, שעמד פה כביכול כמייצגה של תשובת התורה, אולי בשל אימת הטעות, שכח שהתשובה הזו היא תחנה שלישית בדרך ארוכה, של ביקורת עצמית, של מודעות, של הכרה במציאות.

 כי אכן, חטאו של שאול לא היה בניסיון הונאת הנביא, ואף לא במשתמע מהונאה זו, כביכול בניסיון להונות את ה' עצמו, ואולי אף לא בעצם הכישלון במחיית זכר עמלק. חטאו הגדול היה ההונאה העצמית. הוא באמת האמין לעצמו באמרו "ואלך בדרך אשר שלחני ה'", ולא עמד בו הכוח להביט אל המציאות בעינים, להביט אל נפשו שלו, ולהכיר במה שלא עשה.

*

שניים יצאו מהפרשה הזו, ונפשם בל עמם. המלך יצא, ורוח רעה מרדפת אותו. הנביא יצא, ואבלו על שאול אתו, ואחרי המלכת דוד אין אנו שומעים אותו מתנבא דבר עד סוף ימיו. אמנם שאול לא עמד במשימה, וכובדה הביא אותו להונאה ורמאות, לטיוח וחיפוף, כדרכם של רבים שהמשימה שהוטלה עליהם נדמתה להם כגדולה עליהם. אבל גם שמואל, וכביכול אלוהים עצמו, למד מכאן משהו. הטלת משימה על אדם, אם רוצים אנו  שלא ייכשל, חייבת לאפשר חופש בגבולותיה, ולהניח לרוחו לחפש את דרכה. על דוד לא יטיל שום נביא אף משימה פרטנית, מלבד עצם המלוכה, והוא ימצא את דרכו לבד. ובסופו של דבר, לאחר שייכשל וייענש ויקום, הוא זה שיכתוב את תשובתו של האלוהים – "על כן יורה חטאים בדרך". 

מצורע: אלוהי הפרטים הקטנים

הלכות טומאה וטהרה מלאות בפרטי פרטים. כשחז"ל ביקשו להדגים דור שבו לימוד התורה היה נפוץ ביותר, טומאה וטהרה היו הדוגמה שבחרו:

"(חזקיה המלך) נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב.  בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו איש ואשה או תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. (סנהדרין צ"ד)"

לימוד התורה הוא אם כך שם נרדף לבקיאות בפרטים, והשטח ההלכתי שבו פרטי הפרטים הם המרובים והמסובכים ביותר הוא הלכות טומאה וטהרה. על פי המדרש הזה, עולה שהמצב הרצוי והטוב הוא בקיאות שלמה של כל אדם מישראל בכל גיל בפרטי הפרטים, ולזה אמור לימוד התורה להיות מכוון.

ובאמת שאלה גדולה היא. האם אכן מוטל על כל אדם לדעת את כל פרטי ההלכה בכל דבר? טהרת המצורע, למשל, מסורה בידיו של הכהן. הרשות ביד כל אדם ללמוד, אבל תועלת מעשית לא תצמח מידיעותיו, ואמירתו לא תעלה ולא תוריד. דיני חושן משפט ונזיקין הם הנלמדים בכל הישיבות מזה מאות שנים, לפרטי פרטיהם, אבל סברתו של הלומד הממוצע לא תועיל להוציא ממון מיד בעליו או להטיל אחריות על מזיק אם אין בידו רשות לדון שניתנה לו מראש הרשות ה"חילונית", כגון ראש הגולה; ואם בעלי הדין קיבלו אותו על עצמם – אז גם ללא בקיאות בפרטים דינו דין.

ושאלה לא פחות גדולה היא, עד כמה ראוי שיחיה אדם את חייו הדתיים כשכולם משועבדים לירידה לפרטים. יש אדם שהשבת שלו כולה עיונים ואבחנות: כיצד אכין תה, מתי אשטוף כלים ובאיזה ספוג, באיזו שעה יש לומר איזה קטע בתפילה, ואפילו באיזה נייר אשתמש בשירותים. כל השבת שלו מוכתבת על ידי החשש מחילולה. ובאמת, מכיון שפה כבר מדובר בחיי יום יום, הבקיאות בפרטים מוכרחת, ואידיאל לימוד התורה הפרטנית כובש את מקומו בדין. אבל סוף סוף הפרטים מתרבים והולכים, חידושי הטכנולוגיה רודפים זה את זה, מי שאין הכשרתו בכך לא יוכל להכריע ואין סמכות בידו להכריע בכל שאלה חדשה, וכך אפילו שבתו של אדם, שכל אחד עושה אותה בתוך ביתו ברשות היחיד, הופכת להיות תלויה יותר ויותר בדרג המקצועי של התורה, המעורב – גם אם לא באופן פרסונלי – בחייו של כל פרט ופרט.

כשאמר הקב"ה "והגית בו יומם ולילה" לא אמר כך אלא ליהושע, בתוקף תפקידו כמנהיג האומה, ובהמשך ישיר לציווי התורה "וקרא בו כל ימי חייו". אבל חכמים הפקיעו את תחולת המצווה הזו מידיו והפכו אותה למצוותו של כל אדם, ובימינו עלתה המצווה הזו למעלה ראש והפכה להיות המאפיין המרכזי של החיים הדתיים. מעתה השאיפה היא להיות מקצועני בכל תחומי התורה, כסטנדרט כללי. משל למה הדבר דומה, שמדינת ישראל היתה מחייבת כל נער ונערה לסיים את מערכת החינוך עם תעודת עורך-דין.

*

אכן, לעתים דעתנו איננה נוחה ממצב דברים זה. כביכול, הרב מעורב בחייו הפרטיים של האדם עד לפרטי פרטיהם החומריים ביותר; כאילו אין מקום לביטוי עצמי במסגרת זו, ואם יש, הרי שזהו שוב עניינה של ההלכה ולמורי ההלכה יהיה מה לומר גם פה. כבר אין מקום לביטוי ישיר ובלתי אמצעי, שלא יעבור דרך ההזדקקות למידע מקצועי שאיננו בהישג יד כל אדם. הרגש הדתי, כביכול, מוחבא תחת משא הפרטים, ומי שזקוק למרחבים עלול להרגיש חנוק.

הפרדוקס הזה מוכר גם משטחים אחרים. שטח חיים כלשהו נוטה להסתבך במשא המינהלי של תקנים וחובות וכללים, וככל שחולף הזמן ומתעוררות בעיות חדשות ומשברים חדשים, מנוסחים כללים חדשים להתנהגות ואלה מפתחים מסביבם מנגנוני שימור ותקנון, עד שהעניין המקורי הולך לאיבוד. כך עשוי לקרות עם סמלים מדיניים ותרבותיים, כך עשוי לקרות למערכת החינוך, למערכת הממשל, לקודים של התנהגות שבראשיתם ביטאו אמיתות מוסריות וערכיות ואחר כך הפכו לסבך תקנונים והצבעות. כל ותיקי התנועה הקיבוצית יכולים להעיד על התהליך, שהחל ברעיון היפה והמהפכני של השיתוף, ובסופו נותר ממנו מנגנון מסובך של אסיפות והחלטות על סעיפי תקנון מייבשים וויכוחים אינסופיים על כל פרט. בצורה הקיצונית עשויה מדינה שלמה, שקמה על רעיון צודק וחובק עולם, להתדרדר לכדי דיקטטורה, שמטרתה לשמור על הרעיון בטהרתו, וכל מערכת החוק והמשפט שלה מוכפפת לטובת הרעיון הזה, שמרוב מחנות וגולאגים כבר איש אינו זוכר איך היה אמור להיראות באמת. בסופו של דבר יקרוס המנגנון תחת משקלו שלו, ותחתיו שוב יעלה רעיון חדש, או עם חדש, או תרבות חדשה, שלפחות בתחילתה תהיה רעיון חדש ומלהיב. וגם סופה של המהפכה החדשה ללכת בדרך קודמתה, ולפתח מגנון שימור עצמי, שעשוי גם הוא להסתבך ולהפוך למנגנון דיכוי.

*

כיצד מבטיחים את רעננות הרעיון גם לאחר יצירת מנגנון, שהוא עצמו הכרחי לשימורו של הרעיון? דומה שהדרך שצוטטה בראשית הדברים, על מפעלו של חזקיהו, היא ניסיון להפוך דווקא את המנגנון לנחלתו של כל אדם; להפנים את חיי הפרטים הקטנים מילדות, להפוך אותם לגירסה דינקותא, ובכך לעשות אותם לראויים להיות תשתית נפשית לתנועות רוחניות שיבואו מאוחר יותר, בבגרותו של האדם. לא מדובר פה בתנועת נוער העוסקת בחינוך אידיאולוגי, מעין "קומסומול". תנועות הנוער האלה היו נחלתן של המדינות הטוטאליטאריות הזכורות לשימצה, ואלה לא החזיקו מעמד לזמן ארוך, מפני שנפשו של האדם קצה ברעיון הכפוי שכבר לא היו בו חיים משל עצמו, אלא רק משל המנגנון ששימר אותו כפוחלץ מלא קש. הפעם מדובר בבית ספר כפשוטו, שעוסק בהפנמת הפרטים הקטנים ולא באידיאולוגיה.

הדרך הזו היא מפתיעה, לא רק מפני שהיא מצהירה על רף גבוה מאד של אמון ביכולתו של הנער ללמוד משפטים בגיל קטן. הדרך הזו מפתיעה דוקא מפני שאינה עוסקת כלל באידיאולוגיה, ואיננה מבקשת להכניס את הנער לתלם אידיאולוגי מקטנותו. לכאורה הדרך הזו עוסקת אך ורק במסגרת ולא בתכנים, ביובש ולא בלחלוחית, בפרטים ולא בכלל. היא מבקשת להכשיר מקטנות איש מנגנון, ולהחדיר בו את האחריות לשימור המנגנון ולא רק את עצם תכניו. היא מבקשת להצמיח מנהיג במערכת ולא מונהג; ואם תצליח, זו תהיה מערכת שכולה מנהיגים ומנהלים.

כמובן, בלתי אפשרי שכולם ינהלו ושכולם ינהיגו. הלא מערכת בנויה על כך שיש לה יעד ומטרה, יש מי שמוביל אותה, וכל חברי המערכת מתגייסים לפעולה שאותה מכתיבה ההנהגה; ואילו מערכת מעין זו, שאותה מבקשים חכמים לעצב, היא ערובה לאנרכיה. עם שלם שכולו ראשי ממשלה, כיצד יצליח להחליט ולו על פעולה בודדת אחת?

והנה בדרך פלא אנו מוצאים, שאותה דרך חינוך שצפינו שתחנוק את החניך ותרחיק אותו מהיעד שאותו אנו מבקשים לקדם, היא דווקא הדרך שהופכת אותו לערב לה, היא הדרך שהופכת את התורה לשלו ממש, נתונה בידיו, "ובתורתו יהגה", בתורתו שלו. דווקא העיסוק בפרטי המעשה הופכים את התורה לרלוונטית ולנוכחת בחייו. את הלחלוחית ואת הלהט האידיאולוגי בסופו של דבר יכול כל אחד לפתח לעצמו, את הנשמה אי אפשר בסופו של דבר שלא לבטא, אבל מערכת החינוך היסודי לא בזה ראתה את עיקר ייעודה. היעד שהוצב פה לא ביקש להלהיב את החניך ולא להטמיע בו חוויות משמעותיות, אלא להעניק לו ידע וכלים לשלוט במערכת לכשיגדל.

ובכך מצהירה מערכת ההלכה על עצמה דבר נוסף, וחשוב לא פחות: לחינוך אידיאולוגי יש להציב גבולות ובקרה. רעיונות מלהיבים הם דבר יפה ומלהיב, אבל כשהם לבדם הם עשויים להיות מסוכנים. מהפכה היא לעתים דבר הכרחי, ויש מצבים היסטוריים שאין מהם מוצא אלא במהפכה; אבל אלה מצבים נדירים. אם אין עליהם בקרה של חיי המעשה, עשוי הנער הנלהב לפרוץ גדרות שאין לפרצם, ולמצוא את עצמו מסתער על בריקדות שבסופו של דבר יביאו אותו לעמדת המהפכן הטובח במתנגדיו מרוב התלהבות. כבר מינקות לומד הנער שכל רעיון יש לפרוט בסופו של דבר לחיי המעשה, ומה שלא ניתן לפרוט לחיי המעשה מחייב פחות. ואכן, אחד מקווי האופי המאפיינים ביותר של היהדות לדורותיה, היה המעשיות היתרה, הפרגמטיות, והחשד הסמוי במי שרוממות הרעיון בגרונו. בחצי חיוך היתה ההיסטוריה היהודית מביטה על מפריחי הסיסמאות בכיכר העיר, ונפנית לה חזרה לבית המדרש.