על הקיצוניות: חסידי אשכנז

רקע היסטורי

 מחציתם השניה של ימי הבינים היו ליהודי אירופה, ובעיקר ליהודי גרמניה, אשכנז, וקהילות הריינוס, ימים של אימה ורדיפות מצד אחד, אך גם של פריחה רוחנית מצד שני. מסעי הצלב, למן סוף המאה האחת עשרה, הפכו להיות מציאות שגרתית. אחת לכמה שנים שטפו המוני אדם את קהילות היהודים וטבחו בהן; אחת לכמה שנים התעורר שליט העיר או האיזור והחליט לדכא או לגרש או להמיר את דתם של יהודיו; אחת לכמה שנים פרץ גל שניזון ממצוקה ומקנאות ומלחצים שונים, שפתרונם תמיד היה להכות ביהודים. לא היה יהודי בתקופה זו שלא חווה בחייו פעמיים או שלש של טבח, אבדן, חורבן חלקי או מלא, ובסופו של דבר הפך הדבר למעין מצב נפשי קבוע. שלא כאדם המודרני, שרואה בצרותיו מצב זמני וברגיעה מצב קבע, גם אם בפועל אין הדבר כך, היה היהודי בימי הבינים חי במצב קבוע של רדיפה. הרגיעה נתפסה כזמנית, והוא ידע לבטח שהגזירה עתידה להגיע. סיפורים רבים מן התקופה, בספרי הלכה ומוסר, מתחילים במילים "פעם היתה גזירה" כשם שאנחנו מתחילים סיפור במילים "פעם היה איש".

אולם בניגוד למצופה, לא פיתח היהודי מנטליות של חיה נרדפת. הוא קיבל את המצב, וכחיה בשבי סיגל לעצמו דרכי חיים כאילו נורמליות. קהילות המשיכו לחיות ולתפקד, משפחות נוסדו והתרחבו, חיי כלכלה נוהלו, חכמים למדו ותקנות תוקנו. בתקופה זו פעלו בעלי התוספות, שחשיבותם לתולדות ההלכה ולימוד התורה עצומה. רבנו תם, גדול חכמי צפון צרפת, עומד בשורה אחת עם הרמב"ם בן זמנו בחשיבותו להלכה. היהודים אף מצאו זמן במאה השלוש עשרה לפולמוס מר וחריף על ספרי הרמב"ם, מחלוקת פילוסופית וחינוכית שפילגה את העולם היהודי, כאילו לא היו לו צרות אחרות לעסוק בהן. יסודות החינוך, ההשקפה וההלכה היהודית נוצקו בתקופה הנוראה הזו, והם עומדים ביסוד חיינו עד היום.

בדברים הבאים נתוודע לאחת התנועות הפחות ידועות והיותר משפיעות, שנוצרו מתוך התקופה, ביטאו את רוחה והשפיעו לדורות, השפעה שהלכה וגברה ככל שרחק הזמן. תנועה זו היא "חסידי אשכנז", שפעלה מסוף המאה השתים עשרה בגרמניה. בראשה עמד רבי יהודה החסיד, דמות יוצאת דופן, שקבע את דמותה של התנועה ועקרונותיה, ואשר השפעתו על עולם היהדות ניכרת עד היום הזה. זו תנועה שעשויה להיראות לנו זרה ומוזרה, אך קרבתה לחיינו גדולה מהנראה לעין. זו תנועה שחברו בה סמטאות הגטו ויערות צפון אירופה, ראיה מפוכחת ועולמות דמוניים, רגישות חברתית ובדלנות, תמימות וביקורת חריפה, ועד היום היא מציבה אתגר בפני כל הבא בשעריה.           

רבי יהודה החסיד: מקצת מתולדות חייו

רבי יהודה החסיד (רק שנת פטירתו ידועה, אדר תתקע"ז, 1217), היה בן למשפחה מיוחסת ועתיקה, שעמדה בראש יהדות צפון גרמניה במשך דורות. מוצא משפחתו מאיטליה במאה העשירית, ברבי קלונימוס שהביא עמו לאשכנז מסורות ממקום מוצאו. איטליה עמדה בקשר עם ארץ ישראל עוד מימי התלמוד, ומפני כך נוסחי אשכנז הקדומים צופנים בחובם עד היום מסורות ארץ ישראליות קדומות, בניגוד למסורות ספרד הבבליות במקורן. אביו של רבי יהודה, רבי שמואל, שנחשב בעיני רבים למחברו של "שיר הכבוד" ("אנעים זמירות"), כונה לעתים "שמואל הנביא", והיה מקובל כבעל סוד. אחיו של יהודה, אברהם, היה ראש ישיבה בשפירא, מקום הולדתו ומגוריו. על ימי ילדותו של רבי יהודה יש סיפורים סותרים, ואחד מהם מספר:

"'מעשה בר' יהודה החסיד שהיה יותר מי"ח שנים, ולא ידע שום דבר, ואפילו להתפלל שחרית וערבית, והיה עם הארץ לגמרי, והיה רובה קשת ... פעם אחת הגיד אביו ר' שמואל ההלכה לתלמידיו, והר' יהודה החסיד זרק חצים, והיה רץ תוך המדרש של אביו, וכעסו התלמידים מאוד, ואמרו לרבינו שמואל: אתה ואביך ואבות אביך, כולם הייתם גדולים, ואתה תגדל בנך להיות פרא אדם ואומנותו ליסטים! והזכיר ר' שמואל שם אחד, ונתמלא בית המדרש כולו אורה, ורבינו אברהם (אחיו של יהודה) נתן עיניו למטה בקרקע, והר' יהודה החסיד לא קם ולא זע ... והזכיר עוד שם אחר, ולא היה כוח לרבינו אברהם לראות אותו אורה, ועטה עצמו במלבוש אביו, והר' יהודה החסיד נתן עיניו בקרקע. אז אמר אביו: השעה מוצלחת לאחיך יהודה, ודע שאתה תהיה ראש ישיבה כל ימיך, אבל אחיך יהודה יהיה יודע מה למעלה ומה למטה, ואין נעלם ממנו, ויהיה בעל שם מעשיי'.

 כמה דברים משתקפים מתוך סיפור אגדה זה. ראשית, בתי המדרש באשכנז. למרות גדולתו הבלתי מעורערת של המורה, שוררת בבית המדרש אוירה דמוקרטית, ואין התלמידים חוששים לבקר את רבם ומשפחתו, ואת דרך חינוכו. אוירה זו ידועה לנו מתיאורים בני התקופה ואף מתקופות אחרות וקרובות, כמו בית מדרשו של רש"י ואף של רבנו גרשום לפניו. שנית, המתח המשתקף בסיפור זה בין עולם ההלכה לעולם ה"שמות", הנסתר. למרות המתח הזה ברור לקורא שהגדול האמיתי מצוי בשני העולמות. שלישית, האסוציאציה של סיפור זה לאחרים העוסקים בבן הצעיר שעלה לגדולה, לגדול שצמח מתוך רקע לא צפוי, ובקיצור לאלמנט של פריצת גדרים.

רגנסבורג העתיקה. לכאן עבר רבי יהודה החסיד ושם פעל עד סוף ימיו

רוב תולדות חייו של רבי יהודה לא מתועדות, וסיפורי אגדה רבים נרקמו סביבו, רובם מעשי פלא ומופתים מוזרים, יותר מכל חכם אחר בימי הראשונים. מן המעט הידוע עליו ניתן להסיק כי הוא עבר משפירא, שקהילתה היתה עתיקה ומבוססת, וששם היה מושב משפחתו המיוחסת והמכובדת מדורות, לרגנסבורג שבמזרח גרמניה. שם גם נפטר, ואף סיפור לוויתו עטוף בפלאות. שברי מסורות מספרות על כך שזו היתה כמין גלות של עונש, על שאשתו נגעה בימי טומאתה בספרים מקודשים ושמורים, אולם חוקרים העלו השערות אחרות להסבר המעבר. יש שתלו את המעבר בגזירות שהתחדשו בשפירא, יש שנתלו בקשריו הענפים של רבי יהודה עם קהילות פולין הצעירות, הסמוכות יותר למזרח גרמניה, ויש שחיפשו את נסיונו של רבי יהודה לבנות חברה על פי חזונו הייחודי, שעוד ידובר בו בהמשך.

אין ספק בדבר מרכזיותו של רבי יהודה בין חכמי זמנו. למרות שלא עמד בראש ישיבה, ורוב ספריו אבדו מאיתנו, המעט שנותר מצביע על יוצר מקורי, שפרץ דרכים גם בתחום הפרשנות והכתיבה הרבנית. "ספר חסידים", יצירתו המרכזית שתעמוד במרכז דיוננו בהמשך, אין דומה לו בספרות הראשונים, לא מבחינת מבנהו ולא מבחינה הנושאים הנדונים בו. תורת המוסר שלו, אישיותו הכריזמטית, וגדולתו בתורת הסוד, הפכו אותו לרבם של כל גדולי דורו.

בין תלמידיו של רבי יהודה החסיד, שהתייחסו אליו כקדוש, היו רבי אלעזר מוורמס, בעל "הרוקח", מגדולי חכמי אשכנז, שאיבד את משפחתו שנטבחה לעיניו במסעי הצלב, ומקינתו על אשתו אנו למדים שהיא היתה חזנית של נשים; רבי משה מקוצי, בעל "ספר המצוות הגדול"; ר' יצחק מוינה בעל "אור זרוע", שמספרו אנו מכירים את הסיפור הנודע על ר' אמנון ממגנצא וחיבור הפיוט "ונתנה תוקף". כולם היו בעלי סוד ומסתורין, וכולם עומדים עד היום הזה ביסוד ההלכה, ודבריהם שימשו יסוד לספרי ההלכה הגדולים כמו ה"בית יוסף", וכמובן לחכמי ההלכה האשכנזיים מן המהר"ם מרוטנבורג והלאה. משם ממשיכה שלשלת ההלכה עד לרמ"א, שריכז את כל הנהגות חכמי אשכנז בהגהותיו לשולחן ערוך, שכאמור מקורם בבתי המדרש של חסידי אשכנז. חשיבותם לחיינו ביומיום עצומה.

עולמם הרוחני של חסידי אשכנז – בין מסתורין לביקורתיות

תורתם של חסידי אשכנז הקיפה תחומים רבים. בפן הפילוסופי – תיאולוגי לא נעסוק כאן, ונזכיר רק שהגותם מסווגת על ידי חוקרי התחום כניאו-פלטונית, כמו הקבלה שהתפרסמה כדור אחד אחריה; שלראשונה בתולדות המחשבה היהודית נוסחה בבירור תפיסה בדבר דרגות והאצלות כביכול בעולם האלוהות עצמו; שנעשה נסיון מסודר (אמנם לא ראשון) להתמודד עם בעיית החוויה הדתית מול אלוהות טרנסצנדנטית, המבקשת להתדבק בשאינו ניתן לגישה כלל. בשל דברים אלה נחשבת חסידות אשכנז כחלק משלשלת תורת הנסתר בעם ישראל, אלא שרוב ניסוחיה נבלעו באלה של הקבלה, בנוסח חכמי גירונה וספרד, שתורתם זכתה לתפוצה וליוקרה רבה יותר, ובעיקר בניסוחיו של ספר הזוהר, שהוכר כספר הספרים של תורת הסוד היהודית.

אולם לראיה מיסטית זו, שעניינה בתפיסת האלוהות ובתורת הסוד של היהדות, יש פן נוסף, עממי יותר. עולמם הרוחני של חסידי אשכנז, ולמעשה של כל יהודי התקופה, אינו ניתן לניתוק מתפיסות העולם שרווחו באירופה של ימי הביניים. בייחוד בצפון גרמניה כלל עולם זה גם שפע שדים ורוחות, סיפורי מתים וציד מכשפות. חלק מסיפורים אלה נשמעים לאזנינו היום ממש כמו סיפורי האחים גרים, והם משקפים את ראיית המציאות הנורמלית של אותם הימים. לא היה אדם בעת ההיא שלא האמין במציאותם של רוחות ושדים, ולעיתים היה מוכן להישבע שאף ראה אותם בעיניו. סכנת הכשפים היתה מוחשית בעיני בני הדור הזה. בספר חסידים (שנעסוק בו בהמשך) אנו מוצאים, לראשונה בין יהודים, את ה"שטריאה" (המכשפה), ואף את ה"וורוולף" (אדם זאב), בצד הנחיות כיצד לנהוג בהם. רבות בספר אזהרות, דוגמת איסור קריאת שם של מת לאדם חי, או שימוש בנעלי מתים, ועוד כהנה וכהנה, שעניינן עולם הנסתר. גם אם נבטל את ערכם המציאותי של סיפורים והנהגות אלה, אין ספק שהלך הרוח העומד בבסיסם איננו בוטח בעולם, ואיננו רואה בו מקום מסביר פנים. האדם הולך בחייו לא על גשר צר מאד, אלא ביער עבות, מלא קולות ואיומים, מלכודות ומסתורין, ואין בידו אלא התורה, וכפי שנראה להלן – גם חבורת החסידים המלוכדת והממושמעת, שרק בכוחה לעבור את העולם הזה ואת סכנותיו.

אדם זאב: תמונה אפיינית מימי הביניים

עם זאת, טעות קשה תהיה לראות את בני הדור וחכמיו כשטופי אמונות תפלות ורדופי מאגיה. אמנם תפיסת העולם שלהם היתה אחוזה במסתורין, וראתה בו חלק בלתי נפרד מהעולם, אולם דבר זה לא מנע מהם להיות הגיוניים לחלוטין. רציונאליות אינה מתאפיינת בהנחות יסוד מתמטיות ולוגיות, אלא ביכולת לגבש דרך פעולה עקבית והגיונית בתוך מערך הנחות נתון. מערך הנחות זה הוא המשתנה מדור לדור. אף אנו, אין בנו בטחון שמערך הנחותינו העכשווי והמודרני לא יוכח ביום מן הימים כשטויות מוחלטות, ובכל זאת אנו אנשים רציונאליים. אמנם כיום אנו מתנים רציונאליות באי שימוש בהנחות מיסטיות, אולם ברור שבעולמם של בני המאה השלש עשרה דבר זה אינו אפשרי.

לשם המחשה, דווקא אותם חסידי אשכנז פיתחו דרך קריאה ביקורתית במקרא, דברים שאף היום יש הרואים בהם חריגה מהראיה המסורתית, והאופיינית לביקורת המקרא. בספר "פירושי התורה לר' יהודה החסיד", שיצא לאור לפני כארבעים שנה, מובאים מספר מקומות בתורה שבהם טען הרי"ח כי אינם משל משה: "וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מ"ח כ; לדעתו הפסוק מדבר על משה, שהקדים את אפרים בברכותיו בפרשת "וזאת הברכה", והפסוק בבראשית נכתב מאוחר יותר), שירת הבאר (במדבר כ"א י"ז) שלדעתו איננה "עלי באר" אלא "הלל הגדול" שהוסר ממקומו על ידי דוד והועבר לתהלים, ועוד. דברים אלה גרמו לכך שהספר יוחרם ויצונזר בידי רבנים חרדים ויצא שוב לאור בצורה "מתוקנת". גם בכתבי תלמידיו נמצאים דברים דומים לזה. מכאן כי הראיה המיסטית לא עיוורה את עיני שכלם ולא מנעה מהם יכולת ביקורת, הן בתחומים פרשניים, והן – כפי שנראה להלן – בתחומים חברתיים.

לענייננו חשוב, שעולם החשיבה של הראשונים, ועקרונותיו המוסריים, רלוונטיים לחיינו היום, ללא תלות במערך הנחות היסוד שלהם על העולם והתנהגותו. לדוגמה, ראיית העולם כמקום מאיים אינה תלויה דווקא בהנחת קיומם של שדים ורוחות; זהו הלך רוח שגם ההולך היום ברחובות עיר גדולה בלילה עשוי להבין אותו. חרדותיו של האדם המודרני מפרנסות עשרות אלפי פסיכולוגים ברחבי העולם, ששיטותיהם בסופו של דבר גם הן תלויות תרבות. כשם שסמכותם ההלכתית של חז"ל איננה מוטלת בעינינו בספק, למרות תפיסת עולמם המדעית השגויה בעינינו, כך גם תפיסת העולם המוסרית והרוחנית של הראשונים היא מורשתנו, למרות ריחוקנו מעולם המדע שלהם.

ספר חסידים

כאמור, כמעט לא נותרו לנו מרבי יהודה החסיד כתבים קלאסיים בהלכה, אלא מה שנשתמר ממנו ב"ספר חסידים". ספר מופלא זה כולל בתוכו סיפורים, דרשות, פרשנות ובעיקר אמירות חדות וחריפות על עולם ומלואו, וכולו בעברית מקורית- תופעה חריגה בנוף ספרות ימי הבינים. הערכת ספר זה ידעה תהפוכות רבות, אך כיום מקובל שרובו הגדול הוא פרי רוחו של רבי יהודה החסיד. כל דיון במשנתו של האיש חייב לעבור, איפוא, דרך ספר זה.

(ספר חסידים ידוע היום בשתי מהדורות: האחת, הנפוצה, מבוססת על דפוס בולוניא, וחזרה ונדפסה ע"י ר' ראובן מרגליות בהוצאת מוסד הרב קוק. אולם בצדה קיימת מהדורה אחרת, המבוססת על כת"י פארמה, והיא נקראת "מהדורת ויסטניצקי" על שם מהדירה מן המאה הי"ט. חוקרים הכירו בכך שבמהדורת בולוניא יש קטעים רבים שאינם משל רבי יהודה עצמו, ונוספו מתוך כתבי תלמידיו, בעיקר מתוך ספר הרוקח, ובמקרים רבים מלמדת ההשוואה כי ר' יהודה עצמו חשב אחרת בכמה עניינים עקרוניים, ודעתו משתקפת דוקא בכת"י פארמה. מקובל כיום במחקר להשתמש לצורך לימוד דברי ר' יהודה החסיד במהדורת ויסטניצקי, ולפיה יהיו הסימונים גם ביחידה זו. אמנם רוב הסימנים משותפים לשתי המהדורות. )

חלק לא מבוטל מספר חסידים עוסק בהנהגות והלכות. אלא שבניגוד לספרות ההלכה הענפה של זמנו, הן של גאוני בבל (שתקופתם הגיעה לסיומה באותם ימים, עם הפלישה המונגולית למסופוטמיה), והן של ראשוני ספרד ואשכנז, אין בו דיונים במושגים הלכתיים דרך ניתוחי טקסטים תלמודיים ואחרים. עם זאת, כמובן שאין בו ספק בדבר חשיבות לימוד התורה הקלאסי. יתר על כן, ספר חסידים אף מצווה בעניין זה ציווי מיוחד:

אהוב לך את המצוה הדומה למת, מצוה שאין לה עוסקים. כאשר תראה מצוה בזוייה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים סדר מועד וסדר נזיקין, ואתה תלמוד סדר קדשים. ואם תראה שאינם [צ"ל: שהם] חוששים ללמוד מועד קטן [ופרק]‏ ומי שמתו מוטל לפניו- אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם. כי הם דוגמת מת מצוה, אותם מסכתות ואותם הלכות שבני אדם אין רגילים בהם. שזה דומה לאחד שהיו לו בנות. תבעום בני אדם והשיאום להם, ונשארה בת אחת שלא תבעוה להנשא. אמרה לאביה: לאחיותי למדתה [?] אומנות נקייה, מעשה אורג, מעשה רוקם, לכך קפצו הכל עליהם והיו להם לאנשים. אבל למה נתתה לי אומנות שהכל מתרחקים ממני, לארוג בגדי אבל ותכריכי מתים? אילו היתה אומנתי בגדי שמחה, גם אנכי הייתי לאיש כאחת מאחיותיי. אמר לה אביה: אני אשבח אותך לכל, שילכו הכל אצליך. כך אמרה מסכת מועד קטן והדומה לה: רבונו של עולם, למה אין עוסקין בי כמו בשאר מסכתות, והקב"ה אמר: הרי כבר נאמר (קהלת ז, ב): 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (סימן א, עמ' 2).

כמה מהלכותיו משקפות אותה מציאות חיים בלתי אפשרית שדיברנו בה, של גזירות ומוות יומיומי כחלק מהחיים הנורמליים:

בית שנהרגו בו על קידוש השם והדם ניתז על החומה ועל האבנים, ובעל הבית בא לטוּח בסיד קירות הבית, את הדם לא יעביר ולא יהא טח עליו. ... הרי כל זמן שאין הדם מכוסה הקב"ה נוקם, וכשהוא מכוסה איננו ממהר לנקום... והלא הקב"ה יודע המכוסה כמו המגולה (תתתשלג).

כשהיו נהרגים על קידוש השם בשעת השמד, אם ניתז או נשפך הדם לא היו מניחים לכסות; אף על פי שהיו צריכים לטוּח הבית בסיד, אותו המקום שהדם שם לא היו מניחים לכסות ... ואם תקשה בעיניך והלא הקב"ה יודע המכוסה כמו המגולה... ולמה ינקום הקב"ה מן המגולה יותר מן המכוסה? אלא, הקב"ה לפי דעת בני אדם ולפי דבריהם עושה. ... וכן כשיראו בני אדם הדם ויאמרו: הקב"ה ינקום נקמתך. ואם יאריך זמן הנקמה יאמרו תימה, היאך הקב"ה מתאפק שאינו נוקם (תתתשלד).

 מפני כך ניתן למצוא בספר זה עיסוק בתחומים עממיים, כגון קריאת שמות, לחשים, סכנות וכשפים, לצד דיונים בהתנהגות בין גויים, בהלכות קידוש ה', ובהלכה יומיומית שגרתית. בכולם הדיונים קצרים, חדים, והסברא המובאת בבסיסם מוצגת ללא דיון ומשא ומתן, אלא כהנחיית מורה וכהוראה, שהגיונה ברור מתוכה.

עיקרי דעות

א. דין שמים

כאמור, הדיונים הם ראשוניים. לעתים מסתמכים על פסוקים באופן ישיר, ולעתים על סברה, ותמיד תוך נסיון לחדור לטעמה של המצוה, מגמתה המוסרית ומטרתה החינוכית. שיקולים אלה מייחדים את דברי ספר חסידים מכל ספר אחר שעוסק בהלכה, בודאי באותה התקופה. כך לדוגמה:

'וכי איך יתכן שהעני שבשעת רעבון ואין חומל ומרחם עליו והוא מוטל ברעב, וגנב לעשיר שיש לו בהמות שה מהעדר, שהכתוב אומר וארבע הצאן תחת השה, וכי יתכן זה הדין? ... אלא משה לא דיבר כנגד עונשין שלמעלה אלא כנגד עונשין שלמטה' (תתתפ"ט).

קטע זה ואחרים מבססים את ההשקפה, שעיקרה של ההלכה וקיומה הוא "דין שמים", ולא דוקא "דין תורה". העיסוק בפרטי ההלכה אינו מטרה כשלעצמה, אלא הגשמת דין השמים, שעיקרו מוסר וחמלה. בכמה מקומות באות התבטאויות המעלות מאד את ערכו של הירא התמים והמתאמץ על החכם הלמדן המפולפל, בסגנונה של החסידות המאוחרת. בודאי שהתבטאות כזו, כנגד דין תורה מפורש, אינה רגילה, והיא מעידה על העזה מוסרית, המעלה את השלמות האישית למדרגת העליונה שבמעלות.

ב. ההתמודדות

עם זאת, לימוד התורה וקיום ההלכה מקבלים בתורתו של ספר חסידים מקום מיוחד. אלה משמשים ככלי להתעלות, אולם לא סתם להתפתחות רוחנית, אלא למלחמה בעולם. העולם והיצר ניצבים מול האדם כל ימיו, והם טובים ויפים ומפתים, והמצווה היא התגברות, היא קשה, ועשייתה מבטלת את הנאות העולם, ובזה שכרה. מצוה שאין בה התגברות והתמודדות – ערכה פחות ואף בטל:

יש דבר שאין לו זכות לאדם שאם יעשנה, ואם לא יעשנה – יחשב לו לרעה. כגון איש ואשתו שאוהבין את ילדיהם, ויש להן [ילדים] ומפרנסין אותן ומרחמים עליהם – הרי אין זכות וצדקה, כי מאהבתם עושים להם, כמו כלב לגוריו והדוב וכל חיות, שמשימין נפשם בכפם לטרוף טרף להביא לגוריהם. ואילו לא היו מרחמין על ילדיהם ולא היו מפרנסין אותן ואין לילדים מאומה, או שמכים אותם שלא לצורך ושלא לייסרם – גדול עונם מנשוא (ב).

אותו מוסר אישי, שלפני כן שימש כבסיס לביקורת על דין התורה, נתפס פה כחובתו של האדם שעליה אינו אמור לקבל שכר כלל. שכר המצוות תלוי במאמץ, בחוסר הנעימות. התעלותו של האדם למעשה תלויה כולה באותה התגברות עצמית, שבלעדיה אין האדם עולה על הכלב והדב. תורת המוסר שתיבנה על יסודות אלה חייבת להיות תובענית, ואיננה מבטיחה כל נעימות ושלווה לאדם בחייו. היסוד העיקרי הנחוץ לבניית חברה שתפעל לפי עקרונות אלה הוא דווקא המתח.

ג. התשובה

על כן, השב בתשובה על עבירה שבידו, זוכה במשנת החסידים הזו לטיפול מיוחד במינו, שעודנו משפיע על המחשבה הדתית עד היום הזה. חשוב לציין שתשובה זו אינה אירוע יוצא דופן בחיי האדם, אלא חובתו המתמדת בכל עת. בהגותם של חסידי אשכנז הופכת התשובה להיות כמעט הפעילות הרוחנית החשובה ביותר. לצד דברי ראשוני ספרד הידועים, על שלבי התשובה המוכרים – חרטה, וידוי, קבלה לעתיד וכו', קבעו ר' יהודה החסיד ותלמידיו תפריט תשובה לעבירות. על האדם לקבל עליו מיעוט הנאה ואף ייסורים כנגד ההנאות שנהנה, שכן זו מטרתן של המצוות. לעתים יצום צומות רבים, לעתים יקבל עינויים אחרים על עצמו. בספר "הרוקח" של גדול תלמידיו, ר' אלעזר מוורמס, יש פירוט נרחב של עבירות ותיקוניהן. תשובה זו נקראת "תשובת המשקל". גדולה ממנה "תשובת הבאה", שבה מביא אדם את עצמו לידי נסיון, אלא שדרך זו אינה מומלצת, מטבע הדברים:

שלשה אנשים באו לפני חכמים להתודות לפניהם ולהורותם דרך הטובה והישרה, וביד החכם ספק מה יאמר להם... אמר השלישי: אני אהבתי אשה אחת והיא אשת איש, ועזה לי כמות אהבה, והלכתי עמה והבעל הלך לארץ מרחק וגם אוהבת אותי ביותר, ואחבקנה ואנשקנה, ואמשש כל גופה ולא בעלתי... וכן עשיתי ימים ושנים והיה בידי לעשות עמה כל רצוני... ומנעתי בשביל הקב"ה שלא לבעול, אבל חיבוקים ונישוקים לא מנעתי ולא נהניתי מהם כי לא היה לבי כי אם לבעול. וזה עשיתי כמה שנים, לקבל שכר... אמר הבחור: על זה אני שואלך, אם צריך אני תשובה וכפרה על זה... או אם נקבל שכר שהרי נוי כּלנו מעבירה... אמר החכם לכו לראש ישיבה ושאלו לו, ושלחם לראש ישיבה. ואמרו: פלוני החכם שלחנו אליך לשאֹל לך כך וכך כמו שכתבנו למעלה, ולא גילו לראש ישיבה [שהם] היו מתוודים, אלא אמרו על אנשים אחרים. אמר להם ראש ישיבה של גולה: צריכים אתם כפרה על חטאותיכם שעשיתם, לפי שאנו מצוּוים לבער עושי הרעות, ואתם קרובים למזיד, והשכר תלוי בהקב"ה, כמו שאמרו רבותינו: מי שעשה מעשה או הירהר, או עשו אחרים ושמח... שצריכין כפרה ותשובה על ידי עונש שאשים עליכם כנגד הימים אשר חטאתם ואשר עברתם על דברי חכמים שנתייחדת עם אשת איש, ונתן עונש על כל אחד ואחד וצוה להם שלא יעשו כדבר הרע הזה עוד.

ניכרת ההתלבטות באשר למעשי המתוודים. אין החכם (הוא החסיד, כפי שנראה להלן), יודע להעריך את מעשיהם מיד. ורק ראש הישיבה, האמון על ההלכה, מגדיר את מעשיהם כעבירה, למרות שהדברים לכאורה פשוטים.

תשובת המשקל עצמה, שיורה עליה החכם, אינה נמדדת לפי חומרתה ההלכתית של העבירה. לא הקריטריונים הפנימיים של ההלכה יקבעו את תשובתה, אלא מידת ההנאה ממנה. עיקרון זה מתבקש מהלך המחשבה שראינו עד כה. לימים תבוא חסידות הבעש"ט ותפחית בערך הסיגופים, אך גם היא לא תבטל לגמרי את התפיסה העומדת בבסיסם, אלא תחליף אותם בעשיות אחרות, שנראו לה כבעלות ערך יתר.

ד. קידוש ה'

שיאו של המאמץ הזה הוא במבחן העליון לאדם – קידוש ה'. כאמור, בימיהם מדובר בדבר מעשי ביותר, שודאי לכל אחד ש"יזכה" לראות בנסיון זה במשך חייו, ואולי אף יותר מפעם אחת. אין כל החיים כולם אלא הכשרה לקראת מבחן עליון זה לכשיבוא. והנכשלים במבחן זה, שדורות מאוחרים יותר קראו להם "אנוסים", ואף אלה שלא התנצרו אלא לא זכו לממש את קידוש ה' – דרגתם פחותה:

והיו שנים ששחטו את עצמם ולא יכלו להמית עצמם, וסבורים הגויים שמתו, ולא מתו. לאחר שנים מתו. וחלם יהודי אחד, שאותם הרוגים שנהרגו היו אומרים: לא תכנסו במחיצתינו כי אתם לא נהרגתם על קידוש השם כמונו. והראו בצואר שחתוך. אמרו: ולא מתם. ובא זקן אחד ואמר: כיון שחתכתם עצמיכם כדי להמית וכיון שלא נטבלו במים שלהם, ראוים להיות עמכם. והביאם עמהם במחיצתם (סימן תתתשל).

ה. המורה

בכל אותן דוגמאות, וברבות אחרות, הראיה לדבר היא חלומו של "יהודי אחד", או "חכם אחד" שאמר, ולפעמים סתם "אמר להם אחד". בכל המקרים האלה מדובר על המורה, הרב, החסיד, אולי רבי יהודה החסיד עצמו. ודבריו נתפסים כאמיתיים מתוך עצמם, ללא צורך בהוכחה נוספת.

למורה זה, תפקיד חשוב בתהליך התשובה עצמו. הוא זה שקובע למתוודה מה לעשות, ואם כך על חובת הוידוי, הקבועה בהלכה, נוספת תוספת המשנה את פרצופה לחלוטין – הוידוי חייב להיעשות לפני חכם, כדי שיורה לו דרך תשובה:

והמורה ישאל לו תחילה אם מתחרט. אם יאמר כן, אם בעון אשה הוא, יאמר לו תחילה: אם מתחרט אתה, יש לך להרחיק מאותה אשה ומלראותה ומלדבר עמה שנה אחת. אם תעשה זה ותעמוד בזה, אז אתן לך דברים להסיר עונך, שאין עון סר בלא נזק, שנאמר (ישעיה ו, ז): "הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר". ואם יאמר [החוטא]‏: תן לי כפרות אחרות וזה לא אוכל לעשות – אין נזקקין לו, שאין תשובה אלא בשב ממעשיו ועושה סייג, שכבר אמרו: השב מן הריבית אפילו מן הגוי לא יקח ריבית... מכאן, שיש לו לאדם לעשות סייגים, ואם לא יעשה כן אין מקבלין אותו... ואין לומר שאנו נועלים דלת בפני השבים כשבא לפני המורה להודות (מג).

התשובה, שבדרך כלל נתפסת כתהליך אישי, מתבצעת פה דרך מוסד קהילתי - המורה. בכך הופכת קהילתו של האדם לקהל הירארכי, שבראשו מורה, המעורב בהיבטים האישיים של חיי בני הקהילה.

יש לציין כי היו חוקרים שראו בהליך זה השפעה נוצרית ישירה, של הוידוי בפני הכומר. אולם ככל שהתקדם המחקר לא נמצאה כל מקבילה ישירה בין הדברים, ובודאי לא לגבי תפקידו המפורט של החכם, וכיום נראה שהתפתחות זו היא עצמאית ופנימית, ונובעת מתפיסתו הכוללת של רבי יהודה החסיד, כפי שנראה להלן.

תפקיד זה של המורה הוא רב חשיבות מעבר לנראה לעין. מעמד כזה יוצר חברה. זוהי חברה הירארכית, ממושמעת, שכל מעשיה נבחנים וכולם מודרכים על ידי מטרה עליונה אחת – ההתעלות.

ו. הקהילה

הקהילה, שספר חסידים מדבר עליה,  היא קהילה סגורה, אליטיסטית, ואף מתבדלת. התבדלות זו נוגעת אף בענייני חינוך וחסד:

"אל יעשה אדם חסד במקום עבירה. כגון שיש בנים לראובן ובנים לשמעון, ואומר ראובן לשמעון אתה עשיר ואני עני ואין לי במה להשכיר מלמדים, שאין לי כל כך שאשכיר מלמדים לבני. אלא עשה עמי חסד, ועזוב לבני עם בניך, לפני הרב שהשכרת לבניך. אם בניו של ראובן (העני) אינם הגונים, ובטלנים, ויוציאו בני שמעון לתרבות רעה – אל יניח בני ראובן ללמוד עם בניו" (תתכב).

וכן:

"מי שמלמד תינוקות ואחד חריף מחבירו, והרב שלהן רואה שאין תקנה שילמדו יחד, וצריכין החריפין רב לבד, אל ישתוק, ויאמר לאביהם אלה צריכים רב לבד ואלה לבד, אע"פ שיפסיד אם יפרידום. חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה..." (תתכד).

  כלומר, אף חובת החינוך החברתית אינה מתירה התערבות עם מי שמסכן את החסיד. בניגוד מוחלט למקובל עלינו היום, אין לקדם את החלש על חשבון החזק!

כפי שנראה בבירור, לא מדובר בהיפרדות מקהל עוברי עבירה, אלא בהרחקה קיצונית מאפשרות של השפעה רעה לטווח ארוך. זו הפרדה נדרשת, אף במקום הפסד כספי. בסך הכל מציאות החיים המתוארת, שאותה שולל החכם, היא המציאות הנורמלית בכל חברה, ואף ממנה  באה הדרישה לשמור מרחק. הפרדה זו נצרכת בכל עניין:

"אל ידור אדם בבית שאנשי עוול שם, לפי שיביאוהו לשבועה או הוא אותם. ואם יש לו בנים, שמא ילמדו ממעשיהם. ולא ידור אדם במקום שיש משפחות מקובצות, כי אין מקבלין תוכחה, כי המשפחה מחפה עליהם, שלא יתביישו לעיני משפחות שבעיר, ולעולם לא יהיו בלא ריב ומצה. ולא ידור בעיר, שאין רווח בעיר אלא בסחורות, מפני שלא יוכל להיות קבוע בלימוד. ולא ידור בעיר שפריצים שם, אוכלים ושותים, ולא בעיר שאין דָבָּר (מנהיג, החכם) אחד הראש, שנאמר בפשוע ארץ רבים שריה" (נז).

הקהילה שבה יש לגור, חייבת להיות כזו שהתוכחה אפשרית שם. כלומר, הקהילה נתפסת לא כמקום פרנסה ומגורים, שמטרתו לתת לאדם תנאי חיים, אלא קבוצה מחנכת, שהחינוך וההתקדמות הרוחנית הם צידוק קיומה, ובהעדר אלה – אין לה טעם. למעשה, התנאים האלה מונעים מאדם לגור בחברה נורמלית כלשהי. וכי איזה יישוב אין בו משפחות מקובצות – ואם נקים עתה יישוב כזה, הלא יתפתח לידי כך בתוך דור אחד בלבד!

וכמו קודם, גם החסד אינו תרוץ:

"אחד אמר לבנו: מדוע הלכת אחרי הבחורים הפריצים? אמר לו: לקחתי חבלי חכמה ומשכתים תחת כנפי התורה, כי ראיתי שהיו חפצים לשחוק בקוביה, אמרתי להם – תשחקו בפסוקים, מי שיאמר פסוק שסופו א' יאמר חבירו פסוק שראשו א' וכן על כל אות ואות, ומי שלא ימצא – יפסיד. הרי עשיתי שלומדים תורה. אמר לו אביו עד שבאת למשוך – נמשכת ונלכדת בחבלי שוא ובעבותות החטאה, כי למדתם דברי תורה להתלוצץ בהם ולשחוק, וזה כפרתך: אל תלך בדרך אתם יותר, ועל כל אות ואות שיצא מפיהם צריך או תענית או מעות לעניים שאין להם במה להשכיר מלמדים לבניהם..." (קט).

גם פה מדובר בניגוד לערכים המקובלים היום: אין לרדת אל החלש או אל ההמון, כי אין הזכות שבהעלאתו שווה את נזקה של הירידה.

כאמור, החברה הרעה שמדובר בה כאן אינה יוצאת דופן. אין בידינו עדויות על מצב חמור במיוחד בקהילות אשכנז של אותם הימים, ולא מחמת מיעוט עדויות. גם ר' יהודה החסיד אין כוונתו לכך. ה"פריצים", "שאינם טובים", ולעתים אף ה"רשעים" לפי מינוחו, אינם אלא אלה שאינם חסידים לפי הנחיותיו. החברה הרצויה, לדעת ספר חסידים, היא חברה סגורה, אחידה, מונחית על ידי חכם, ורק בכך תנוטרלנה ההשפעות הרעות ותובטח רוחניותה ומעלותיה. האחריות לכלל ישראל אמנם מודגשת בקטעים אחרים, אולם זו אחריות של החכם, של הבודד. חברה אינה יכולה, לפי דעת ר' יהודה החסיד, להיבנות אלא מתוך תנאי מעבדה, ללא הפרעות, כשנקודת ההתחלה נקיה לחלוטין.

החברה החסידית בראי הדורות

תפיסה זו קשה עלינו. מורגלים אנו באחריות חברתית, באינטגרציה, בקידום החלש בחינוך. עיקר חיינו המודרניים מונחים על ידי חיפוש האושר, שילוב המועיל והערב, ו'יישובו של עולם' כאידיאל. אולם רבי יהודה, שעל פי המסופר עליו ידע מהו החלש בחינוך, העמיד מול זה תפיסה קיצונית, אידיאליסטית, הטוענת כי התקדמות חברתית באה רק על ידי יצירת קבוצה מובילה, עצמאית, אוונגרד, שאינה נתונה להשפעות מתחילת ברייתה. אחרת תתמסמס כל התקדמות ולא תיתכן כל מהפכה. והחברה היהודית, לפי דבריו, זקוקה למהפכה. חבורה זו אינה כמין תא סטודנטים קומוניסטי מחתרתי, אלא חבורת תלמידים, המונהגת על ידי מורה, שדבריו מתקבלים על ידיה ללא ערעור. ועם זאת אין הוא נוהג בידע שבידיו בצורה קשה להבנה, אלא כל אמירותיו ברורות, מובנות, מוסברות, ולא במונחים מקצועיים קשים. זו קבוצה שחיה במתח רוחני מתמיד, השומרת על המתח הזה כל הזמן, והוא המזין את התקדמותה.

ללא ספק, קבוצה זו היא אתגר קשה. קשה עד כדי כך, שכנראה מעולם לא התקיים. העדר כל עדות תומכת מחיי התקופה מורה, לדעת חוקרים רבים, על כך שלא התקיימה כל חבורה קיצונית ונבדלת כזו. למעלה מכך, אף אחד מתלמידיו של רבי יהודה החסיד, עם כל הערצתם לרבם, לא הזכיר את קיומה של חבורה כזו, ולא טען בזכותה. גם הוידוי בפני החכם, שעמד במרכז תורת התשובה של ספר חסידים, נעלם בדברי בעל ה"רוקח", המייצג היום בלעדית את תורת התשובה של חסידי אשכנז. בכך ניטל עוקצה של חבורה תיאורטית כזו, ופחתה מרכזיותו של החכם בחיי חבריה.

אולם למרות זאת השפעתו של רבי יהודה החסיד וספר חסידים לא פגה למעשה עד היום הזה. ראשית, מהפן ההיסטורי: כתביו הפכו להיות מושא עיונם של כל בעלי המוסר, בספרד ובאשכנז, וכאמור הפכו ליסוד תיקוני התשובה, שקבעו את חייהם של יהודים רבים בכל הדורות. רבות מהוראותיו בתחום חיי היומיום הפכו למנהגים הנהוגים עד היום (למרות שחלק מצוואותיו המפורסמות לא קוימו מעולם, אף לא בידי צאצאיו), ובאלה הנהגות בתחום טקסי המילה וההלוויה, ענייני קריאת שמות, ענייני תפילה ונוסח, והלכות שחיטה וכשרות. אמנם עיקר חשיבותו אינה בתחום ההלכה דווקא; בתחום זה השפיעו דווקא תלמידיו הגדולים, שנמנו למעלה, והם אבות ההלכה האשכנזית. כאמור, ר' יהודה החסיד עצמו ראה דווקא ב"לפנים משורת הדין" את העיקר, ובשל כך פיתח תפיסה מחמירה עד מאד. עיסוקו היה יותר במשמעות המוסרית של העשייה הדתית, ופחות בפרטי ההלכה. ספרות המוסר החדשה, ואפילו החסידית המקובלת, הציבה את ספר חסידים ותולדותיו, דוגמת "הרוקח", ביסוד הגותה. אולם עיקר ערכו הוא במודל שהציב, בתובענות ובאידיאליזם ובהתרסה מול עולם ומלואו, שהפכו להיות יסוד מתסיס וכמעט חתרני בחברה היהודית. אפילו בחברה החרדית של היום יש יסודות השאובים מראיית העולם של ספר חסידים, ובודאי שביסוד ההתבדלות שבה.

סיכום

אופנות חדשות נוצרו, הן בתחום הלימוד והן בתחום המוסר. תנועות התחדשו ונעלמו. אולם תביעתו הקיצונית של רבי יהודה החסיד מעמידה בפנינו אתגר מיוחד במינו. יש בה הצגת אלטרנטיבה לכל המקובל עלינו, ומודל מנהיגותי שלא קם כמוהו. אף תנועות מדבר יהודה מימי הבית השני לא טענו לתיקון העולם, אלא להסתתרות מפניו. כנגדם, לא פרש רבי יהודה החסיד מהחברה, אלא פעל בתוכה, העמיד תלמידים הרבה, כתב והטיף. דומה שרבי יהודה החסיד הוא ראשון המהפכנים בעם ישראל, שסירב להניח לאשליית השלום והשלווה להנחות את דרכו, ושניסה להציב מודל לבנייתה של חברה אידיאלית, שתהווה חלוץ העובר לפני המחנה, במתח מתמיד ובהתעלות שאינה פוסקת, נגד כל העולם כולו.