עצמאות תשעז

כל הקורא את ספר יהושע, נתקל במוקדם או במאוחר בסתירה הפנימית שהספר כולו נמצא בה. בעוד בחלקו הראשון של הספר מודגש חזור והדגש "לא השאיר לו שריד, ויחרם את כל עמה לפי חרב, הכל בא", ובשלושה מסעי מלחמה מהירים ומוצלחים נכבשה כל הארץ המובטחת לפני שבטי ישראל; אבל בפתיחת החלק השני וגם בהמשכו נפרסת מפת הארץ הנשארת. המפה הזו מראה כי למעשה כל הפריפריה נשארה כנענית. ויותר מכך, פרטי פרשיות ההתנחלות, וודאי הסקירה שבתחילת ספר שופטים, פורשת תמונה של מובלעות כנעניות נרחבות בתוך הארץ עצמה, חלקן עד כדי דומיננטיות על שבטי הישראלים, כולל ערים שנכתב עליהן כמה דפים קודם שחרבו ללא שריד. פרשת כיבושה של קרית ספר נמצאת בספר יהושע פעמים, פעם אחת מיוחסת ליהושע ופעם אחרת לעתניאל בן קנז בזמן מאוחר יותר, לאחר תום הקרבות המרוכזים. כך שאפילו הסיפורים המסופרים בחלק הראשון מוצגים בחלק השני כאחרים, מאוחרים, בעייתיים, חלקיים.

מפי הרב יואל בן-נון שמעתי, כי יש לקרוא את הספר הזה פחות כתיעוד ריאלי, ויותר כתיעוד תחושות. לאחר הכיבוש שררה אופוריה: התחושה היתה ש"הכל בא", אין יותר אויבים, כל הארץ לפנינו. אבל לאט לאט, ככל שחולף הזמן ויש צורך לקום מחר בבוקר ולהביא הביתה לחם, המציאות נפרטת לפרוטות, מתבררים החורים, דברים שחשבת שנפתרו עודם שם, ו"יום קטנות" משתלט על המחשבה. האכזבה מתעוררת.

במה דברים אמורים? כמובן, בהקמת מדינת ישראל, שלוותה באופוריה שלא היתה כדוגמתה כמעט בכל חוגי היהדות, ואחר כך כמעט כולם התאכזבו מדבר זה או מאחר: היא פועלית מדי, אזרחית מדי, מיליטריסטית מדי, פלורליסטית מדי, דתית מדי, חילונית מדי.

כמה דרכים מצאנו להתמודדות עם הפער.

האחת, דרך ה"קו". סיפור מכונן ב"ישיבות הקו" (מרכז הרב ובנותיה) הוא סיפור נאומו הנבואי של הרב צבי יהודה הכהן קוק בערב יום העצמאות תשכ"ז, שלשה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, ובו זעק הרב "איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?". שלשה שבועות אחר כך נכנסו חיילי צה"ל לחברון ולשכם. מכאן למדו תלמידיו, שהכל עניין של סבלנות. אכן "הכל בא", ויש רק צורך לחכות ולראות. אין לתת לרוח ליפול, המתאכזבים אינם אלא קטני אמונה, אסור להם לפעול מתוך אכזבתם. אין אכזבה, יש רק קוצר ראות.

השניה, הדרך החרדית. כידוע היה העולם החרדי שותף אפילו ללחימה במלחמת השחרור, וגדוליו תמכו בהקמת המדינה (לבד משולים קיצוניים). בין החותמים על מגילת העצמאות היו גם נציגי אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. אלא שתוך זמן קצר, משהתברר שהמדינה איננה מתכוונת ללכת בדרך התורה, הוסרה התמיכה, והתפתחה לעומתיות, שלא לומר טינה. יסוד האכזבה הוא שהשתלט והכתיב את היחס מכאן ולהבא: אם המדינה לא מצדיקה את הציפיות, היא אינה זכאית לתמיכה וודאי שלא להלל והודיה.

אחרים מנסים להנמיך ציפיות. לא היה מוצדק להרגיש אופוריה, ועל כן אין צורך עכשיו לחוש אכזבה; לא היתה אז גאולה או אתחלתא דגאולה, אלא רק הזדמנות, והיא עדיין קיימת.

הצד השווה שבסוגי התגובות האלה, הוא בניסיון להתכחש לפער ולבטל אותו. אלה מתכחשים לאכזבה, אלה מתכחשים לתחושת גודל השעה, ואלה מתכחשים לפער עצמו.

דומה שספר יהושע מציב דגם אחר. קשה יותר, אבל כזה שיש בו אמת גדולה.

ספר יהושע אומר: אין רק מימד אחד למציאות. לא אלה הרואים בה רק אידיאלים צודקים, ולא אלה הרואים בה רק מעשיוּת צודקים. המציאות כוללת גם את יסוד החוויה, ההתפעמות, הפעלת הנפש הראשונית, וחייבים לשמר אותו. אבל אסור להיות עיוורים. המציאות עצמה, הריאליה, נושכת ועוקצת, יבשה ומשעממת ומאכזבת, לעתים עד חוסר תקווה. מי שיתעלם מזה משול להולך בחושך, וסופו שייתקל בקיר וישבור את ראשו. הנכון הוא להלל ולהודות על החוויה וההתפעמות, וללכת לעבוד למחרת. 

ליל הסדר: אנחנו והכפר הגלובאלי

מנהגי ליל הסדר והלכותיו עברו גלגולים שונים במהלך הדורות. אין אנו יודעים לבטח כיצד נראה החג בימי הבית השני, ועוד פחות מכך בימי הבית הראשון. המקרא עצמו אינו מעורר ציפיות רבות לגבי ימי הבית הראשון, וכאשר נעשה הפסח בירושלים בימי חזקיהו ובימי יאשיהו, לקראת סוף ימי הבית, מציין הכתוב בספר מלכים וגם בספר דברי הימים כי לא נעשה פסח כזה מאז ימי השופטים; הווה אומר, למעשה כל ימי הבית לא נהג עם ישראל בפועל בעליה לרגל בהמוניו, ולכן גם לא בסעודת הפסח בירושלים. אפשר שהבמות, שנפוצו בכל אתר על פי עדות כל נביאי התקופה, שימשו תחליף נוח למקום ההקרבה, והחג נשא, לפיכך, אופי של קרבן משפחה, כפי שנהגו למשל יהודי אתיופיה עד לזמננו אנו ממש.

אף לגבי ימי הבית השני אין לנו עדויות מרשימות מאד. אמנם במקום אחד מספרת הגמרא במסכת פסחים על מניין עצום של עולי רגל, כפלים כיוצאי מצרים, וקוראת לו "פסח מעובין" או "פסח מעוכין"; אולם ברגיל מעידה המשנה כי פעמיים וחצי של אמירת ההלל כיסו את כל זמן הקרבת כל פסחי העולים לרגל. גם המקום בירושלים של אותה תקופה אינו מעיד על אפשרות כינוס של מיליוני אנשים, כמתחייב מאומדן האוכלוסיה הריאלית. ההלכה אכן פטרה את הרחוקים מההקרבה. אולם מה דמות היתה לליל הסדר של מי שנשאר בביתו – אין אנו יודעים. אף אותם שעלו לרגל, ודאי סיפרו נוסח שונה של ההגדה. דברי האמוראים או התנאים המאוחרים, המהווים את לב ההגדה שלנו, עדיין לא באו לעולם.

מכל מקום, צורת הישיבה, מבנה הסעודה ומהלכה שנקבעו בעיקרם על ידי חכמים תואמים את סעודות המעמד הגבוה הרומי. אלה נהגו לאכול את סעודותיהם בהסבת שמאל על מיטות קטנות, כשמשרתים מגישים את המנות על שולחנות קטנים; לסעודה קדמה כמין קבלת פנים ובה פרפרת, ששימשה כמתאבנים; והיין שימש כמשקה שליווה את השיחה האינטלקטואלית. חז"ל הפכו את הנורמות הרומיות האלה, שנהגו על ידי שועי העולם ושליטיו בעת ההיא, לנורמה מחייבת לכל אדם מישראל, ואפילו עני שבישראל חוייב להעמיד פני אדם עשיר, אציל רומי ובן חורין, גם אם היה דחוק וקשה יום.

הרובד הרומי הגלוי הזה, הניכר לעיני כל מבקר באתר בתי מגורים מן התקופה הרומית, הולבש על רובד מנהגי הסעודה המשתקפים מן המקרא עצמו. התורה מוסרת הוראות מספר בפסח מצרים, על הלבוש ועל כלי הסעודה; הסועדים חויבו לשאול כלי כסף וכלי זהב ושמלות משכניהם, ושאלה זו באה לצורך סעודת הקרבן של ליל היציאה. הווה אומר, הסעודה נערכה לפי מיטב מנהג העשירים ובני החורין המצריים, בכליהם ובבגדיהם. השוני היחיד היה בחגירת המתנים, נעילת הנעלים ונטילת המקל, ומכאן שסעודה מצרית אופיינית נערכה במתנים לא חגורות, ללא נעלים וללא מקל ביד. בידינו לראות היום, בציורי קיר מצריים, כיצד נראתה סעודה מצרית של אצילים, כיצד נעו ביניהם וכיצד התלבשו המשרתים והמשרתות, ואף כיצד נראו המנות שעל שולחנם; וכך כנראה היתה אמורה להיראות סעודת הקרבן. אף התפריט הוכתב בתורה, ובו אכילת בשר צלוי על מצות ומרורים. מטבע הדברים, הזמנים משתנים, ומה שהיה מנהג חיים פשוט לבני דור אחד איננו ידוע כלל לבני דור אחר. לכן צריכים חכמים לדון ולברר מהו מרור, ובדורות מאוחרים עוד יותר ידונו ראשונים, שלא נהגו לאכול כרפס לפני סעודותיהם, האם יש לברך על הכרפס שלפני תחילת הסעודה ברכה אחרונה, שאלה שכלל לא התעוררה בימי חז"ל.

כך המשיך ליל הסדר להתגלגל במהלך הדורות. משהתיישבנו על כסאות מסביב לשולחנות, כמנהג אירופה של ימי הבינים, בא הצורך להגדיר מחדש את מנהגי הסעודה ולשוות לה שוב אופי של סעודת בני חורין. דומה שמנהגי הסעודה שלנו היום, על הרכב מנותיה, על מבחר כליה החגיגיים, על סדר הישיבה המשפחתית, עדה עדה ומנהגיה, שאובים תמיד ממנהגי מקומה. בדרך כלל אנו נוהגים בסעודות כמנהג אנגליה הויקטוריאנית או צרפת של המאה התשע עשרה, ואנו מפגינים בה מראית עין של אצילי העולם הגלובאלי המודרני. עקרות הבית, הטורחות היום על מנות הגורמה לאורחיהם, אינן אלא הולכות בעקבות הנחיות התורה וחכמים לגבי הסעודה המצרית והרומית.

כי היציאה לחירות, זו שהפכה לסמל ולמיתוס בתרבויות רוב העולם המודרני, זו שראשיתה בסיפורינו שלנו ביציאת מצרים, משמעותה איננה התנתקות מהעולם הגדול ומתרבותו. היא איננה נחגגת בהתרסה ובהעלאת המקוריות על נס, אלא דווקא הפוך: הסעודה, המסמלת את שחרורו של עם ישראל מעול זרים גשמי וגם רוחני, היא למעשה מפגן של השתלבות בכפר הגלובאלי. יציאתנו לעצמאות, פירושה, על פי התורה, התקבלותנו למשפחת העמים.

 

 

(עוד על ליל הסדר: http://misgav.blogspot.com/2012/03/blog-post_29.html)