פעמיים תולה רש"י, בפירושו לתורה, את ירושת הארץ בהתנהגות מוסרית כלפי אויבים. האחת, לאחר מלחמת ארבעת המלכים את החמישה (בראשית י"ד). בתחילת הפרק שלאחריו נאמר "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד". את יראתו של אברהם ועידודו של הקב"ה מסביר רש"י כך: "לכך אמר לו המקום: אל תירא אברם, אנוכי מגן לך – מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאד". אכן, אותן נפשות שהרג אברם תוך כדי מלחמה, להגנת אחיינו ויורשו, עשויות לעכב את ירושת הארץ!
הפעם השניה היא ערב פגישתם המחודשת של יעקב, השב מארם, ועשו אחיו. יעקב מתכונן למלחמה עם אחיו, ושם נאמר "ויירא יעקב מאד וייצר לו (בראשית לח 8)". על כך אומר רש"י "וירא – שמא ייהרג; ויצר לו – שמא יהרוג הוא את האחרים". גם כאן מדובר במצב של מלחמת הגנה מובהקת. וגם כאן רואה רש"י לנכון להדגיש, שאדם הוא אדם. זהו אותו רש"י, שאיננו נלאה מלחזור ולהעלות על נס את מעלתם של ישראל על פני העולם ואת חביבותם של ישראל לפני הקב"ה; זהו אותו רש"י, שבחר לפתוח את פירושו לתורה בהדגשת זכותם של ישראל על הארץ. ובכל זאת, ערב מסעי הצלב ואולי בעיצומם, היראה מפני הפגיעה באחר, גם אויב, מנקרת בלב. לא רק הפן המוסרי הטהור בא כאן לידי ביטוי. באה לידי ביטוי גם היראה מפני אבדן הזכויות; קרי, ירושת הארץ מותנית ברמתנו המוסרית, בעליונותינו בתחום זה על פני היושבים בארץ בעת הזו, "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". פגיעה באויב, אפילו באויב, עלולה, בעיני האבות, להחליש את עמדתנו!
פגיעה בנו היא מעשה אויב, ועליה להיענש, אבל "יותר יש לו לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (תוס' ב"ק כ"ג ע"א). האחת היא חובה מוסרית, והאחרת אינה חובה מוסרית. וכבר הכריע זקן, הלא הוא הרב הרצוג, שזכויות המיעוטים בארץ ישראל מוקנות להן מכוח אותו רישיון אומות עצמו, שמכוחו קמה כל המדינה כולה; שכן זוהי הנורמה המקובלת היום על העולם, ואנו, בקבלנו את החלטת האו"ם ההיא בשמחה ובריקודים, קיבלנו גם את הנורמות המוסריות האלה על עצמנו (ניתן לראות אחד ממאמריו העוסקים בזה בתחומין ב'). אלה הן קביעות הלכתיות.
ועל כן, מלבד האבסורד ההלכתי שבדבר, כל מי שאינו מקבל נורמות כאלה היום הוא בגדר מחלל שם שמים. ההלכה מחייבת למחות על חילול שם ה'. היא איננה מחייבת להיעלב מפגיעה בנו.
מסיבה זו, התביעה המושמעת במקומותינו "למה אתם לא מגנים גם את הפגיעה בבתי כנסת", איננה רלוונטית. מאחורי תביעה זו עומדת פעמים רבות סתם קנטרנות, ואולי מין התגוננות ותחושת אשמה מודחקת, כמין "אם נוכיח שהם (המוחים כנגד פגיעה באחרים) אינם באמת מוסריים, אז גם טענותיהם נגדנו חסרות תוקף". לעתים אומרים אותם האומרים כי העלאת תביעה מוסרית בעת כזו אינה אלא חולשה, והיא מחלישה את עמדתנו הלאומית. ולפעמים עומדת מאחורי טענות אלה טענה עקרונית יותר, שעיקרה הוא שענייננו הלאומי נעלה על פני התביעות המוסריות.
כאמור, לא היא. ענייננו הלאומי תלוי בעליונותינו המוסרית, ושליחותנו בעולם היא המוסר. וכל המעלה את הלאום על פני המוסר, הופך את שולחנו. כבר ראינו בעינינו בדורותינו את נזקן ההרסני של גישות פוליטיות כאלה, שרווחו באירופה של שנות השלושים. איננו יכולים, ואסור לנו, לדרוש מאחרים מה שאיננו דורשים מעצמנו.
כדאי לזכור, שיוחנן הורקנוס הראשון, שגייר את האדומים – עובדי האלילים – בכוח, מתוך השקפה הלכתית יהודית, הביא על עם ישראל את הורדוס. וכדאי גם לזכור, שהקמת מדינת ישראל לוותה בהצהרה על שמירת זכויות כל תושביה. וגם בשיבתנו לחבלי יהודה ושומרון אנו מחוייבים באותה התחייבות.
כבר הזכרתי כאן את סיפורם של שמעון ולוי. פעמיים נדרש יעקב למעשיהם בשכם, לנקמתם את כבוד אחותם המחולל. האחת (בראשית ל"ד) היא ויכוח שחלקו טקטי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". יעקב למעשה טוען פה שלש טענות – טענת ההבאשה, שהיא טענה ערכית; טענת המיעוט והחשש מהשמדה, שהיא טענה טקטית; וטענת "אני וביתי", שהיא טענת האחריות. יעקב מנסח בכוונה את כל טיעונו בגוף ראשון: אותי, להבאישני, אני, עלי, אני וביתי. יעקב הוא האב, הוא הבית, הוא ישראל. האחריות על נקמת כבוד ישראל איננה מוטלת על אנשים פרטיים!
ובעוד בפרק זה שמעון ולוי מתווכחים ועומדים על דעתם, בפעם השניה כבר אין כל ויכוח. בבראשית מ"ט, בברכתו טרם מותו, מפרספקטיבה של זמן (אולי לאחר שראה שמי שבשם כבוד ישראל מוכן להשמיד עיר שלמה יהיה גם מוכן למכור את אחיו שלו לעבד), הוא בוחר לקלל את הנוקמים, בניו, ומנשל אותם מנחלה בארץ. "אחלקם ביעקב, אפיצם בישראל". גם לוי וגם שמעון לא קיבלו טריטוריה משלהם, אלא ערים בתוך נחלות שבטים אחרים. מכיון שמי שאינו מכבד את זכותו של התושב האחר על אדמתו, ואפילו מי מבניו אנס את אחותו, סופו להפוך לגר בארצו שלו.
ההיסטוריה תורה היא, ולימוד היא צריכה. וכל שאיננו מוכן ללמוד מההיסטוריה, נגזר עליו לחיות אותה מחדש.
