בלק: לקראת בחירות - האריה, הסוס והחמור

שלושה מועמדים עומדים על קו הזינוק. המנהיג הזקן מתקרב לסוף תקופתו. קשה מאד יהיה להיכנס לנעליו, כשם שקשה להיכנס לנעלי כל אב מייסד. אבל ההיסטוריה אומרת את דברה. הרגע בו יוכתר היורש מתקרב.

ובכן שלושה. לכל אחד נתונים בסיסיים, רקורד ציבורי, תכונות ייחודיות. לכל אחד תרומה וסגנון מנהיגות משלו, שאותו יביא לתפקיד, ואיתו, אולי, יקבע את גורל העם כולו. ההיסטוריה כולה תלויה במנהיג הדור השני. לא מהפכה אחת, ולא אימפריה-לשעה אחת, כשלו והתפרקו בגלל שאלת הירושה; וגם אם נמצאה הדרך להעביר את הירושה, לעתים היה זה מנהיג לא מתאים שגרם לאובדן הכל.

מעולם לא נדרש העם לבחירה שכזו. מעולם לא הכירו מצב שכזה. דומה הדבר לילד העומד ליד מיטת אביו הנוטה למות, ואין לו שום מושג איך ייראה העולם למחרת. אל מי יישא עינים, מי יהיה הנותן קנה מידה לכל דבר, מה יהיה עוגן היציבות בסערות המתרגשות לבוא.

*

ספר במדבר פורס בפנינו את הבחירה, האחד אחרי רעהו.

ראשון המועמדים, יהושע. אלה נתוני הבסיס: שבט חזק וגדול עומד מאחוריו, שבט שבאופן טבעי טוען להנהגה; יוסף היה הבכור המוכר של יעקב, המנהיג ההיסטורי במצרים, ואפרים בכורו המוכר. ייתכן שכל אלה אינם אלא זכרון היסטורי, אבל כוחם כסמל וכמוטיבציה עצום. גם בעתיד יהיה אפרים שבט דומיננטי בשאלות ההנהגה וירושתה, ולו זכות הראשונים ותחושת הבחירה הטבעית.

יהושע עצמו הוא דמות ציבורית מוכרת. כבר בתחילת ימי הנדודים הוא זה שנבחר לעמוד בראש צבא הנודדים הטרי, במלחמתו הראשונה כשבט מדברי נגד שבט מדברי אחר. מה ראה בו משה? האם יכולת הסתגלות למצב חדש? האם יכולת תפיסת שטח?

המפגש שלנו איתו בספר במדבר, בפרשת קברות התאווה, מספקת לנו חלון הצצה אחר לעולמו: הוא נערו של משה, והוא משמש שם כראש לשכה, המגן בלהט על יוקרת אדוניו. עינו רעה במתנבאים מטעם עצמם, והוא רואה בהם סיכון להנהגה. לשונות רעות יגידו – הוא רואה בהם סיכון להנהגה שלו בבוא היום. אבל אין לנו סימן כלשהו המעיד על נשיאת עינים שלו להנהגה. מכל מקום ברור למדי שהוא איש של מסגרות. פריצת המסגרת רעה בעיניו, ונראה שחדשנות אינה המידה האהובה עליו. האיש, איפוא, שמרן, ואולי גם פורמליסט ובירוקרט.

כראש לשכה, הוא צובר ייתרון נוסף – קירבה להנהגה בפעולה, ידע כיצד הדברים עובדים, ניסיון ציבורי. הוא איש מינהל. בעם חדש, המגשש את דרכו בעולם לא ידוע, יש לזה ייתרון לא מבוטל.

בפרשת המרגלים הוא לא מתבלט יתר על המידה. אמנם הוא נוקט בעמדה הנכונה, אולם לא הוא המייצג אותה, לא הוא הלוחם בעדה מול ההמון השואג, ומי יודע מה היה עושה ללא כלב בן יפונה לצידו. הפרשה הזו אמנם הותירה אותו במירוץ, אבל לא הוסיפה לו נקודות רבות.

*

שני, כלב בן יפונה. נתוני הבסיס שלו שונים, ושבטו אמנם מספק גב פוליטי חזק, אבל אחר: שבט יהודה מאז ומעולם נטה להתנהל באופן עצמאי. סיפורי העבר מציגים בפנינו את אבי השבט כאדם שלא נסחף אחרי דעת הקבוצה, ושומר על עמדה עצמאית ואף מוכן לעמוד מאחוריה ככל שיידרש. גם לעתיד, ישמור שבט יהודה על יציבות מנהיגותית, ובזמן שכל שבטי ישראל יתפוררו להם ויזדקקו מפעם לפעם למנהיג כריזמטי וחד פעמי בדמות שופט, ביהודה איננו שומעים על כך כלל. מתחילת תקופת השופטים ועד סופה ינהיגו הזקנים את השבט, ולא נשמע על שום סדקים או בעיות בהנהגתם; יותר מכך, כשיופיע על גבולם מנהיג בולט ופרוע במקצת, החורג ממסגרות התוגבה השגורות, יעדיפו זקני השבט, במהלך שנוי במחלוקת, להסגיר את שמשון, המנהיג הדני המגודל ופרוע השיער, לידי הפלישתים.

עקשנות ויציבות הם התכונות הבולטות בתדמית השבטית, וכלב אינו מאכזב: משנפלה עליו הבחירה כנציג השבט במשלחת החקר שנודעה לימים בשם "המרגלים", הוא איננו רואה את עצמו כחלק מהקבוצה. עמדתו עצמאית, והוא אינו פונה לראות ימינה ושמאלה מי איתו. מה שיש לו לומר הוא יאמר, אחת היא לו מי מולו. אין ספק שהעומד בצידו, או בצילו, חש שלאיש יש כתפים רחבות, בטחונו שקט, הוא יודע מה לעשות, והוא גם יעשה, אם נעזור לו ואם לא.

איננו יודעים דבר על שאיפותיו. לעתיד, לכשייגמרו מלחמות הכיבוש, הוא יבוא ויאמר דברים, שניתן לשמוע מהם טרוניה מסויימת על אי היבחרו, אולם בהחלט אפשר שהטרוניה הזו היא בעיני הקורא בלבד.

לא מעטים הם האנשים שדמות המנהיג הזה, העוצמה השקטה ומשרת הביטחון, היא המודל שהם מחפשים. ניתן להניח שמאז הפיכתו לדמות ציבורית ועלייתו מחוגי המנהיגות הזוטרה של שבטו למשלחת הלאומית, שמו נשאר יציב ומהדהד בכל שיחה על ההנהגה העתידית. הנה איש שאפשר לסמוך עליו.

*

 המועמד השלישי הוא פינחס.

מבין השלושה, מעמדו הפוליטי חריג. שבטו מעולם לא היה ולא יהיה מועמד טבעי להנהגה לאומית. משה לא הגיע למנהיגותו כלוי, אלא כזר. נושאי המשרות הציבוריות מהשבט הזה נותרו סגורים במתחם המשכן, אסורים לצאת ואוסרים להיכנס. הילת קדושה אופפת עליהם, וכלל לא בטוח שזהו הכוח הפוליטי הנדרש. מצד שני, אם מחפשים ממשיך משבטו של המנהיג הקיים, זה בהחלט רלוונטי, הלא כן?

איננו יודעים עליו דבר קודם להתפרצותו האלימה לסוף פרשת בלק. הוא לא מופיע על הבמה הציבורית כמנהיג צבאי, וגם לא כאיש שטח; אין לו כל אינטראקציה עם הציבור במעשהו.

הסיפור שבו הוא מוצג לעינינו הוא משבר. זהו כמעט המפגש הראשון של ישראל עם הארץ ותרבותה, גם אם לא עם מערב הירדן. התדרדרות מהירה ומיידית: מקדש הזנות המואבי מתגלה כפיתוי שאין לעמוד בפניו. גם נשיאי משפחות ושבטים נפלו ברשת הזו, כמסתבר, ותחושת חוסר אונים של ההנהגה מתבטאת בביטוי "והמה בוכים", ממש כמו בפרשת המרגלים.

במצב הזה לא נתקל אף אחד מהמועמדים האחרים. לא מצאנו אותם מתערבים באופן פעיל במשברי מנהיגות. תמיד ברור היה לכולם שאת המשבר צריך, ויכול, משה לפתור בעצמו. אבל כאן זו הפעם הראשונה שמישהו מתפרץ לזירה, מזהה את מצב המשבר ופועל מיד ובמהירות, אל לב הבעיה, יותר נכון אל קבתה; ותעצר המגפה מעל בני ישראל.

אם חיפשנו מישהו שיהיה ההיפך הגמור מיהושע, דומה שהנה האיש. הוא זיהה מסגרת, ושבר אותה; זיהה איום, וחיסל אותו; ראה מנהיג שלא עושה, והתעלם ממנו. ועוד זאת: דומה שלא אכפת לו כלל מי יהיה איתו ומי לא. הוא אינו מנסה לפנות אל איש, אינו מציג את עמדתו. מזהה, ועושה.

גם לדמות כזו יש חסידים, המעריצים את יכולת הפעולה, את נטילת האחריות ללא חשבון, את מסירות הנפש, את התעוזה, את הקנאות. אולי גם את האלימות. כל מי שבמסתרים נקעה נפשו מההנהגה הזקנה, השגורה והעייפה, והוא מחפש התלהבות נעורים, פריצת מסגרות, בטחון חסר ספקות ומוחלט בדרכו, דהירה אל האופק, טוטאליות, אולי גם חוסר מעצורים, אולי זיהה כאן פוטנציאל להנהגה ש"תעשה סדר", שתשליט רצון אחיד וחזק, שתזהה יעד ותדהר לעברו, בלי חשבונות, בלי חששות, בלי פחדים, ראש בקיר. ותשבור את הקיר.

*

והנה כך עומדים השלושה לפנינו: האריה השקט, המשדר כוח ובטחון; סוס המלחמה, המסתער לקרב ומבקיע אל המטרה, אל מרכז הרוע, והרומח בידו; וראש הלשכה, יש שיאמרו המשעמם, האיש הקרוב ביותר אל ההנהגה וסודותיה, המינהלן, רב הניסיון מכולם, ואולי מעוט האמביציות מכולם. מי החיה שלו? אולי החמור הסבלן והחזק, הלא-מתוחכם ולא-מבריק אבל שאיננו יודע חכמות, שמככב בפרשה זו עצמה?

לשנים מהם כבר הודיע אלוהים על שכרם, ובכך הצהיר על אישור מועמדותם. כלב "עקב היתה רוח אחרת עמו" נחלץ מגזירת המרגלים, והובטח לו שיבוא לארץ. פינחס מקבל "את בריתי שלום". ליהושע לא נאמר מעולם שום דבר דומה לזה, גם לא בפרשת המרגלים, שם הוא מוצג כנספח לכלב. יש שיראו בזה מגרעת; יש שיראו בזה אישור שבמובלע למובן מאליו. הוא הסגן, והסגן ממילא הוא מועמד טבעי, הלא כן?

ועכשיו, כל שנותר הוא להחליט במי היינו אנו בוחרים. ואז להיזכר במי בחר האלוהים. ואז לשאול מדוע. ואז לעדכן לעצמנו את הקריטריונים שעל פיהם אנו בוחרים את מנהיגינו.