עצמאות תשעז

כל הקורא את ספר יהושע, נתקל במוקדם או במאוחר בסתירה הפנימית שהספר כולו נמצא בה. בעוד בחלקו הראשון של הספר מודגש חזור והדגש "לא השאיר לו שריד, ויחרם את כל עמה לפי חרב, הכל בא", ובשלושה מסעי מלחמה מהירים ומוצלחים נכבשה כל הארץ המובטחת לפני שבטי ישראל; אבל בפתיחת החלק השני וגם בהמשכו נפרסת מפת הארץ הנשארת. המפה הזו מראה כי למעשה כל הפריפריה נשארה כנענית. ויותר מכך, פרטי פרשיות ההתנחלות, וודאי הסקירה שבתחילת ספר שופטים, פורשת תמונה של מובלעות כנעניות נרחבות בתוך הארץ עצמה, חלקן עד כדי דומיננטיות על שבטי הישראלים, כולל ערים שנכתב עליהן כמה דפים קודם שחרבו ללא שריד. פרשת כיבושה של קרית ספר נמצאת בספר יהושע פעמים, פעם אחת מיוחסת ליהושע ופעם אחרת לעתניאל בן קנז בזמן מאוחר יותר, לאחר תום הקרבות המרוכזים. כך שאפילו הסיפורים המסופרים בחלק הראשון מוצגים בחלק השני כאחרים, מאוחרים, בעייתיים, חלקיים.

מפי הרב יואל בן-נון שמעתי, כי יש לקרוא את הספר הזה פחות כתיעוד ריאלי, ויותר כתיעוד תחושות. לאחר הכיבוש שררה אופוריה: התחושה היתה ש"הכל בא", אין יותר אויבים, כל הארץ לפנינו. אבל לאט לאט, ככל שחולף הזמן ויש צורך לקום מחר בבוקר ולהביא הביתה לחם, המציאות נפרטת לפרוטות, מתבררים החורים, דברים שחשבת שנפתרו עודם שם, ו"יום קטנות" משתלט על המחשבה. האכזבה מתעוררת.

במה דברים אמורים? כמובן, בהקמת מדינת ישראל, שלוותה באופוריה שלא היתה כדוגמתה כמעט בכל חוגי היהדות, ואחר כך כמעט כולם התאכזבו מדבר זה או מאחר: היא פועלית מדי, אזרחית מדי, מיליטריסטית מדי, פלורליסטית מדי, דתית מדי, חילונית מדי.

כמה דרכים מצאנו להתמודדות עם הפער.

האחת, דרך ה"קו". סיפור מכונן ב"ישיבות הקו" (מרכז הרב ובנותיה) הוא סיפור נאומו הנבואי של הרב צבי יהודה הכהן קוק בערב יום העצמאות תשכ"ז, שלשה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, ובו זעק הרב "איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?". שלשה שבועות אחר כך נכנסו חיילי צה"ל לחברון ולשכם. מכאן למדו תלמידיו, שהכל עניין של סבלנות. אכן "הכל בא", ויש רק צורך לחכות ולראות. אין לתת לרוח ליפול, המתאכזבים אינם אלא קטני אמונה, אסור להם לפעול מתוך אכזבתם. אין אכזבה, יש רק קוצר ראות.

השניה, הדרך החרדית. כידוע היה העולם החרדי שותף אפילו ללחימה במלחמת השחרור, וגדוליו תמכו בהקמת המדינה (לבד משולים קיצוניים). בין החותמים על מגילת העצמאות היו גם נציגי אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. אלא שתוך זמן קצר, משהתברר שהמדינה איננה מתכוונת ללכת בדרך התורה, הוסרה התמיכה, והתפתחה לעומתיות, שלא לומר טינה. יסוד האכזבה הוא שהשתלט והכתיב את היחס מכאן ולהבא: אם המדינה לא מצדיקה את הציפיות, היא אינה זכאית לתמיכה וודאי שלא להלל והודיה.

אחרים מנסים להנמיך ציפיות. לא היה מוצדק להרגיש אופוריה, ועל כן אין צורך עכשיו לחוש אכזבה; לא היתה אז גאולה או אתחלתא דגאולה, אלא רק הזדמנות, והיא עדיין קיימת.

הצד השווה שבסוגי התגובות האלה, הוא בניסיון להתכחש לפער ולבטל אותו. אלה מתכחשים לאכזבה, אלה מתכחשים לתחושת גודל השעה, ואלה מתכחשים לפער עצמו.

דומה שספר יהושע מציב דגם אחר. קשה יותר, אבל כזה שיש בו אמת גדולה.

ספר יהושע אומר: אין רק מימד אחד למציאות. לא אלה הרואים בה רק אידיאלים צודקים, ולא אלה הרואים בה רק מעשיוּת צודקים. המציאות כוללת גם את יסוד החוויה, ההתפעמות, הפעלת הנפש הראשונית, וחייבים לשמר אותו. אבל אסור להיות עיוורים. המציאות עצמה, הריאליה, נושכת ועוקצת, יבשה ומשעממת ומאכזבת, לעתים עד חוסר תקווה. מי שיתעלם מזה משול להולך בחושך, וסופו שייתקל בקיר וישבור את ראשו. הנכון הוא להלל ולהודות על החוויה וההתפעמות, וללכת לעבוד למחרת.