יום שני, 10 באוקטובר 2011

ושוב על מוסר ומחאה

פעמיים תולה רש"י, בפירושו לתורה, את ירושת הארץ בהתנהגות מוסרית כלפי אויבים. האחת, לאחר מלחמת ארבעת המלכים את החמישה (בראשית י"ד). בתחילת הפרק שלאחריו נאמר "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד". את יראתו של אברהם ועידודו של הקב"ה מסביר רש"י כך: "לכך אמר לו המקום: אל תירא אברם, אנוכי מגן לך – מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאד". אכן, אותן נפשות שהרג אברם תוך כדי מלחמה, להגנת אחיינו ויורשו, עשויות לעכב את ירושת הארץ!
הפעם השניה היא ערב פגישתם המחודשת של יעקב, השב מארם, ועשו אחיו. יעקב מתכונן למלחמה עם אחיו, ושם נאמר "ויירא יעקב מאד וייצר לו (בראשית לח 8)". על כך אומר רש"י "וירא – שמא ייהרג; ויצר לו – שמא יהרוג הוא את האחרים". גם כאן מדובר במצב של מלחמת הגנה מובהקת. וגם כאן רואה רש"י לנכון להדגיש, שאדם הוא אדם. זהו אותו רש"י, שאיננו נלאה מלחזור ולהעלות על נס את מעלתם של ישראל על פני העולם ואת חביבותם של ישראל לפני הקב"ה; זהו אותו רש"י, שבחר לפתוח את פירושו לתורה בהדגשת זכותם של ישראל על הארץ. ובכל זאת, ערב מסעי הצלב ואולי בעיצומם, היראה מפני הפגיעה באחר, גם אויב, מנקרת בלב. לא רק הפן המוסרי הטהור בא כאן לידי ביטוי. באה לידי ביטוי גם היראה מפני אבדן הזכויות; קרי, ירושת הארץ מותנית ברמתנו המוסרית, בעליונותינו בתחום זה על פני היושבים בארץ בעת הזו, "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". פגיעה באויב, אפילו באויב, עלולה, בעיני האבות, להחליש את עמדתנו!
פגיעה בנו היא מעשה אויב, ועליה להיענש, אבל "יותר יש לו לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (תוס' ב"ק כ"ג ע"א). האחת היא חובה מוסרית, והאחרת אינה חובה מוסרית. וכבר הכריע זקן, הלא הוא הרב הרצוג, שזכויות המיעוטים בארץ ישראל מוקנות להן מכוח אותו רישיון אומות עצמו, שמכוחו קמה כל המדינה כולה; שכן זוהי הנורמה המקובלת היום על העולם, ואנו, בקבלנו את החלטת האו"ם ההיא בשמחה ובריקודים, קיבלנו גם את הנורמות המוסריות האלה על עצמנו (ניתן לראות אחד ממאמריו העוסקים בזה בתחומין ב'). אלה הן קביעות הלכתיות.
ועל כן, מלבד האבסורד ההלכתי שבדבר, כל מי שאינו מקבל נורמות כאלה היום הוא בגדר מחלל שם שמים. ההלכה מחייבת למחות על חילול שם ה'. היא איננה מחייבת להיעלב מפגיעה בנו.
מסיבה זו, התביעה המושמעת במקומותינו "למה אתם לא מגנים גם את הפגיעה בבתי כנסת", איננה רלוונטית. מאחורי תביעה זו עומדת פעמים רבות סתם קנטרנות, ואולי מין התגוננות ותחושת אשמה מודחקת, כמין "אם נוכיח שהם (המוחים כנגד פגיעה באחרים) אינם באמת מוסריים, אז גם טענותיהם נגדנו חסרות תוקף". לעתים אומרים אותם האומרים כי העלאת תביעה מוסרית בעת כזו אינה אלא חולשה, והיא מחלישה את עמדתנו הלאומית. ולפעמים עומדת מאחורי טענות אלה טענה עקרונית יותר, שעיקרה הוא שענייננו הלאומי נעלה על פני התביעות המוסריות.
כאמור, לא היא. ענייננו הלאומי תלוי בעליונותינו המוסרית, ושליחותנו בעולם היא המוסר. וכל המעלה את הלאום על פני המוסר, הופך את שולחנו. כבר ראינו בעינינו בדורותינו את נזקן ההרסני של גישות פוליטיות כאלה, שרווחו באירופה של שנות השלושים. איננו יכולים, ואסור לנו, לדרוש מאחרים מה שאיננו דורשים מעצמנו.
כדאי לזכור, שיוחנן הורקנוס הראשון, שגייר את האדומים – עובדי האלילים – בכוח, מתוך השקפה הלכתית יהודית, הביא על עם ישראל את הורדוס. וכדאי גם לזכור, שהקמת מדינת ישראל לוותה בהצהרה על שמירת זכויות כל תושביה. וגם בשיבתנו לחבלי יהודה ושומרון אנו מחוייבים באותה התחייבות.
כבר הזכרתי כאן את סיפורם של שמעון ולוי. פעמיים נדרש יעקב למעשיהם בשכם, לנקמתם את כבוד אחותם המחולל. האחת (בראשית ל"ד) היא ויכוח שחלקו טקטי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". יעקב למעשה טוען פה שלש טענות – טענת ההבאשה, שהיא טענה ערכית; טענת המיעוט והחשש מהשמדה, שהיא טענה טקטית; וטענת "אני וביתי", שהיא טענת האחריות. יעקב מנסח בכוונה את כל טיעונו בגוף ראשון: אותי, להבאישני, אני, עלי, אני וביתי. יעקב הוא האב, הוא הבית, הוא ישראל. האחריות על נקמת כבוד ישראל איננה מוטלת על אנשים פרטיים!
ובעוד בפרק זה שמעון ולוי מתווכחים ועומדים על דעתם, בפעם השניה כבר אין כל ויכוח. בבראשית מ"ט, בברכתו טרם מותו, מפרספקטיבה של זמן (אולי לאחר שראה שמי שבשם כבוד ישראל מוכן להשמיד עיר שלמה יהיה גם מוכן למכור את אחיו שלו לעבד), הוא בוחר לקלל את הנוקמים, בניו, ומנשל אותם מנחלה בארץ. "אחלקם ביעקב, אפיצם בישראל". גם לוי וגם שמעון לא קיבלו טריטוריה משלהם, אלא ערים בתוך נחלות שבטים אחרים. מכיון שמי שאינו מכבד את זכותו של התושב האחר על אדמתו, ואפילו מי מבניו אנס את אחותו, סופו להפוך לגר בארצו שלו.
ההיסטוריה תורה היא, ולימוד היא צריכה. וכל שאיננו מוכן ללמוד מההיסטוריה, נגזר עליו לחיות אותה מחדש.




3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אברהם גם גירש את ישמעאל ואימו מעל פני האדמה הזו, אבל את זה אתה לבטח לא ממליץ ללמוד ממנו.
כמו כן אתה בוחר בסלקטיביות מדהימה ובפרשנות צרה מספר זעום של מקורות שכביכול תומכים במוסרנות ובצדקנות המופלגת שלך כלפי האויבים על חשבון היהודים.
אתה מתעלם ביודעין ממרחבי התנ"ך המלאים במלחמות חורמה של ישראל בצורריהם, ללא יפיות הנפש השמאלנית המכלה את כרמנו בימים אלו, ואתה מתעלם מדיני המלחמה של הרמב"ם וכל הפוסקים בדרכי התורה.
במישור הפרטי הרג אדם, גם אויב, יכול כמובן להוליד חלישות הדעת אצל צדיקים, אך במישור הלאומי מדובר במצווה ובדבר המוסרי ביותר.
המוסר המזויף א-לה "הכיבוש משחית" (שבסופו של דבר, אם נוריד את המסיכות, הדברים כמובן מכוונים לשם) הוא סילוף חמור ופושע.

חגי משגב אמר/ה...

חבל שלא קראת לפני שהגבת. כתבתי מפורשות: "יעקב הוא האב, הוא הבית, הוא ישראל. האחריות על נקמת כבוד ישראל איננה מוטלת על אנשים פרטיים!"

כל מה שדיברתי עליו הוא ביצועים של אנשים פרטיים, המחליטים לנקום באויב. נקמה באויב היא עניין ממלכתי. גם זה מפורש ברמב"ם ובכל הפוסקים. כל מי שעושה אחרת, מלבד הפגיעה במוסר, גם פוגע בממלכתיות, בכובד האומה, בתפקודה, מזיק לעם ישראל בעצם מעשיו, גם אם לא תהיה להם תוצאה בינלאומית.

אנונימי אמר/ה...

למרות ש"מעשה אבות סימן לבנים", מן המפורסמות הוא כי האבות לא התנהגו בארץ כבעלי הבית אלא כגרים, וראיות למכביר מפורשות בעניין. לכן אין להקיש כלל בין מעשי האבות לבין ההתנהגות הלאומית בה צריך עם ישראל לנקוט מול אויביו מרגע שנכנס לארץ כלאום (לדוגמה, אין מקבילה ל"לא תחיה כל נשמה" בדרכי האבות!), והסיסמה "יעקב הוא ישראל" אינה רלוונטית לעניין זה כלל.
בתגובתך אתה מנסה לצמצם את דבריך למעשי אנשים פרטיים בלבד (ובזה אני נוטה להסכים אם כי בהסתייגות שדרישה לריסון היחידים לא יכולה לבוא באם המדינה אינה מגנה בצורה סבירה על אזרחיה מפני האויב ובאם המדינה הופכת אויב לאוהב ואוהב לאויב) אך במאמרך אתה מדבר על הצורך להיות מוסריים כלפי האויב אבסולוטית, כולל ברמה הלאומית ובמלחמה כוללת, מה שבוודאי סותר את מלחמות יהושע ודוד ביד ה'.

יש גם להדגיש שלמרות שהאבות התנהגו כיחידים וחששו כיחידים צדיקים הן מפני חלישות הדעת שבהריגת אדם והן מפני נקמת האויב (כמו שמפורש במקרה שמעון ולוי - "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי") - הרי שהקב"ה הפיג את חששם, אימץ וחיזק אותם והוסיף שכר על שכרם.
הבה לא נישאר עם חצי התמונה ביד של קידוש החשש ותו לא. בסופו של דבר ה' חפץ במיגור הרשע ובניצחון עמו.

אתה כותב "אכן, אותן נפשות שהרג אברם תוך כדי מלחמה, להגנת אחיינו ויורשו, עשויות לעכב את ירושת הארץ". זאת מהיכן לקחת? רש"י לא הזכיר את עניין ירושת הארץ כאן אלא את שכרו של אברהם במישור הפרטי. ולראיה אברהם שואל מיד את ה' "מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי" (לשיטתך מה זאת השאלה הזאת? הרי ה' נותן לו את הארץ!) - אלא ודאי מדובר במישור הפרטי, ועל זה אכן ה' מברך אותו בברכת הזרע. ורק לאחר מכן כהשלמה ה' חוזר ומברך אותו בברכת הארץ.

עיין גם במדרש רבה ותיווכח שפרשנותך תלושה מדברי חכמינו:

בראשית רבה מ"ד ה':

ר' לוי אמר תרתין (אמר שני דרושים), ורבנן אמרי חדא (ורבותינו אמרו דרש אחד). ר' לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברם מתפחד ואומר: תאמר, אותן אוכלוסין שהרגתי, שהיה בהן צדיק אחד וירא שמים אחד! משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך. ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה. והציץ המלך וראה אותו. התחיל מיטמן מפניו. אמר לו המלך: מפני מה אתה מיטמן מפני? פועלים הייתי צריך שיקושו אותה! עכשיו שקששת אותה, בוא וטול שכרך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברם: אותן אוכלוסין שהרגת – קוצים כסוחים היו! הדא הוא דכתיב (ישעיה ל"ג) "והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים".
ר' לוי אמר אחרי (דרוש אחר): לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר, אותן המלכים שהרגתי, שבניהם מכנסין אוכלוסין, ובאים ועושים עמי מלחמה! אמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תירא... אנכי מגן לך", מה המגן הזה – אפילו כל החרבות באות עליה, היא עומדת כנגדן, כך אתה: אפילו כל אומות העולם מתכנסין עליך, נלחם אני כנגדן!
רבנן אמרי חדא: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש וניצלתי, ירדתי למלחמת המלכים וניצלתי, תאמר שקיבלתי שכרי בעולם הזה, ואין לי כלום לעתיד לבוא! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אל תירא... אנכי מגן לך. כל מה שעשיתי בעולם הזה חינם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא - "שכרך הרבה מאוד", וזה שאמר הכתוב (תהלים ל"ב) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

אברהם אינו חושש מפגיעה באויב אלא מפגיעה בצדיק בשגגה. הוא אינו חושש על הארץ אלא על חלקו בעולם הבא. הוא אינו חושש על הריגת הרשע אלא מפני נקמת האומות.

לכן וודאי שבמישור האישי חייבים להיות מוסריים אך כשמדובר במלחמת מצווה וחובה נגד אומה רצחנית ואויבת, בל נסלף את הנחרצות בה מצווים עלינו התורה והתנ"ך לפעול ללא רחמנות מלאכותית על האויב על חשבון חיילינו ואזרחינו כפי שקיימת היום למכביר.