בראשית ימי המדינה מילאה הארכיאולוגיה תפקיד של מסע שורשים. החפירות
הגדולות במצדה, במגידו, בחצור, במדבר יהודה, העלו מן העפר את כל גיבורי העבר:
יהושע בן נון, דוד, בר כוכבא. כל הגאווה הלאומית, שהקמת המדינה שימשה לה לפה אחרי
אלפיים שנות, מצאה שם את ביטויה.
לחפירות האלה היה גם צידוק מדעי. הזרם המרכזי בארכיאולוגיה של אותם
הימים, הגם שלא קיבל את המקרא כאמת אלוהית, ראה בו מדריך להיסטוריה. כל ממצא
הושווה למקרא. אמנם הארכיאולוגים עבדו לפי אמות מידה מחקריות, ולכן כשדברים לא
תאמו את המסופר במקרא איש לא ניסה לטייח. שאלות נוקבות נשאלו, ותיאוריות הועלו.
אבל לא היה ספק שהמחקר נעשה בזיקה הדוקה למקרא ולשרשי עם ישראל בארץ. חיבור מעניין
במיוחד נוצר בין הארכיאולוגים האמריקאים או הבריטים, שבאו מתוך עולם פרוטסטנטי
מאמין שחיפש את עקבותיו של ישו בהרי ישראל, לבין דור המדינה החילוני והלאומי,
שהתעניין באותם הדברים מתוך סיבות הפוכות.
אחר כך השתנתה האופנה. שאלות אחרות התחילו להטריד אנשים, לא רק בארץ.
המאורעות ההיסטוריים הגדולים איבדו את טעמם. אירועי שנות הששים באירופה ובאמריקה
העלו דור שנואש מאידיאולוגיות ופנה אל האינדיבידואליזם. חקר העבר ניסה להתנער
ממיתוסים למיניהם, ולחזור אל המדע האובייקטיבי. חופרים החלו לתהות על תהליכים
תרבותיים ארוכי טווח, על השפעות גומלין, והמקרא איבד את מרכזיותו. התהליכים האלה
לא היו קשורים דווקא למדינת ישראל ולעברה. הם גם לא באו פה לידי ביטוי מיד. בכל
זאת, מלחמות שנות הששים והשבעים עדיין השאירו את שאלת הזהות והשורשים במרכז
העניין. אבל דור הארכיאולוגים החדש כבר חיפש דרכים חדשות. מדעי הטבע מצאו את דרכם
לניתוחי הממצאים, שיטות סטטיסטיות הוכנסו לדו"חות, וגם תיאוריות חדשות בחקר
המקרא אמרו את שלהן.
לאט לאט החלו גם שאלות הזהות לשנות מקום. לא רק הקשר לארץ מעניין, אלא
ההקשר התרבותי, האנושי, ההומאני. בערך באותו הזמן שה"ציונות" הפכה למילה
מיושנת ובעלת ניחוח פאתטי, חדלו החפירות להוות אבן שואבת לנוער, וההתעניינות בעבר
דומה ששככה. ארכיאולוגים המשיכו לעבוד, אבל המחוייבות למקרא הלכה ופחתה. תיאוריות
ישנות המפקפקות באמינות הסיפור המקראי ורואות בו בעיקר מבנים ספרותיים,
אידיאולוגיים ובעיקר פוליטיים, תפסו את מקומן. הפוסט מודרניזם, שאמר "הכל
פוליטיקה", החל לעלות על הבמה. דור הארכיאולוגים החדש, שכבר נולד בארץ, לא חש
צורך להצדיק את קיומו כאן, ומנגד נחשף לעושר פרטים שהחיו עבר שהמקרא לא תמיד דיבר
עליו, ממש כשם שמלחמות התקופה חשפו אותו לעמים שרואים בארץ את ביתם ואינם מתכוננים
לוותר עליה. יש הקוראים לזה "פוסט ציונות", אבל המרכזיים שבדור הזה
מתקוממים נגד הגדרה זו. הם ציוניים, אלא ששרשיהם כבר אחרים. פחות לאומיים, יותר
תרבותיים.
חשוב לומר: השאלות הן אלה שהשתנו. אבל הן אלה והן אלה רצו לעשות מחקר,
לא פרופגנדה. חשובה היתה לכולם האובייקטיביות, הזהירות, הספקנות, חיפוש
האלטרנטיבות. דרך מציאת התשובות השתנתה ככל שהשתנו האמצעים והטכנולוגיה, אבל
המוטיבציה נשארה בעינה: לענות על השאלות במירב הזהירות האובייקטיבית, ולמצוא
פרשנות שתכלול את מירב הנתונים בדרך הישרה ביותר.
איפה משפיעה המנטליות הארכיאולוגית? כאמור, בעיקר בתחום השאלות,
ובתחום הצעת הפרשנות. פרשנות היא מודל; היא ניסיון לתת הקשר לעובדות. כך הוא הדבר
בכל מדע. אמנם אינו דומה מדע מדוייק למדעי הרוח. מדע מדוייק מייצר תנאים ליצירת
עובדות, ובכך בוחן את התיאוריות שלו. אמנם הפילוסופים של המדע נוטים לדבר לא על
הוכחה לתיאוריות מדעיות, אלא רק על אישוש, אבל בכל זאת, ככל שיותר ניסויים יזומים
מצליחים לאור תיאוריה מסויימת, כך מתבססת הערכתה כאמת. ארכיאולוגים, כמו היסטוריונים,
אינם יכולים ליזום עובדות חדשות.
*
לעתים רחוקות נופל לידיו של ארכיאולוג ניסוי של ממש. כזו היתה תחזיתו
של יגאל ידין לגבי שערי גזר: אחר שחפר את שערי חצור ומגידו של ימי שלמה (לפי
פרשנותו) וגילה את דמיונם זה לזה, שיער כי גם שערי גזר ידמו להם, בשל פסוק שקישר
ביניהם בספר מלכים, בסיפור מפעלי הבניה של שלמה. החפירות הוכיחו שצדק. אבל מכיון
שבארכיאולוגיה מדובר, לא איחרו התיאוריות האלטרנטיביות להגיע, והוכחה מדעית לא
היתה כאן.
כך אירע עם מקרה קיאפה. האתר הוא חד שכבתי, ולפיכך הגדרת שכבתו
הארכיאולוגית היתה עשויה לפתור מחלוקת רבת שנים לגבי תאריך התרבות הקשורה בה.
ומכיון שתרבות תקופת הברזל השניה (זו השכבה המדוברת) קשורה בקשר הדוק לממלכה
הישראלית של ימי המקרא, הרי שקביעת תאריך כזה עשויה לפתור את אחת מהשאלות המרכזיות
לגבי אמינות התיאור המקראי. החופר, יוסי גרפינקל, סבר שהוכיח את מבוקשו: האתר
תוארך באמצעים פיזיקליים לתחילת המאה העשירית לפנה"ס, לדעתו הוכח שמדובר באתר
ממלכתי ויהודאי, ולפיכך הוכח שבתחילת המאה העשירית לפנה"ס היתה ממלכה יהודאית
ישראלית באיזור. הויכוח סביב האתר הזה עדיין לא שכך.
*
כל המחלוקות האלה הן פנים-ארכיאולוגיות. שאלת הזהות כבר מזמן איננה
תלויה בהן, לפחות לא בעיני החופרים. אבל מסתבר שהעולם שמחוץ לאקדמיה עדיין מתעניין
באותן שאלות ישנות. ההתעניינות כבר איננה לובשת פנים של רצון להוכיח, אלא רצון
להתווכח. מכיון שהכל פוליטי, גם המידע הארכיאולוגי מגוייס לצורך העניין.
וכך יצא, שהכד הנושא את שמו של אשבעל בן בדע האלמוני, שאולי היה בעל
רכוש ואולי לא, אולי היה יהודאי בעל שם אופנתי ואולי לא, נקלע שלא בטובתו ללב
ויכוח שכמו נשלף מתוך שנות הששים, אבל צבוע בצבעים החזקים של שנות האלפיים. אלה
רואים בו הוכחה לקיומו של דוד, לא פחות; ומכיון שכך, גם הוכחה לאמיתות המקרא,
ולאמונה הדתית כולה. ואם לא לאמונה הדתית, לפחות לגבי זכותנו על הארץ, שהיא התרגום
החילוני לאמונה בתנ"ך ללא אלוהים. מצד שני מתעוררים שכנגדם ומפגינים את
בקיאותם בכל התיאוריות האחרונות: אין עם ישראל אלא כנענים שעברו שינוי סוציולוגי,
אין המקרא אלא אוסף מיתוסים משוכתבים לצרכי הפוליטיקה של המאה השביעית, ומכאן קצרה
הדרך להוקיע את מאמיני אמינות המקרא כפונדמנטליסטים, כצרי אופק, כמנצלים של הדת
לצרכים פוליטיים, כלאומנים.
הויכוח שפרץ סביב הכד של אשבעל הוא בעיקר ויכוח שנובע מחוסר ידע:
כשלעצמו, אין בכד הזה שום מידע חדש שלא היה קודם לגבי שאלת זהות האתר ויושביו,
ולפיכך אין בו כל תרומה ישירה לשאלת אמינות המקרא, אבל את מי זה מעניין. הדור קצר
הרוח הזה רואה כותרת, מזהה הזדמנות לויכוח, וקדימה מכות. שאלת הכתב הכנעני מול
הכתב העברי, שאלת השמות האליליים בעם ישראל, שאלת זהותו של עם ישראל בכלל, שאלת
החריתה לפני הצריפה או אחרי הצריפה, כל מה שעושה את הארכיאולוגיה לארכיאולוגיה, כל
זה איננו מעניין וגם קשה מדי. תנו לנו שורה תחתונה, תנו לנו תיוג: היה או לא היה?
זה הבן של דוד או לא? אתה לנו או לצרינו? לאומני או הומניסט? אז יש לנו זכות על
הארץ או שאבו מאזן צודק? כל הארכיאולוגים שמאלנים או כל הארכיאולוגים ימניים?
*
אבל אנחנו בני הדור השלישי, של המדינה וגם של הארכיאולוגיה. "אנחנו
הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש". מוקדם עדיין להגדיר אותנו. כדרכו של דור
שלישי, הוא נכון לחזור אל הדור הראשון ולשמוע מה בפיו; אבל הדור השני כבר העמיק
חריש, ואי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו עדיין מחפשים את מקומנו, ושלל התשובות שניתכות
מכל עבר ברגע שעולה ממצא חדש על הבמה, מפריע. כל הויכוח המגוחך הזה שהתעורר מחדש, ושהוציא
מחוריהם את כל טועני הקלישאות מכל הצדדים, לא מקדם שום דבר לשום מקום. את כל
התשובות האלה כבר שמענו, את כל המלחמות האלה כבר נלחמנו. לא תשובות אנחנו מחפשים
כרגע, אלא שאלות חדשות.
2 תגובות:
זו הדעה החשובה ביותר ששוחרי הארכיאולוגיה זכו וקיוו לשמוע. התנפלותו של המחנה הכמעט מיסטיקני של האוניברסיטה העברית על כל ממצא והכרזה כי וודאי שימש את דוד או שלמה, מאלץ את המחנה השני מתל אביב לצאת מגדרו כדי להראות את האיוולת.
Haaretz (and the like): bias and hate
Haaretz twisted language, especially on racism: slaps it on cultural divisions or on safety but not on Arab Muslim racist attacks
The "competitive" tantrum trend among hard Israeli left to utter the "racism" terminology has been for some time.
They are ever so loud on isolated cases of violent attacks against Arabs which we all condemn, of course.
Yet, they are silent on every weekly attacks by racist Arabs targeting Jewish civilians (at times travelling for miles far away from own Arab town...). Of course, it's Arab Muslim terrorism but it's also anti-Jewish ethnic racism and religious bigotry.
Yet, will term any Israeli security measure as "racist." As if it's "not" saving lives, what it is really about.
Will minimize Arab Islamic Palestinian use of its own population as human shields (at least since 1980 by Arafat), and Israeli attempts to evacuate before an anti terror operation.
Will maximize exaggerate any claim of abuse.
Incidentally, with all the heavily funded anti Israel groups in Israel. Why isn't there any peace movement on the Arab Palestinian side, Hamas' Gaza or Fatah's Ramallah?
If one specific community wants to keep its unique education, they immediately cry "racism".
They are silent on every Israeli court case that favors Arab vs Jew. But ever so loud on any partial-discriminatory incident. Despite the fact, it is rather ultra-orthodox who feel most all out discriminated against, mainly prompted by anti-Religious hatred campaign by hard left like Haaretz.
These supposed "peacenicks", these same hypocrites, incite against, demonize Haredi ultra Orthodox conscientious objectors who refuse to serve in IDF draft in Israeli army.
It might very well be that at the beginning of "it's racism" rant, years ago, it was less meaning it, and more intented to shock, especially Jews, more sensitive, being victims, past and present of bigotry. But it has since become a "normal" language to utter it wherever, if for only that they 'can' float it. There is no check in it.
The decades routinely vilification of Jews isn't just mere irresponsible. It surpassed that level long ago.
Haaretz and the like, are not just biased. But hate mongers.
הוסף רשומת תגובה