יתרו: כתב הלוחות

(הדברים הופיעו ברובם בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן לשבת פרשת יתרו תשע"ז)

נושא הכתב שבו נכתבו הלוחות העסיק את חכמינו, ולהלן נציג את המקובל בעולם המחקר האפיגרפי לגבי הכתבים שהיו קיימים בימי מתן תורה והתפתחותם, וננסה להאיר את הדיון התנאי בעניין באור הידוע לנו כיום.

עולם התרבות כותב כבר מזה כחמשת אלפים שנה. בסוף האלף הרביעי לפנה"ס נוצר הכתב הראשון בעולם, ככל הנראה בערים השומריות שלגדות המפרץ הפרסי. בתחילה היה זה כתב תמונות: כל סימן ייצג מושג. בשלב הבא, שאותו פיתחו שבטים שמיים שהתיישבו באותם איזורים ודיברו אכדית, הפכו הסימנים,שעתה כבר היו רק אוסף תוים דמויי יתד שהוטבעו על לוחות טין (מכאן הביטוי "כתב יתדות), לסימני צליל, ולא מילה שלמה. הצליל היה רכיב הגיה: הברה שלמה או תנועה. בבת אחת ירד מספר הסימנים מאלפים למאות.

בד בבד, ואולי מאוחר מעט יותר, נוצר כתב דומה בעמק הנילוס, אלא ששם הורכבו הסימנים מציורים של ממש. עדיין כל סימן ייצג צליל, אלא שבמצרים כל סימן ייצג קבוצת עיצורים – מאחד ועד ארבעה; עד היום אין לנו ביטחון בצורת ההנעה (או: הניקוד) של צלילים אלה. כתב זה נודע בשם כתב הירוגליפי, ואנו נוהגים לכנותו "כתב החרטומים".

שושלות התחלפו, ממלכות קמו ונפלו, ההיסטוריה התהפכה, ועדיין יושבי שני האזורים שמרו את מסורתם, והתפתחויות, אם חלו, היו פנימיות בלבד. במצרים חדל כתב החרטומים לשמש רק עם בוא התקופה הרומית. הכתב היה ערך תרבותי ואף מקודש. איש לא ראה תועלת או ערך בהשכלה נרחבת להמוני העם, והכתיבה נשארה נחלת האליטות.

במאות הראשונות לאלף השני לפנה"ס – עדיין הדעות חלוקות בין המאה התשע עשרה להמשך המחצית הראשונה של האלף – באה שיטה חדשה לעולם. השיטה נוצרה, למיטב ידיעתנו היום, בתחום התרבות המצרי; ממציאיה שאבו את השראתם מהסימנים ההירוגליפיים המצריים, אלא שהם ניצלו את הסימנים שבחרו בצורה שונה מעט. כל סימן כזה קיבל מעתה את הערך של העיצור הראשון של המילה השמית המיוצגת בציור המצרי. לדוגמה: ריבוע בעל פתח צידי, שבמצרית סימן בית, נהגה במצרית "פר" (שהוא הרכיב הראשון במילה "פרעה", הבית הגדול); הכותב השמי הקדום צייר אותו ציור, והצמיד לו את הערך העיצורי "ב", הפותח את המילה השמית "בית". ציור גלי הים, המסמלים מים, נהגה במצרית "נ"; השמי הקדום קרא אותו כ"מים", וסימן בו את העיצור "מ". וכך נוצרה מערכת בת קרוב לשלושים סימנים בלבד, שייצגה קרוב לשלושים עיצורים של שפה שמית קדומה כלשהי, שעדיין איננה ידועה לאשורה.

ממערכת כתב זה שרדו דוגמאות מעטות בלבד לאורך מאות רבות של שנים, אבל ניתן לזהות, מהדוגמאות הלא-רבות שבידינו, כי הסימנים הלכו ועברו הפשטה, איבדו את ציוריותם הנטורליסטית הראשונית, ועם הזמן גם התמעטו. לקראת סוף האלף התייצבה מערכת בת עשרים ושתים אותיות במרחב הכנעני, שעדיין שמרה על כמה מתכונותיה הציוריות. ככל הידוע לנו היום, מערכת כזו מתאימה לשפה הפיניקית, שדוברה בממלכות כנען הצפוניות של חוף הלבנון הפיניקי, ואולי גם בדרומיות. השפה העברית, לעומת זאת, השתמשה ככל הנראה ביותר עיצורים. עד היום הזה אנו משתמשים באות ש' כדי לייצג שני עיצורים נפרדים – שין שמאלית ושין ימנית, שכבר איננו יודעים בבירור מה היה ההבדל ביניהם; ראיות שונות מצביעות על כך שעוד בימי הבית השני שמרה העברית על עיצור ח' חיכי (נהגית ככ"ף רפה) ועל ע' וילונית (נהגית כרי"ש ישראלית אשכנזית מודרנית), למרות שבכתב לא היה הבדל בינן לבין הח' והע' הגרוניות. הווה אומר, דוברי העברית אימצו להם כתב שלא התאים לשפתם במאת האחוזים (למעשה כך הוא המצב כמעט בכל שפות העולם עד היום, כמעט אף שפה לא משתמשת במערכת כתב המתאימה לחלוטין לעיצורי השפה המדוברת בפי הכותבים). גם עם הקמת ממלכת ישראל לא פסק השימוש במערכת זו, וראיות מן הזמן האחרון, דוגמת האוסטרקון מחירבת קיאפה, מעידות כי הכתב הכנעני הציורי הזה שימש גם את מינהל הממלכה הצעירה.

הכתב הכנעני - חירבת קיאפה

אי שם לקראת אמצע המאה העשירית לפנה"ס – ימי שלמה ככל הנראה – חדרה לארץ שיטת כתב חדשה. שיטת הכתב החדשה, שהתבססה על השיטה הקודמת, התפתחה בסוף האלף הקודם בערים הפניקיות; על כך מעידות מספר כתובות שהתגלו בגבל הפיניקית, היא ג'ביל שעל חוף לבנון הצפונית. אותם עשרים ושנים סימנים ציוריים השילו סופית את צורתם הציורית והפכו לסדרת סימנים לינאריים פשוטים, בני שלש ארבע משיכות קצרות בלבד, בכיוון כתיבה אחיד מימין לשמאל. כתב זה נודע בשם "הכתב הפיניקי", וכאמור הוא אומץ על ידי הישראלים באמצע המאה העשירית לפנה"ס, והחליף את השיטה הכנענית שנהגה עד אז. מספר האותיות כמובן לא גדל.

מכאן והלאה התפתח הכתב הזה התפתחות פנימית בתוך ארץ ישראל. הכתובות המפורסמות, כגון כתובת מישע וכתובת השילוח או חרסי שומרון ומכתבי ערד של ערב החורבן, נכתבו כולם בכתב זה (שכמובן גם הוא התפתח במהלך השנים, אולם שמר על צורתו הבסיסית). זהו הכתב הידוע בשם "הכתב העברי". הפיניקים, שהנחילו את כתבם לארמים, המשיכו לפתח את כתבם שלהם בנפרד, וצורותיו הלכו ונהיו מופשטות יותר ומעוטות קוים יותר ויותר. בבוא עידן האימפריות, החליטו האשורים והבבלים, ובעיקר הפרסים, לאמץ את הכתב הארמי לצרכי מינהל הממלכה. באימפריה הפרסית תפס הכתב הזה מקום מרכזי בתכתובות המרובות בין חלקי הממלכה, והפך למעשה לכתב הרשמי של כל מערב האימפריה הפרסית, שכלל את כל המזרח התיכון של היום.

הכתב היהודי - ימי החשמונאים

על כן, שבי ציון, שגלו מיהודה כשכתב עברי בידם, חזרו מהגלות וכתב ארמי חדש בידם. וכך מתאר התלמוד הבבלי (סנהדרין כ"ב) את שאירע:

"תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה ... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב. תניא, רבי אומר: בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל. כיון שחטאו נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן החזירו להם... רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר".

כאמור, למיטב ידיעתנו היה הכתב החדש הזה, המכונה כאן "אשורי", הכתב הבינלאומי של תקופתו. חידושו של עזרא על פי זה לא היה בעצם אימוץ הכתב; זה היה תהליך שאיננו תלוי בו. החידוש היה שניתן לכתוב את התורה בכתב הזה, ולא בכתב העברי של ימי הבית הראשון. כאמור, גם אותו הכתב העברי למעשה לא היה הכתב שבו היתה יכולה להינתן התורה, אי שם במחצית השניה של האלף השני, אלא אביו, הכתב הכנעני הקדום יותר; לפיכך, אנו מדברים למעשה על הפעם השניה שעם ישראל החליף את כתבו, ולא הפעם הראשונה.

הכתב השומרוני - "העברי" (ציור: עדה ירדני)

מחלוקתם המשולשת של התנאים מייצגת למעשה מחלוקת לא רק על המציאות. הכתב המכונה בפיהם "כתב עברי" היה ככל הנראה הכתב שבו השתמשו השומרונים לכתיבת התורה שבידיהם; כתב זה אמנם הוא פיתוח של הכתב העברי העתיק, אולם גם הוא כבר עבר שינויים לא מעטים וכבר אינו נראה אותו הדבר. מכל מקום, שמו, "עברי", בהחלט איתגר את התפיסה ההלכתית המקובלת, הפוסלת ספרי תורה שנכתבו בכתב זה. לפיכך נחלצו התנאים להסביר, כיצד ייתכן שכתב מקודש איננו הכתב האותנטי, שבו ניתנה התורה. רבי ור' אלעזר המודעי מנסים למצוא "אוקימתא" היסטורית, שתשאיר את הכתב האשורי גם מקודש וגם עתיק ואותנטי; ואילו ר' יוסי, הקרוב מכולם לתהליך הריאלי, מנתק בין השנים. המקודש והאותנטי אינם בהכרח זהים, אומר ר' יוסי. המקודש הוא זה שההלכה קובעת שהוא מקודש, גם אם בעבר היה אחרת, ואף אם הלוחות עצמם היו כתובים אחרת. 

ומעבר לזה, יש במחלוקת זו מודל לגישות שננקטו במהלך הדורות כל אימת שנוצר עימות בין מידע חדש לבין עמדות מקובלות. יש שנקטו בהכחשה: המידע לא נכון, המצב תמיד היה כמו היום. יש שנקטו באפולוגטיקה: המידע לא מלא, יש דברים נוספים, והעמד המסורתית עדיין נכונה. ויש שהיו מוכנים לאמץ את המידע החדש והמוכח, ואף אם זה יחייב לעדכן תפיסות ישנות, כך יהיה. 


(לעיון נוסף: http://misgav.blogspot.co.il/2013/01/blog-post_24.html)