האזינו: שתי שירות ושני קירות

שירת האזינו חותמת את סיפורי תקופת הנדודים, כשם ששירת הים פותחת אותם. הסיפור הפלאי הזה פותח בתקוה גדולה, בשבירת כבלים, ביציאה ממצוקה חסרת תקווה, והשירה שבפתחו גם היא כזו – מתפרצת, רועשת, סוערת, שרה נצחון. אין בה מילה על הצרות שקדמו לנס הגדול, ואיזכור האויב בא רק לשם האדרת הנצחון. הגבור הבלתי מעורער של השירה הוא האלוהים, אין לעם הנגאל כל תפקיד שם. בנוהג שבעולם, היינו מצפים לשירה כזו בסוף הסיפור. אחרי התהפוכות, הסיבוכים והצרות, צריכה לבוא ההצלה, הפתרון, ההתרה, השמחה הגדולה, ההפי-אנד; ואחרי כל העלילות אמור להתגלות מן הסערה הגיבור האמיתי של הסיפור, הלא הוא האלוהים. כך לפחות היינו מצפים מספרות אגדה, בודאי ספרות אגדה דתית.

אבל כאמור, זוהי דווקא תחילת הסיפור. מסצנת הסיום המרשימה הזו, מנקודת הפתיחה הגבוהה הזו הולך הסיפור ומתדרדר. אין תקוה לדור שיצא וניצל וחזה בנס. עצמותיו ילבינו במדבר, ובניו יחזרו על מסלול הטעויות והענישה, עד בואם אל הארץ. המסלול, שנראה היה ברור בתחילת הדרך, התערפל במשך שנות דור ארוכות; והנה גם עתה, על סף הגשמת אותה תכנית רחוקה, חוזר משה ומחזיר הכל אל נקודת ההתחלה, שכאמור, התהפך תפקידה והנה היא נקודת סוף הסיפור: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון. השירה העומדת בסוף הסיפור, מספרת על גלגל חוזר ונשנה, של חטאים והתרחקות, של התדרדרות ונפילה, ואין מידי מציל. הגענו כביכול לסוף המסע, והנה אנחנו למעשה רק בתחילתו, וסופו מי ישורנו. הפתרון הקסום, האלוהים היורד להציל את עמו, ממלא פה תפקיד הפוך, לא של פתרון אלא של הטריגר לעלילה בתחילתה, זה שדוחף את השחקנים שוב ושוב חזרה אל הזירה, עד שילמדו את תפקידם היטב ולא ייכשלו עוד.

*

הקורא בספר התורה מבחין מיד בדרך כתיבתן השונה של שתי השירות. שירת הים כתובה במה שנקרא "אריח על גבי לבנה", כלומר כל שורה מחולקת לשתים או שלש תיבות, כשכל תיבה כזו כתובה למעשה על גבי הרווח שבין שתי תיבות כאלה בשורה שתחתיה. בכמין משחק מילים, בדימוי הזה ה"אריח" הוא החלק הכתוב, ואילו ה"לבנה" היא החלק הלא כתוב, הלבן. הצורה הנוצרת היא של כמין קיר לבנים, שמסודרות במדורג. העין קופצת מתיבה לתיבה ומשורה לשורה, שלא כמו הקריאה הרצופה והמסודרת, שורה מלאה אחרי שורה מלאה, שבה אנו קוראים פרוזה:

שירת האזינו, לעומתה, כתובה אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. השורות מחולקות לשתי צלעות, וכל צלע כתובה מעל הצלע שבשורה הבאה. התמונה המתקבלת היא של כמין טבלת שני טורים מסודרת:

אבל מה שנדמה במבט ראשון כמבנה לא מסודר וקופצני של שירת הים לעומת מבנה אנליטי וכבד ראש של שירת האזינו, מסתיר מאחוריו תעלול. הרוצה לבנות קיר לבנים יציב, יבחר תמיד בשיטה של שירת הים, שבה אין קו שבר אחד לכל גובה הקיר, אלא הקו נחתך משורה לשורה, וערעור יסודות במקום אחד לא ישפיע בהכרח על הקיר כולו. קיר הבנוי בשיטת האזינו, לעומתו, יקרוס באמצעו לכל גובהו עם הזעזוע המשמעותי הראשון. כביכול, הסדר היציב של חטא ועונש וגלגל חוזר שמציגה שירת האזינו, מסתיר מאחוריה אזהרה – לא זו הדרך. יש לפרוץ את המעגל הסובב הזה.

מן הצד השני, חווית ההצלה, נראתה בזמנו לחוֹוֶיהָ  כהתגלות שאין להרהר אחריה. על כן נכתבה כשירה סוערת היוצרת קיר לבנים יציב, כאילו לומר – המאורע הזה היה כל כך גדול, שמן הנמנע שהוא ייעלם סתם כך ולא יהפוך הכל על פיו. אכן, כל החוֹוֶה  חוויה חזקה ומטלטלת משוכנע שהמאורע יותיר רושם בל יימחה על אישיותו, ומעתה והלאה חייו ישתנו, מושגיו ישתנו, ערכיו ישתנו. אלא שהחיים זורמים הלאה, ומההחלטות הגדולות והיפות האלה בדרך כלל לא נותר הרבה. כל ארבעים שנות המדבר לא באו אלא למטרה זו – לומר שחווית האמונה לבדה אין בה ממש, אין בה כדי להחזיק אורח חיים מלא ושלם לאורך דורות.

*

כל סיפורי המדבר נקראים לעין השטחית כסיפורי ניסים ונפלאות: מן משמים, עונשים במקום על כל עוון, מים מן הסלע וארון פלאי, ובכלל חיים של ציבור ענק במקום של נחש שרף ועקרב. הכל על טבעי, של עם נגאל הצועד בחסד האל היישר למקום חייו העתידיים, בהשגחה ישירה ובמופתים גלויים. ממש סיפור פיות קסום. אמנם לא סיפור ילדים, מכיון שהוא רצוף מגיפות ומוות, אבל סיפור ניסים ונפלאות.

אולם מתחת לפני השטח מסופר סיפור אחר לגמרי. אין לך נס שנעשה במדבר שלא נעשה מתוך מרי. לעתים כמין תשובה נרגזת למתלוננים, כמו השלו והמים מן הסלע; לעתים כענישה ממש, כפתיחת פי האדמה, אבל לעולם מתוך מגמה שלילית. האמירה של משה בתחילת הספר, "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין-מים; המוציא לך מים מצור החלמיש, המאכילך מן במדבר אשר לא-ידעון אבותיך (דברים ח)", מייפה את המציאות והופכת דברים שמלכתחילה היו כמעט כולם ביטויי כעס לביטויי חמלה ודאגה. סיפורי הניסים לא באו כדי ללמד את העם שיש על מי לסמוך, שתמיד יהיה טוב, שתהיה הצלה בדרך פלא בכל פעם שנזדקק, אלא להיפך: שהחיים קשים, שאם לא נתאמץ לא נגיע, ושגם מה שהובטח עשוי להתהפך ולקבל פרשנות ופרופורציה אחרים לחלוטין.

אכן, אומר משה, היתה תקוה גדולה, הבטחה גדולה. שרנו שירה גדולה, שירה סוערת, דימינו שלנצח נישאר כאלה, נועזים וצעירים ומנצחים ויפים, ושאם רק נרצה העולם כולו ייפול לרגלינו. ומי איננו מאמין בזה בנעוריו. הסיפור אכן התחיל כאגדה, התחיל בסוף שמח. אבל לאט לאט התברר שמדובר למעשה לא בהרפתקה מלהיבה ואפילו לא בסרט אקשן שבסופו הטובים מנצחים. מדובר למען האמת בסיפור התבגרות, והתבגרות כואבת ומתפקחת, שבה אחת לאחת נפרמות תקוותיו של גיבור הסיפור, כל תקוותיו נהפכות על פניו, כל משאלותיו נענות בשלילה המתחפשת לחיוב, וכל תפיסותיו על אודות האלוהים שיעשה עבורו הכל נגוזות. דור המדבר, ואנחנו צאצאיו, נאלצים ללמוד בדרך הקשה, שאלוהים לא יעשה עבורנו את העבודה. לא לשם זה באנו הנה.

*

את שירת הים שרנו אריח על גבי לבנה. כל צעד שנעשה בגלוי, הנחנו אותו על חלק נסתר, על לבנה, שברור היה לנו שהיא שם. המציאות – האריחים – נישאה על ידי הלבנים, החלק הנסתר, התקווה, הנס. הנעלם מן העין קיבל בעינינו ממשות והפך להיות בסיס המציאות; אכן, כך נכון, אבל כך גם עלול האדם להיתפס לאשליה שעיקר המציאות הוא הנס, הוא הנסתר, הוא האמונה הערטילאית, ולמעשה היומיומי חשיבות פחותה; ובעקבות כך עלול הוא לשגות באשליה של גאולה שאינה במקומה, של משיח שיבוא גם אם לא נהיה ראויים לו, של אלוהים שיעמוד לצידנו בכל מקרה.

בא משה ומפרק את קיר האמונה המוצקה ההיא. ראיתי אתכם, אומר משה, גם בעבר וגם בעתיד. אשליית הנעלם המחזיק את המציאות, אשליית האמונה המחזיקה מעמד מכוח האמונה בלבד, אינה אלא אשליה מסוכנת. עדיף לבנות קיר אחר, יציב פחות אבל ריאלי יותר. שבו מעשה ייבנה על מעשה, והלבנים יישארו כטור מרכזי ריק, המחכה למילויו בעתיד.

גם משה עצמו, המנהיג הגדול מהחיים, שבקע את הים והיכה את פרעה, לא יהיה יותר. בסוף הפרשה סובבים משה והושע בן נון עם ספר השירה בישראל. יהושע, שקיבל את האות יו"ד לשמו כאות להיותו תחת חסותו של משה, חוזר כאן להיות "הושע". עצמאי, על רגליו שלו, ללא תמיכת האיש הפלאי הזה, שיכול לחיות ללא אוכל ומים ארבעים יום וארבעים לילה. בעוד שבועות ספורים יקבל יהושע לידיו את הפיקוד על העם, ולאחר הכתרתו תהיה פקודתו הראשונה לשוטרי העם "הכינו לכם צידה". תם עידן האגדות, הגיע הזמן לחיות.