לחידוש החמ"ד

המכתב הזה התפרסם במוסף שבת של מקור 

ראשון, עש"ק "בלק". לתועלת הקוראים

המסמך, שאותו הביא יוחנן בן יעקב בגיליון שבת פרשת "קרח", המציג את עצמו כחזון החמ"ד, מבטא בצורה ברורה מאד סחף והטיה בעקרונות החינוך הממלכתי דתי, שעליו גדלו דורות של צעירים דתיים לאומיים, ויוחנן הראה יפה את השינויים שבאו שם לידי ביטוי. השינוי הזה איננו רק דיון תיאורטי. הפערים בין התפיסות החינוכיות והשקפות העולם של קבוצות שונות בציבור הדתי, באים לידי ביטוי חזק במיוחד ולעתים קולני מאד סביב תקנוני בתי הספר, ולרוב סביב שינויים הנעשים בהופעת התלמידים ובמתכונת הלימודים ותכניהם גם ללא הסכמה או דיון על התקנון. לרוב מגיעים העימותים בדרך זו או אחרת לפתחה של הנהלת החמ"ד. זו מעדיפה בדרך כלל לא להיכנס לעובי הקורה ולא לכפות החלטות על הזרם שבניהולה אלא לתת לשטח להכריע; והקבוצות הקוראות לעצמן "תורניות", מתוגברות בלהט ובאידיאולוגיה, שאחד מיסודותיה הוא חוסר הנכונות להכיר בלגיטימיות של דרכים אחרות, מפגינות בדרך כלל יותר נכונות ל"הליכה על הקצה" עד כדי פילוג.

כמעט תמיד התוצאה היא נסיגה של הקבוצות האחרות, ושינוי בדרגות שונות של אופיו של בית הספר המקומי. במקום "תורה עם דרך ארץ", או "תורה ועבודה", העבודה ודרך הארץ נדחקו לקרן זווית, והתורה שבה להסתגר בד' אמות של הלכה. הכף נטתה לכיוון ה"תורני" בלבד, ומחנכים לא נדרשו עוד להיות רחבי אופקים ואנשי תרבות כמחנכי הדור הקודם. כתוצאה ישירה של הצטמצמות זו הלך וגבר היסוד הלא רציונאלי בחשיבה הדתית בכלל, ועמו החינוך לחוסר עצמאות בהכרעות ערכיות, ולפשטנות יתר בחשיבה, הדתית והכללית כאחד. כתוצאה מכך הלך והשתנה גם ההרכב החברתי של קהילות הציונות הדתית, הנהגתן שינתה את פניה, ועמה גם הדגשים הערכיים שלה.

המחיר הוא כבד. קהילותינו עתה נחלקות: מהן מסתגרות באופיין, בדרך חייהן ובצורתן החיצונית, והולכות ומאבדות קשר עם העם היושב בציון, ומהן חסרות הנהגה רלוונטית וכתוצאה מכך פרוצות לכל רוח ומאבדות את ייחודן לחלוטין. לעתים ישוב אחד יש בו כאלה וגם כאלה, והשפה המשותפת ביניהם הולכת ונעלמת.

אין חולק על כך שמטרתו של החינוך הוא חינוך לתורה ולמצוות, אולם יש ויש חולק על הדרך הנכונה לתפיסתם ולהנחלתם של התורה והמצוות, ולמקום שאנו מועידים להם בעולמנו. האמירה הכללית והשבלונית, שהחמ"ד מחנך לתורה, ללא נתינת כיוון, מטרה ועקרונות, אין בה כלום, וסופה לחזור להסתגרותה של התורה ושומריה בד' אמותיהם, ולנטישת העולם והחיים עצמם שוב לידי כל מי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

דומה שהגיע הזמן שאותן קבוצות "אחרות", שהן הן קבוצות היסוד של הזרם הציוני דתי, שעד כה חשות עצמן נדחקות לשוליים, ולעתים קרובות אף אינן מציבות משנה מסודרת נגדית, יעלו בחזרה אל ראש התורן את הדגל שנשמט, וישובו אל מעינות החינוך שעליהן גדלו, ועליהן ניסו לגדל גם את הדור הבא. הנה איפוא ניסיון לנסח את הרציונל והעקרונות הייחודיים של החינוך הממלכתי דתי, או הדתי לאומי, או הציוני דתי, כפי שראוי הוא להיות.

אלה הם העקרונות:

א.      אמת. אסור לשיקולים זרים להנחות את עקרונות החינוך וההתנהגות. לא שיקולי תדמית חברתית, לא מה יאמרו בחוגים אחרים, ואף לא אפנות חולפות כאלה ואחרות. בהתאם לכך, הדגש לא יכול להיות מושם על עניינים חיצוניים, שאינם אלא מסגרת וסיוע שתועלתם מוגבלת. האמת והיושר הם קני המידה לקביעת עמדות, הלכתיות, חברתיות, ערכיות, ובכל תחום אחר.

ב.      צניעות.  חייב אדם לדעת שאין הוא המרכז, ואל לו לכוון את מעשיו כדי לרכז אליו את תשומת לב סביבתו. עיקרון זה חייב להנחות את כל תחומי ההתנהגות, החיצונית והפנימית כאחד, ומתוכו יכולות להיגזר נורמות רבות. נורמות אלה אינן חלות רק על מגזר זה או מגדר אחר, אלא על כולם, קטנים וגדולים, עשירים ועניים, זכרים ונקבות, ודבר אין להן עם אופנה זו או אחרת. בוגר החינוך הממלכתי דתי יוכר בהיותו מאופק, עניו, ומצניע לכת עם אלוהיו.

ג.       בטחון. העולם איננו מאיים עלינו. החניך, הבטוח בדרכו ומאמין בה, אינו מפחד מהתרבות הכללית. הוא מבקש להכיל את העולם המודרני בתוך עולמו, עולם של תורה ומצוות. חינוכו מעורר בו את הסקרנות לחקור ולהוסיף ידע בכל תחום מתחומי תרבות העולם. הוא בוחן אותה, לומד אותה ומבקר אותה על פי תורת ישראל, ואז קובע את עמדתו. אי אפשר לתהליך זה להתרחש ללא לימוד והיכרות של אמת עם תרבות העולם.

ד.      חשיבה מורכבת. העולם המודרני פיתח כלי חשיבה חדשים, המתבססים על מידע רב ועצום ובעל ערך, על מתודות חשיבה מוכחות, על ניסיון היסטורי רב שנים. חשיבה זו חייבת להיות נחלת בוגר החינוך הציוני דתי, ולא רק בתחומי המדע והתרבות הכלליים, אלא גם בתחומי החשיבה התורנית והדתית. אין להעלות על הדעת שהחשיבה הדתית תפגר ברמתה ובהעמקתה אחרי החשיבה הכללית.

ה.      ערכיות. כל צעד בחיינו נושא עמו דילמות ערכיות, ומטרתו העיקרית של החינוך, שבלעדיה אין הוא ראוי לשמו, היא לתת לחניך הבוגר כלים להתמודדות עם דילמות אלה. כלים אלה חייבים להתבסס על ידע רב במקורות ישראל, על ידע עולם נרחב, על חשיבה ביקורתית, על יכולת ניתוח, ועל אומץ להכריע, ולא רק על מקורות סמכות חיצוניים.

ו.        תרומה. היותנו גשר פירושה גם שאיפתנו להיות נושאי הדגל של מדינת ישראל כולה, מתוך רצון לתרום, לתקן ולשפר את שטעון שיפור, תוך השתתפות מלאה עם הציבור בחובותיו וסבלותיו. לפיכך, כל עיסוק שיבחר בו החניך הוא חיובי וטוב, ובלבד שיעשה בו את המיטב שביכולתו. בית הספר חייב לחנך לשאיפה להיות טוב, בידע, בערכים, בכישורים, כל אחד לפי מה שחונן בו, ואין מי שלא חונן.

על היסודות האלה נקרא החמ"ד לשוב ולנסח מחדש את חזונו. הדרך שהחמ"ד הולך בה בשנים האחרונות מצהירה כל כולה על נטישת הדרך הזו, וחזרה לעולם שאולי יראת שמים יש בו, אבל אין בו שום כוונה והערכה לחיים בעולם שעל כרחנו, נרצה או לא נרצה, אנו ובנינו ובני בנינו חיים בו ונחיה בו. הדרך הזו מובילה לעול מלכות שמים ללא ארץ, ודומה הדבר למלך ללא נתינים, היושב על כסא מלכותו המפואר והמקושט, כולו הוד והדר, ומולך בארץ ריקה.

הלא כך אנו אומרים: "אדון עולם אשר מלך / בטרם כל יציר נברא; / בעת נעשה בחפצו כל – אזי מלך שמו נקרא". המתעלם ומזלזל בכל מה ש"נעשה בחפצו", כמוהו כשואף לעולם ללא עולם, לרוח בלא חומר, וסופו שיביא במו ידיו לעולם של חומר בלא רוח, ועינינו הרואות.

בשם האחריות לנו ולבנינו, בשם האחריות לכלל עם ישראל, החינוך הדתי לאומי חייב לחזור לעקרונותיו ולמקומו הטבעי, ועליו לחדול מתהליך הסתגרותו והתבדלותו. בתי הספר שלנו חייבים לחזור ולהיות מה שהיו צריכים להיות: בית יוצר לנשמת האומה כולה, אומה מודרנית ומפותחת, המקבלת עליה עול מלכות שמים.