היובל: זהירות, אנכרוניזם!

אנחנו רגילים לפרש את מצוות היובל כמצווה שנועדה להחזיר את כל התושבים לנקודת האפס, ולהחזיר את המשק למצב שיוויון. למעשה, המבט הזה הוא סוציאלי, שלא לומר סוציאליסטי. יש תמיכה להסתכלות זו בכמה וכמה התבטאויות מקראיות, ובהם דברי נביאים ותוכחותיהם על עושק העשירים את העניים והשתלטות על אדמותיהם, כגון "הוי מגיעי בית בבית" או תוכחות נחמיה על השעבוד שנהגו יהודים באחיהם. זו אכן סכנה הרובצת לפתחה של חברה שעומדת על אדמתה – החלקות קטֵנות עם הזמן והירושות, יכולת הפרנסה פוחתת, ובעלי היכולת משתלטים על אדמות. מהפכות עצומות פרצו בעולם על הרקע הזה.

אולם דומה שההסתכלות הזו היא אנכרוניסטית, ומלבישה על הכתוב את משאלות לבנו המודרני. הבה נתבונן בכתוב בעיניו שלו.

*  *  *

כל פרק כה עוסק בכמה עניינים: שמיטת קרקעות, עבדים, וגאולת קרקעות. כל הפרק כולו הוא למעשה נושא אחד. כיצד אפשר לדעת זאת? מכיון שמסימניו המובהקים של ספר ויקרא הוא פתיחת כל פרשה הלכתית, ולו הקטנה ביותר, במילים "וידבר ה' אל משה לאמר", ואילו פה לכל סדרת הפרשיות ההלכתיות יש רק פתיחה אחת בתחילת הפרק. כלומר, למעשה מדובר בחוק אחד, שכל פרשיות המשנה אינן אלא סעיפיו. והחוק הזה עוסק לא רק בעניינים סוציאליים; השמיטה היא "שבת שבתון יהיה לארץ", והיובל הוא "כי גרים ותושבים אתם עמדי", והעבד העברי משתחרר "כי עבדי הם". כל כולו של הפרק עוסק בקדושות: קדושת הארץ, קדושת הזמן, קדושת האדם, "אני ה' אלוהיכם" (גם הביטוי המסיים הזה הוא מסממניו המובהקים של סגנון ספר ויקרא ונספחיו, הנקרא במחקר "הסגנון הכהני").

למעשה האדמות החוזרות ביובל חוזרות לאחר שהמוכרים המקוריים לרוב כבר אינם, והאדמה חוזרת לאו דוקא אל המשפחה הגרעינית שגם היא מן הסתם פרחה והתפזרה למשפחות נוספות, אלא לידי השבט. זו המשמעות המעשית של חוק היובל – חזרת האדמות לידי השבט בחזרה, לחלוקה מחודשת, כפי שנתחלקה הארץ בראשית ההתיישבות. מי שעומד במוקד החוק הזה איננו בעל הקרקעות הקטן שכבר מת מזמן, אלא שבטו. השבט הוא יחידת הבסיס הלאומית, והוא הנדבך המרכיב את קדושת העם כולו העולה מן הפרק.

מדוע התורה כל כך מעוניינת בשימור של השבט, בשימורה של השבטיות? הלא בד בבד הצטווינו גם על מינוי מלך, כלומר על משטר ממלכתי; ואף אברבנאל, המתנגד הגדול למשטר המונרכי, איננו מציע אנרכיה במקומו אלא סוג של דמוקרטיה אוליגרכית. אבל השבטיות מהווה גורם מפריע לממלכתיות. היא היוותה גורם לכמה וכמה מרידות, המפורסמות שבהן קורח ועדתו וכמובן פילוג הממלכה אחרי מות שלמה. מדוע לשמר את השבטיות ולא ליצור כור היתוך?

*  *  *

כאן טמון האנכרוניזם. אנחנו רגילים לחשוב בצורה בינארית: האדם הוא או אדם לעצמו או אזרח המדינה. אין מעמד אחר. אמנם גננות אוהבות לצייר מעגלים ולתת לילדים לשבץ: אני במרכז, מסביבי אבא ואמא והאחים, אחר כך המשפחה המורחבת, השכונה, העיר, החברה, המדינה. אבל כלפי חוק המדינה, שהוא השפה שבה מדברת המדינה אל אזרחיה, יש אדם בודד. מספר זהות. מול המדינה עומד אדם. אתה יכול להיות או פרט או קולקטיב ממלכתי. הוא הדין ברכוש: יש שתי צורות רכוש – פרטי (כולל שותפויות בהסכמה) או לא פרטי.

אבל בבינאריות הזו טמון זרע הניכור. בעולמנו המודרני חש האדם ניכור למדינתו או לשלטון; הוא איננו שייך לו באמת. התחושה הזו שימשה נושא ליצירות ומחקרים אין ספור. שייכות אדם חש לקשרי דם ומסורת, למשפחה, לשבט. ואכן, שבטי בדואים מתקשים לציית לסמכויות על מדינתיות, שאינו מעוררות בהם שום זיקה ושייכות.

על שתי החתונות האלה תרקוד כל תקופת המקרא. מצד אחד ממלכה, מצד שני שבטיות. מצד אחד הרצון לאגד את כל האומה להיות ממלכת הכוהנים של העולם דרך מערכת החוק המקראי, מצד שני הרצון לשמר את הזיקה האותנטית דרך מערכת הזהות הטבעית של האדם, דרך קשרי המשפחה, בית האב והשבט. לא ליצור מערכת של שני קצוות שהגשר ביניהם רעוע ושביר, אלא לייצר מערך של רצף זהויות שנבנות זו מזו, שאולי תעמיד את הקשר לממלכה על מכון הקשר הנפשי הטבעי.

גם מערכת הרכוש תואמת לרעיון זה. לא רק קניין פרטי או קניין ציבורי יש; יש גם קניין שבטי. יש קרקע פרטית לגמרי של האדם, אבל יש לה זיקה לשבט, ובשנת היובל הזיקה הזו היא שקובעת (והיא נוכחת למעשה בכל ממכר קרקעות, "וחישב את שני ממכרו... עד שנת היובל").

על כן אין התורה מדברת על סמכויות המלך וגם לא על שיטת הממשל הרצויה או על שיטת הכלכלה הרצויה. אין עניינה של התורה במינהל, אלא בבניית זהות. זהותו של המאמין, שבא בברית האל עם עמו.

*  *  *

היום הכל שונה. אין שבטים. משפחות גרעיניות מחזיקות מעמד לכל היותר דור אחד ומתפזרות לדרכן. הקהילות של היום, שלא כבעבר, הן אקראיות; אנשים קנו בית או שכרו במקום שהשיגה ידם, וסטטיסטית בתוך שנים לא רבות ינועו הלאה, לקהילתם החדשה. מעטים הבנים שיגורו במקום שבו נולדו. אנחנו בעיצומו של עידן הניכור. לכן נאחזת הזהות בעקשנות בעדה, במגזר, במנהגים. נגד כור ההיתוך, נגד זהויות מזוייפות, חוזר עם ישראל לשרשיו המוכרים מדורות קודמים, וכשאין כאלה – הוא מדמיין לו חדשים וטוען שכך היה מאז ומעולם. במיוחד המגזרים הדתיים מצטיינים ביצירה הזו. אבל איזו ברירה יש לנו?

ומכיון שכך, אל לנו להילחם בזהויות האלה. הן אלה שיבנו את אומת הכהנים שהיא זו שנועדנו להיות.