על העיר ועל העזרות

(סיפור על דבר תורה והערה בעקבותיו, ועל שתי שבתות של אבלים)

בשבת האחרונה – פרשת שמיני – הוטל עלי לומר דבר תורה בבית הכנסת, לפני קריאת התורה. זה מה שאמרתי שם, בערך:

"לפני קרוב לעשרים שנה קרס הגשר שהוליך את משלחות הספורטאים לטקס פתיחת המכביה, והיו הרוגים. מארגני התחרות לא ידעו מה לעשות: חודשים של הכנות, מיליונים שהושקעו, תדמית האירוע והמדינה כולה על הכף, האם לעצור את החגיגה? ההחלטה היתה גדולה עליהם, ולמרבה המזל נכח בקהל האיש בעל המעמד הגבוה ביותר במדינה – הנשיא דאז, עזר וייצמן. סיפרו לו, והוא חתך: להמשיך.

על הדעת עולה כמובן מיד סיפור נדב ואביהו. חצי שנה של הכנות, הון ותרומות של כל העם, שיא המסע ממצרים ותכליתו, ולמעשה שיא ההיסטוריה של עם ישראל באותה העת, עמדו בפני קריסה. מה עושים? הפרשה מספרת שמשה מגיב מיד "הוא אשר דיבר ה'", כלומר אין כאן רמיזה אלוהית על הפסקת האירוע, ומורה לאהרון ולבניו להמשיך כרגיל, בסדרת ציוויים על הקרבנות. אבל אז הוא נתקל בשעיר החטאת שנשרף במקום להאכל, ומתפרץ על אהרן "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ... כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי?!" אהרן מגיב "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?" והויכוח מסתיים, ולמעשה האירוע כולו נעצר בנקודה הזו. תשובתו של אהרון סיימה את החגיגה.

מה בעצם ענה אהרן למשה? רש"י, רמב"ן ועוד פרשנים הולכים בעקבות הגמרא, הרואה במשא ומתן בין משה ואהרון משא ומתן של הלכה. אבל פרשנים אחרים, ובהם אבן עזרא, ויותר ממנו רשב"ם, רואים בדברי אהרן אמירה רגשית: איך אפשר לאכול מהקרבן אחרי שקרה לי מה שקרה?

כלומר, לעינינו נפרשות שתי אפשרויות תגובה לאסון: האחת נצמדת לנהלים ולכללים ומבקשת בכל מחיר לשמור על המסגרת לבל יתמוטט הכל, לכפוף את הפרט אל הנצח, והשניה אומרת – שהנצח יחכה. קרה משהו, אי אפשר עכשיו.

הדבר מזכיר את הסיפור הידוע במסכת יומא (כ"ג ע"א) על שני הכהנים שרצו על כבש המזבח בניסיון להקדים ולהגיע להרמת הדשן, ובסוף המירוץ רצח אחד את חבירו, שם על כבש המזבח. שתי תגובות מתוארות בסיפור – ר' צדוק עומד על מעלות המקדש וקורא "על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?" ומביא את כל העם לבכיה; ואז מגיע אבי ההרוג, ואומר "עדיין בני מפרפר ולא נטמאה הסכין". אבי ההרוג נצמד לכללים שמעניקים יציבות לעולמו שחרב עליו, כדי לספוג את אסונו, אבל ר' צדוק שובר את הכלים.

ובשבוע הקרוב נציין את יום השואה. כשהחליטה הכנסת לציין את היום בכ"ז בניסן, נשמעו מחאות: בניסן אין מספידים, ולכן גם אין לקבוע יום אבל לאומי בו. החברה החרדית עד היום הזה מסרבת להכיר ביום השואה, אבל דומה שניסן הוא רק תירוץ. ראשית, הלא מיד עם תום הפסח כולנו נוהגים מנהגי אבילות כאלה או אחרים בשל ספירת העומר; האם גם לקביעת יום זכרון לאומי לתלמידי רבי עקיבא היתה קמה התנגדות כזו? ושנית, לאחר השואה ביקשו כמה רבנים לקבוע יום צום לזכרה, והחזון איש התנגד באומרו שאין לנו כוח לגזור גזירות חדשות. ואכן, החברה החרדית אינה מציינת כלל את השואה, בשום דרך, מלבד מקומות ספורים שבהם מוסיפים קינה אחת בתשעה באב.

והנה אותה המחלוקת שוב. האם להיצמד לכללים, לא לחרוג בשום צורה, שמא יתמוטט הכל, או שבכל זאת יש מקום לרגש להתפרץ למרות המסגרת ההלכתית?

אינני יודע להכריע בזה. אלה גם אלה מרכיבים את האישיות השלמה של עם ישראל היום, אבל אם לא ניתן לרגש מקום במסגרת ההלכתית, סופו שהוא יפוצץ אותה מבפנים."

בכך סיימתי את דברי וירדתי מהדוכן. לאחר התפילה ניגש אלי אחד המתפללים ואמר לי: "קודם כל, זה יפה מאד אבל רש"י אומר אחרת". (אמרתי: הלא אני עצמי הבאתי את רש"י, אבל גם את ה"יש אומרים" אחרת!) המשיך האיש ואמר: "ושנית, אין ניגוד בין הרגש להלכה. אם יש ניגוד – זה קלקול!"

האיש הלך, ואני נזכרתי בשני סיפורים. את האחד סיפרה לנו אמא: ימים ספורים לאחר חתונתם של הורינו, בלב בודפשט המופצצת, בעצם ימי ההשמדה, נודע להם על שליחתם של סבי וסבתי, הורי אבי, בטרנספורט לתאי הגזים של בירקנאו (למעשה הטרנספורט נשלח שבוע לפני החתונה, בערב שבועות, והחופה נערכה ביום האחרון לשבעה. סיפור החתונה בקישור הזה). בשבת הם ישבו אל שולחן השבת, ואבי שר כמנהגו את זמירות השבת, שר ובכה, והדמעות זולגות על הניגונים מבית אבא ומהעיירה שאינם עוד.

נעליים על גדת הדנובה. לזכר יהודי בודפשט, שנורו אל תוך המים

את הסיפור הזה נשאנו שנים כסיפור מכונן. לימים, כשישבנו שבעה על אבינו, באה השבת, ואנו, האחים ואמא, נשארנו יחד בבית הורינו. בסעודת השבת שרנו כהרגלנו, ובהשראת אותו הסיפור, את זמירות השבת שלמדנו גם אנו בבית אבא. אבל אמא ישבה בצד ומחתה: איך אתם שרים ככה עכשיו? ניסינו להזכיר לה מה שהיא עצמה נהגה לספר לנו על השבת ההיא בבודפשט. אינני זוכר מה ענתה, אבל אחרי זה לשירה כבר לא היה טעם. למדנו שם שיעור חשוב, עד כמה צריך האדם להיזהר מלהיות שבוי בכלליו שלו.

ואני אומר: אם אדם אינו מסוגל לחוש לעיתים ניגוד בין הרגש להלכה – זהו באמת קלקול. 

יום השואה תשע"ב: סיפור בשחור לבן צהוב

בראש חודש אייר תש"ד, 24 באפריל 1944, יצא המשלוח הראשון של יהודי הונגריה לאושוויץ. במשך 56 ימים הוסעו לאושוויץ 147 רכבות, ובהן 434,351 נפשות. בבודפשט עצמה רוכזו היהודים בגטו, ומדי יום ביומו נעשו מעשי רצח על ידי בריוני "צלב החץ", שירו ביהודים באמצע הרחוב והשליכו אותם לדנובה, עד לשחרורה של הונגריה ב 18 בינואר 1945, ד' שבט תש"ה.

בעצם הימים ההם, בי"ג סיון תש"ד, 4.6.44, נסעו שני צעירים יהודים בחשמלית בבודפשט, בקרון האחורי, היחיד שהיה מותר לישיבת יהודים, לבית כנסת סמוך. הצעירה היתה לבושה, לפי דרישת אביה, בשמלה לבנה, שהסבה לה אי נוחות ומבוכה, ולכן לבשה על השמלה מעיל חורף חם, שלא ממש התאים למזג האויר. הצעיר היה לבוש חליפה, ועליה טלאי צהוב גדול.

בודפשט היתה נתונה באותם ימים עצמם באימי "הפצצות השטיח". ההפצצות האלה, שחייבו את השנים לרוץ בכל פעם ברגל חצי עיר (טלפונים לא היו, ונסיעה בתחבורה הציבורית הוגבלה על היהודים) כדי לברר זה אצל זו מה אירע  ומי נפגע, זירזו את החלטתם, שלא היתה פשוטה גם ללא המלחמה. מן הצד השני, המכתבים של הורי הבחור הצעיר שגורשו לגטו ווישו, שעוד הגיעו עד אז טיפין טיפין ממזרח המדינה, פסקו מלהגיע, והלב, שסירב לגלות לראש, כבר ניבא מדוע.

בבית הכנסת עצמו ניסה אביה של הצעירה לשיר שירי חתונה, כדי לשמח חתן וכלה; אבל מחאה מצד בתו הפסיקה אותו. "זה לא הזמן", אמרה. "ההורים שלו..."  אכן, מה שהחתן והכלה – אבי ואמי – עוד לא ידעו אז, היה כי הוריו של הצעיר – סבי וסבתי – עלו בגז ובעשן השמימה, בדיוק שבוע קודם, בערב שבועות, בארובות בירקנאו. החופה הועמדה ממש בתום השבעה למותם.

אבל החתונה נערכה, כדת וכדין וכהלכה, ואפילו רישום אזרחי אצל פקיד העיריה היה. וכך, בלב הענן והחושך, ממש בתוך דם ואש ותמרות עשן, נצנצה לה התקוה, בשמלה לבנה ובטלאי צהוב. איש לא ידע מה ילד יום. למחרת החתונה היה אבי אמור להיות מגוייס למחנה עבודה, ושום עתיד לא נראה כלל באופק. אבל עוד בית יהודי נבנה, על אפם ועל חמתם של שליטי העולם ושל שלוחיהם.

קרוב לשבעים שנה עברו מאז. מדינת ישראל הספיקה לקום, להנציח את זכר השואה, לשנות את ההנצחה, לשנות שוב, לעבור מזכר המרידות לזכר הניצולים, לשפוט את אייכמן ואת דמיאניוק, להוציא אחד להורג ולזכות את השני, להתווכח על הנסיעות למחנות המוות בפולין, לדוש שוב ושוב בתודעת השואה ובתודעת הקורבנוּת ובחוויות הדור השני והשלישי  ולדבר על הלקחים ולהצהיר ולהכריז ולהתווכח.

אבל עבורנו, בני אותו זוג מפוחד ודואג ועז פנים, עיוור לחלוטין ומרחיק ראות מאין כמוהו, חסר היגיון ורציונאלי בעת ובעונה אחת, לעולם תשאר השואה בדמות תמונה אחת, בשחור לבן, של שני צעירים כחושים, מחייכים בדאגה, שהשמים שמתמוטטים עליהם נחסמים על ידי החופה שהעמידו מעל לראשם, ובליבם זורח מגן דוד גדול. בצהוב.