סיפורים לסוף אלול

מעשה שהיה כך היה:

השבוע החליט אחד ממוסדות החינוך הדתיים התיכוניים במרכז הארץ להביא אל הישיבה, במסגרת תכניות חודש אלול, חודש התשובה, מרצה אורח. המרצה הוא אדם שאימץ ילד שנולד פגוע ומעוות, שננטש על ידי הוריו בבית החולים לצורך אימוץ. הילד שכב כך בבית החולים ללא דורש, וכמעט אומץ בידי מנזר נוצרי, שהסכים לטפל בו. לבסוף נודע לאותו אדם על התינוק, ובהחלטה משותפת של כל בני משפחתו, מקטן ועד גדול (הבנות בהתלהבות והבנים בהסכמה – כך סיפר) הילד אומץ.

המעשה מרשים, בלי ספק, וראוי להיות מודל לחיקוי. תעצומות הנפש הנדרשות, הן לאימוץ והן לחיים השוטפים שאחר כך, גדולות מאד.

ובכן, האיש עמד וסיפר את סיפורו לפני תלמידי הישיבה. אבל אט אט החלו מתגנבות לתוך דבריו נימות צורמות. האיש, כיפה שחורה לראשו, חזר והדגיש כי ההורים הנוטשים הם חילוניים. בשלב מסויים אף אמר "טוב, החילוניים האלה גם הורגים ילדים עוד בבטן". לא היה ספק בעיניו כי חילוניותם של ההורים גרמה לנטישת התינוק. ועוד הגדיל האיש לעשות, וציין ש"הילד כמעט אומץ על ידי נוצרים, יימח שמם".

לבננו, שנכח באותה הרצאה, זה הספיק, והוא קם ממקומו ועזב את האולם. אחר כך ציין ש"אותם נוצרים יימח שמם היו מוכנים לאמץ את הילד היהודי, שאף יהודי אחר לא הסכים לאמץ".

לצורך ההגינות נציין, כי במענה למכתב ששלחנו למחנך ולמנהל, נענינו כי ההרצאה אכן תוכננה לצורך אותם מסרים חיוביים של מסירות וחסד, ואכן ההתבטאויות האלה היוו הפתעה גם עבור מחנכי הישיבה, והנושא יטופל. אולם הרושם העגום, שאיכשהו עמדות דתיות באות עם גזענות והתנשאות, עדיין בעינו עומד.

 

*

 עוד זה מדבר, והנה אנו מתבשרים על מעשה נוסף: ריסוס כתובות "תג מחיר", בתוספת עלבונות וציון שמות מאחזים, על דלת מנזר לטרון, וניסיון שרפה, שלמרבה המזל לא צלח. גם הפעם, איך לא, יש גוון דתי למעשה.

כאן המקום לחזור על דברים פשוטים: אם המדינה, מדינת העם היהודי, התחייבה לעיני העולם כולו - בעצם הצטרפותה למשפחת העמים, אם דרך האו"ם ואם בכל דרך אחרת - להגן על יושביה הנוכרים ועל אורחות חייהם, הרי שכל פגיעה באלה היא בגדר חילול ה', החמור יותר מכל עבירות שבתורה.

בגלל הפרת הברית עם הגבעונים (שהושגה ברמאות!), בא רעב על הארץ שלש שנים, שנה אחרי שנה, ושבעה מצאצאי שאול הוצאו להורג על לא עוול בכפם. על מעשה זה אמרו חכמים "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" (יבמות ע"ט ע"ב). המדינה מחוייבת, מעצם הקמתה כמדינה מודרנית ובעזרת הכרת העמים, להגנה מלאה על המיעוטים. הפרת התחייבות לאומית היא חילול שם שמים ברבים.

וכל התנצלויות רבנים כאלה ואחרים, שהיהדות פוסלת פגיעה ברכוש פרטי, אינן רלוונטיות, והרי הן כצפצוף הזרזיר, ומעידות על עצמן שאינן אלא מס שפתים. ואכן המרססים חשים את רפיסות המחאה הרבנית, ואין היא משפיעה עליהם כהוא זה.

*

משמעותה של הקמת המדינה רחבה אף יותר, והיא מתפרשת על שטחי הלכה נוספים. יש מעשים המוטלים על מדינה ועל ממשלתה. מצוות כיבוש הארץ (שלדעת הרמב"ן היא מצוות עשה מן התורה), אינה עניין לפרט לענות בו. לא בגלל פלפולי הלכה, אלא מפני שאין באפשרותו של הפרט לעשות זאת, וזה עניינה של המדינה. ההלכה יכולה לומר מה הנכון, הממשלה אומרת מה אפשרי. את המגבלות היא מעריכה: צבאיות, כלכליות, חוקיות; דיפלומטיות, פוליטיות, סוציולוגיות. כל אחד משיקולים אלה עשוי להוביל להחלטה לרכז מאמצים בכיוון זה ולא באחר, כדי לקדם את העניין הכללי, שהוא יישוב הארץ והחיים בה, שלו שותפים כלל אזרחי המדינה על כל גווניהם.

למרות מה שמתאמצים להראות מנהיגי הימין ובעיקר רבניו, ארץ ישראל איננה עניין של הימין. השמאל חי בארץ מבחירה, ומוסר את נפשו עליה, בדיוק כמו הימין. ומכיון שכך, המחלוקת עמם איננה על העקרון, אלא על היקפו ותנאיו. ועל כן, כל מה שממשלה כלשהי רואה לנכון לעשות כדי לחזק את האחיזה היהודית באותם חלקי ארץ ישראל שהדבר אפשרי, לפי השקפתה, לא רק שמותר לה לעשות, אלא היא מחוייבת לעשות כן, לא רק מצד החוק, אלא אף מצד ההלכה. ויהי הדבר אף כרוך לעתים בויתור על חבלי ארץ אחרים ובעקירת יישובים, קל וחומר מאחזים, כל שכן לא חוקיים.

אלא שחלק ממנהיגי ורבני הציבור הדתי לא הפנימו גם פה את עניין הממלכתיות המדינית היהודית המתחדשת, ואף לא את עניין שיתוף הגורל והאידיאל - ועל כן גם ההחלטה - עם ה"שמאל" וה"חילוניים", שני מונחים הנהגים תמיד בנימת זלזול. התוצאה הישירה היא הפיכתו של עניין ארץ ישראל לעניין סקטוריאלי. ההלל שהללו אומרים ביום העצמאות, הוא חסר משמעות. כשם שהחרדים אינם מודים בעניינה היהודי של המדינה, כך למעשה גם הללו. לדידם, מפטירין כדאשתקד, ואין למדינה כמדינה כל תפקיד בחיי העם. ולכן אין לעמדתה של ממשלה, או של רוב העם, כל חשיבות. ולכן גם אין לנו אחריות ממלכתית כלפי המיעוטים שהתחייבנו לערוב לשלומם.

*

ובאותה נשימה, יוציאו אותם רבנים עצמם עוד "פסק הלכה", המורה לא ללמד על פי התכנית החדשה בתנ"ך. כאילו לא נטענו טענות, כאילו לא היתה הידברות. כאילו לא הסכימו ראשי החמ"ד להוציא דברים מהתכנית על פי דרישותיהם ולמנות ועדה משותפת. הם ואפסם עוד. לעיני הקורא, ברור שהם אינם מקשיבים כלל. וכאילו כדי להבהיר את הקשר בין כל העמדות שצוינו עד כאן, נוסף עוד צימוק אחד בפסק כפי שצוטט בעיתונות – לדברי הרבנים, לתכנית חדרו "תפיסות מעוותות של אומות ואמונות שפלות". והנה סגרנו את מעגל ההתנשאות, ההתעלמות, הגזענות.

ומי שמתפלא מדוע אין יותר המונים היוצאים להפגין בעד מגרון או בעד בית אל, הנה התשובה. המוני הציונות הדתית, חושים בריאים להם. הם חשים בניתוק ובהתנשאות, והנהגה זו כבר אינה הנהגתם. כך הולך מפעל חשוב ביותר, ומאבד את כל עולמו, בשל יהירות, כוחנות, וניתוק מהמציאות.

*

קו ישר עובר בין שלושת העניינים האלה. "עמדתנו או התהום", "אני ואפסי עוד", "הכל או לא כלום". התוצאה היא תמיד הלא-כלום. כך היה, כך יהיה.

 

חודש התשובה: ניקסון בהר הרצל, או המלך בשדה

בסוף שנת הלימודים תשל"ד ביקר נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, בישראל. הימים היו ימי אחרי מלחמת יום כיפור. ישיבת נתיב מאיר שכנה אז בשולי בית וגן בירושלים, ממש מול הר הרצל. בתוך חודשים ספורים עמדו להתחיל הלוויות הרוגי המלחמה, שהועברו בתחילת תשל"ה לקברות הקבע. אבל ביוני 74 היתה התרגשות באויר. שיירתו של נשיא ארה"ב עמדה לעבור בשדרות הרצל, בדרכה למשכן הכנסת. אנחנו היינו נוער תוסס, אידיאליסטי ונמהר. ניווטנו את חיינו בין ראש הישיבה, ר' אריה בינה, שהתנגד עקרונית להפגנות בני נוער בכל נושא, ובמיוחד בנושאים פוליטיים ("ברגע שהציבור בארץ יזהה שזה עניין של הדתיים – העסק יהיה גמור", ניבא), לבין הכריזמה המהפכנית של ר' צבי יהודה, שעמדה אז בשיאה. משלחות ישראל, מצרים, סוריה וארה"ב ניהלו מו"מ על הסכמי הבינים והפרדת הכוחות. ההתנחלויות הגדולות התחילו להתבשל. שליחי "מרכז" אצו רצו בין הישיבות וגייסו את הנערים צמאי האקשן לפעולה, ובתוך כל אלה – לראשונה בתולדות המדינה, הנשיא האמריקאי.

וכך מצאנו את עצמנו, שביעיסטים פרובינציאליים, מצטופפים בין המון אדם בשולי רחוב הרצל, מצפים לשיירה הנשיאותית. ההיסטוריה התקרבה במהירות, בסדרת מכוניות שחורות, ולפתע עצרה, ממש לידינו, במרחק נגיעה. מתוך המכונית יצא אדם, שנראה, למרבה הפלא, בדיוק כמו התמונות שלו בעיתונים, ואחריו זינקו מיד מאבטחיו המופתעים; מראש מכוניתו הוא החל ללחוץ ידים שהושטו לעברו, כמה שניות – ונבלע חזרה במכונית המשוריינת ששבה לטוס מזרחה.

לנו זה הספיק. היינו מוכנים מראש, והתגובה המוכנה שלנו היתה ברכה, בשם ומלכות: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". נלהבנו מעצם העובדה שנפל בחלקנו לברך את הברכה הנדירה הזו, שחז"ל תקנו לברך כשרואים מלך ממלכי אומות העולם. אולי לא ממש מלך, אבל האדם החזק ביותר בעולם – למרות ווטרגייט, שנשפה בעורפו, ולמרות שאנו עצמינו נפנינו מייד ואצנו רצנו למשכן הכנסת, להפגנות נגד ההסכמים המתרקמים והולכים.

אחר כך החלו להתפשט שמועות, שהרב עובדיה – אז הרב הראשי לישראל – פסק שאין לברך על ניקסון את ברכת המלכים, ומכל מקום לא בשם ומלכות, מכיון שאיננו לבוש בבגדי מלכות. אבל לא הנחנו לזה לקלקל לנו את החגיגה.

הפכתי מאז בסיפור הזה כמה פעמים. דעתו של הרב עובדיה היתה טכנית לחלוטין, אבל ביסודה עמדה ההבנה, שעניינה של הברכה הוא כבוד המלכות, שהוא דבר נשגב, בעל עוצמה, ומעורר יראה; איזה נשיא מודרני מעורר רגשות כאלה היום? ומולה עמדה ההרגשה, שבכל זאת, אם אנחנו רוצים לשמר את הרלוונטיות של חז"ל – אין מי שקרוב למעמד הזה יותר מניקסון.

הסיפור הזה קורה כל שנה מחדש. בעוד פחות משבועים תימלא הארץ דרשות ושיחות לראש השנה. חלק גדול מהן, מותר לנחש, יספרו שוב ושוב את סיפור "המלך בשדה"; באלול יוצא המלך מארמונו אל השדות, והעם הפשוט יכול לבקש ממנו ככל שעולה על רוחו. דרשנים שלא יספרו את הסיפור הזה ייאחזו בדברים אחרים – ההצמדה בין "מלכויות" ל"שופרות"; תקיעת השופר תהפוך להיות תרועת מלך, ואלה מאיתנו שכבר תעו במחוזות המחקר יהרהרו בהקבלה המעניינת שבין ראש השנה שלנו לבין טקסי ראש השנה האשורי והבבלי, שגם בו ממליכים את האל על העולם, ובו הוא יושב ודן את העולם ובאיו.

האמת היא שבתורה עצמה, כידוע, אין דבר מפורש מכל אלה. עצם רעיון המלוכה נזכר רק בספר דברים, וגם שם בניסוח בעייתי, שמאפשר לפרשן-הוגה-דרשן כמו אברבנאל לערוך השוואה בין מלכויות ישראל ויהודה החטאות והכושלות לבין הרפובליקה הרומית שליטת העולם, או לרפובליקה הוונציאנית של ימיו, סוחרת הימים, ולהגיע למסקנות לא מחמיאות כלל לגבי המלוכה. בתורה אין "ראש השנה" כלל, מה עוד שיום התרועה הזה איננו ממוקם בתחילת השנה אלא באמצעה, בחודש השביעי. אבל השופר עושה את שלו, וצליל הזעקה העולה ממנו מאשש את תפיסת היום הזה כיום דין. לא היה לחז"ל דבר יותר טבעי מלהצמיד ליום זה דימויי מלך ומלוכה, ועד היום הזה מלאות כל תפילותינו בשורש "מלך" על שלל הטיותיו. אפילו את התואר הפרסי האופייני "מלך מלכי המלכים" אימצנו, ואין ספק שבן העולם העתיק, מצרי או מסופוטמי או פרתי או רומי או ביזנטי, היה מרגיש בבית בתוך עולם הדימויים הזה, שהכיר מחיי היומיום שלו.

אבל לנו, מה אומרים לנו הדימויים האלה? מתי ראינו לאחרונה מלך אמיתי? איזה רגש עורר בלבותינו הצעירים והתמימים נשיא המעצמה הגדולה בעולם? האם נמלאנו יראה? האם רצנו לבקש ממנו בקשות? האם ראינו בו את השליט העליון על חיינו?

אין לאדם אלא מה שבעולם הדימויים שלו, ואין האדם מרגיש אלא מה שהוא יכול לדמות בנפשו. האם אנחנו מסוגלים בכלל לראות במשהו או במישהו שליט עליון כזה? מה בעולמנו מאפשר לנו לדמות תחושת כניעה? איך יכול מי שחונך בדמוקרטיה, חופשית, נושכנית ואנרכית קצת בסתר ליבה, שזורק את מנהיגיו אחת לכמה שנים, לעמוד ולומר בלב שלם "את חיל יום פקודה"? מי חיל, איזה חיל? האם באמת אנו מפחדים? שאם לא כן, למה אנחנו מחפשים כל הזמן מנגינות חדשות? ריגושים חדשים? סגנונות תפילה ש"יעשו לנו את זה"?

לפני שנים אמר לי בן דודי, אתיאיסט מושבע מנוחתו עדן, שהתפילות שלנו כולן דברי חנופה מזעזעים, שלא היינו מעלים על דעתנו לומר בשום הזדמנות אחרת. מהפרספקטיבה שלו, אנו עסוקים כל הזמן בנסיונות פתטיים לשכנע את עצמנו שאנחנו מרגישים משהו שכלל איננו מדבר אלינו. השבתי לו שהתפילות לאו דוקא מבטאות את עולמנו שלנו, אלא מנסות לחנך אותנו, לעולם רגשי אחר, שבאמת איננו נמצאים בו עתה.

אבל אינני יודע אם הקושיה שלו אינה טובה יותר מהתירוץ. בכל פעם שאני רואה נער, בגיל שבו הייתי אז בהר הרצל, עם חולצה הזועקת בכתום לוהב "מי מעיז להילחם במלך?!", אני מהרהר לעצמי באירוניה מרירה, שעם החולצה הזו עצמה הוא מתריס נגד השלטון, שהוא הוא מקבילתו המודרנית של המלך; ושבכל מהדורת חדשות אנו שומעים על עמים המתקוממים ומדיחים את מלכיהם, או דיקטטוריהם הגרועים ממלך, בשם זכויות האדם, שמלכים ממש אינם אמונים עליהם; ושהוא עצמו לא היה רוצה לחיות תחת שלטונו של מלך כלשהו, מכיון שהוא כבר טעם את טעם הדמוקרטיה.

האם לא הגיע הזמן לרענן את עולם הדימויים שלנו? להכיר סוף סוף בעובדה שאיננו עוד מלוכנים? שעולמנו דמוקרטי? שהמשלים הישנים כבר לא באמת מעוררים אותנו? שבאגף הזה בליבנו, של רגש יראת הרוממות, כבר לא גר אף אחד? שאם איננו רוצים שמדרשי חז"ל יעברו לאגף סיפורי הפיות, אולי הגיע הזמן לבנות אגף חדש, לספר סיפורים חדשים, לכתוב מחדש את מדרשי המלכות שלנו?

שתהיה לכולנו שנה טובה.

חודש התשובה: מהי התחזקות?

מהי התחזקות?

בגדים בסטנדרט אחר – ארוכים יותר, צנועים יותר?

יותר לימודי קודש, פחות לימודי חול?

יותר שאלות לרב?

יותר החמרה בטיב תעודת הכשרות?

ובקיצור: יותר מכל הדברים המאפיינים יהודי דתי?

     צניעות היא אמנם לא רק עניין של ביגוד, אבל בעיקר.

צניעות פירושה אפנה מסויימת, המקובלת בקרב הציבור שלנו.

"הציבור שלנו" הוא אבן היסוד להבחנות האלה.

     לימודי החול פחותים בחשיבותם. הם אינם מצווה.

לא רק שאינם מצווה, ריבויים מפריע לאמונה התמימה.

לכן רצוי שילמדו אותם רק מורים שהשקפתם זהה לשלנו.

הפתעה! גם פה "הציבור שלנו" הוא מונח המפתח.

     ככלל, התורה היא דבר גדול ומסובך. מי אני שאפסוק לעצמי?

ומי אתה שתפסוק לי?

צריך לשאול רב.

עדיף לשאול רב.

אפשר לשאול בכל דבר.

למעשה אין צורך לדעת הרבה: בשביל זה יש רב.

מי שיודע הרבה ומביע דעות בלי שהוא עצמו רב, יש לחשוד בו בקונסרבטיביות.

הרב כמובן צריך להיות כזה שלמד במקומות הנכונים, שלא יהיה לנו חלילה איזה קונסרבטיבי, או אמריקאי, או איזה מיקל אחר מהקיבוץ הדתי. בקיצור, רב אמיתי, משלנו.

נכון, נכון, "הציבור שלנו"...

הכשרות? בודאי, הרי זה לב העניין: הכל תלוי ברב שנותן את ההכשר. על מי אפשר לסמוך ועל מי לא, לא כן?

     יהודי דתי זה עניין של אפיון.

לא ייתכן דתי שאינו נראה כך, שמאופיין במאפיינים לא דתיים, או שלא ברור בראיה שהוא אכן דתי.

דת היא עניין של איפיונים. ההלכה מטרתה לאפיין.

ההפרדה מכל מה שאינו יהודי דתי היא מטרת קיום ההלכות, או לפחות אחת המטרות החשובות ביותר.

כי זה שומר על קדושת המחנה, כי זה מחזק אותנו, כי כך אנחנו חשופים פחות לסיכונים.

כי כך בטוח שתוצרי החינוך שלנו יישארו בתוך המחנה.

איזה מחנה? ברור: "הציבור שלנו"...

     אז זהו המצב:

התחזקות פירושה ביצור. התבצרות. עמידה איתנה כנגד העולם.

העולם מסוכן. הוא מפתה, הוא מדרדר. יש להתרחק ממנו.

המתחזק מבצר את הגנותיו, ומפריד את עצמו מהחברה החילונית החטאה, במראה, בשפה משותפת, בהנהגה, בדרכי חשיבה.

אחר כך גם במקומות יישוב. רובנו גרים היום ביישובים נפרדים.

שלא לדבר כמובן על מפלגות...

אנחנו שונים בהכל. אנחנו חזקים יותר מבחינה מוסרית, אנחנו טובים יותר.

אנחנו חכמים יותר. מנהיגינו – הרבנים שלנו – יודעים יותר. יודעים הכל. מה שהם אומרים קודש.

הרבנים אינם סתם אנשים רגילים. יש להם סייעתא דשמיא.

באמונה ננצח ונשיג הכל. כי האמת אתנו, והצדק חייב לצאת לאור. והגאולה בוא תבוא, בדרכנו שלנו דוקא.

הלאה החילוניות! הלאה הדתיים-לייט! הלאה החפיפניקים! הלאה המכנסיים! הלאה לימודי החול! מוות לפילוסופיה! מוות לאבולוציה! מוות לתיאטרון ולקולנוע! הלאה הספרות הקלוקלת!

ומה הלאה? שריפת ספרים? צנזורה? משפט הקופים? אפיפיור? איאתוללות?

הנה התחזקות אמיתית:

     התחזקות היא צניעות. צניעות עם ה', לא מול בני אדם אחרים. יסוד הצניעות – ענווה. אל תפגין עם מה שיש לך, לא אתה אדון על כך. גם בגוף, אבל בעיקר בנשמה ובאופי.

     התחזקות היא לימוד. היא העמקה – בתורה ובעולם גם יחד. היא עמידה על הרמה הגבוהה בכל דבר: בקודש ובחול. היא שאיפה להצטיינות: ביצירה, בשרות העם, בחברה, בתיקון העולם.

יש לימודי תורה, ויש לימודים כלליים. מקומה של התורה רב לה, והיא קובעת את חיינו ומסגרתם. היא איננה יכולה לומר הכל על העולם, לא הפיזי, לא המחשבתי בכל היבטיו, לא החברתי. לא תמיד גם הערכי. דברים משתנים. התורה קובעת עמדה כלפי דברים, לא ממציאה אותם. כדי שתדע כלפי מה לקבוע עמדה וכיצד – עליך ללמוד את העולם, לא רק את התורה. ומפי המומחים הטובים יותר, יבואו מאין שיבואו. אחרת, איך תחיה?

     התחזקות היא קבלת אחריות, לא הטלתה על הרב. את קביעת העמדה לא תוכל להשאיר רק לרב. אלה הם חייך, לא חייו. הכרעותיך יום יום הם יהדות. יציאתך לעבודה תיעשה בדרך יהודית. שיחתך עם ילדיך תיעשה בדרך יהודית. את עיתות הפנאי תעביר בדרך יהודית. רב צמוד לא יהיה לך, ואם לא תלמד ולא תגבש עמדה יהודית – איך תחיה?

     התחזקות היא בטחון עצמי. הכרה בכוחותי להכריע הכרעות ערכיות, כפי שלימדוני, כפי שחינכוני, כפי שלמדתי והוספתי.

     התחזקות היא סקרנות. היא כבוד לכל דבר, גם המאיים עלי. היא אי קביעת עמדה מראש לדברים שאינני מכיר באמת ושלא למדתי.

     התחזקות היא חזרה לעם ישראל. לא פרישה ממנו. לא הבדלות בלבוש וביישובים ובחינוך ובתכני חשיבה. היא שפה משותפת. היא חשיבה מודרנית, עקבית, ישרה, אמיצה.

     המתחזק איננו מפחד מהעולם. הוא מזמין אותו אל ביתו, הוא משוחח איתו. אולי נלמד זה מזה דברים. יש לי מה ללמוד גם מהאחרים, שאינם בני תורה, והרבה. עגלתם מלאה. גם עגלתי.

     הבה נצא למסע עגלות, יחד, אל האופק, אל הגאולה, להקביל פני משיח צדקנו.

כי איך נבוא אל אבינו והנער איננו איתנו?